פרק כח - שמיטת כספים

פרק כח - שמיטת כספים

עם שקיעת החמה, בכ"ט באלול של שנת השמיטה, פוקעים כל החובות שישראל חייב לחבירו, שנאמר (דברים ט"ו א') : "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". 

א. פקדונות בנקאיים

האם גם הפקדונות שלנו בבנקים יישמטו? 

המונח "פיקדון" מחייב הבהרה. מי שהפקיד דבר אצל חבירו על מנת שהלה ישמרנו ויחזירנו לו כמות שהוא כעבור זמן - זהו פיקדון; והתורה לא פטרה את השומר מלהחזיר את הפיקדון לבעליו. בדומה לזה מי שהפקיד כסף בכספת בבנק, אשר יוחזר אליו בעינו. כלומר, אותם שטרות שהופקדו בכספת - הם-הם שיוחזרו לבעליהם. אדם כזה, כספו יוחזר לו גם אחרי שנת השמיטה. אך כשאנו "מפקידים" כסף בבנק אין אנו מקבלים חזרה את אותם השטרות. אנו מקבלים שטרות אחרים. נמצא שלא הפקדנו כסף בבנק, אלא הלווינו כסף לבנק בתנאים מסוימים; ועל הלוואה חל בעיקרון דין שמיטת כספים. ונמצא לפי זה שכל פקדונותינו בבנקים לא יוחזרו לנו אלא ייהפכו לרכוש הבנקים... (בפרק הבא נעמוד על כך שהתורה לא התכוונה לכך שכל לווה ייפטר מלפרוע את חובותיו; וודאי שאין הדברים אמורים בבנקים).

ב. תוכנית ארוכת טווח  

לכאורה, מי שהפקיד את כספו בתוכנית ארוכת טווח, אשר ניתנת לפדיון רק אחרי השמיטה - אין השמיטה משמטת כסף זה; שכן הלכה פסוקה היא ש"המלוה את חבירו לעשר שנים - אין השביעית משמטתו" (רמב"ם, הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ט). אולם אין הדבר מדויק. הבנק חייב לפרוע את חובו, דהיינו: להחזיר את הפיקדון, כל אימת שהמפקיד דורש את כספו. אלא שאז אין הבנק חייב לתת למפקיד את כל ההטבות שהובטחו לו. נמצא שהפיקדון ניתן לתביעה גם לפני סוף השמיטה, אלא שלשם כך על המפקיד "לשבור" את תוכניתו; א"כ זוהי הלוואה רגילה הנשמטת בשביעית. 

ג. המחאות  

מי שמקבל מחבירו המחאה ובא למושכה אחרי שביעית - לא יוכל לעשות זאת, משום שההמחאה היא כעין שטר חוב. הבנק לווה כסף מהמפקיד, ותמורתו נתן לו פנקס שיקים, שהם שטרות שהבנק מתחייב לפורעם לכל המוכ"ז 489. ומכיון שבעלי הפיקדון אינם זכאים לתבוע את חובם מהבנק אחרי השמיטה - כך הבא מכוחם אינו טוב מהם, ואין הוא יכול לפדות את ההמחאה. 

ד. משיכת יתר והלוואות  

במשיכת יתר - המצב הפוך: המושך לווה כסף מהבנק. כשהחובות נשמטים - הוא נפטר מלפרוע את חובו. והוא הדין למי שלוה כסף בבנק, שהוא פטור מלהחזירו אחרי שביעית. 

אמנם במצב כזה - שהבנק הוא התובע - יש מקום לומר, לכאורה, שהבנק רשאי לגבות את חובו גם אחרי השמיטה. וזאת משום שהבנק אינו אדם פרטי אלא חברה בע"מ. ומצינו שגוף ציבורי רשאי לגבות חובות גם אחרי שמיטה, משום שנאמר בתורה (דברים ט"ו ג'): "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". דהיינו: רק כאשר המלוה והלווה הם אחים - בני אדם פרטיים - חייב המלוה להימנע מלנגוש את אחיו. אך בית-דין, כגוף ציבורי, רשאי לגבות חובות. אולם אין להשוות בנק לבית-דין. בנק הוא שותפות של בעלי המניות 490. ושותפים דינם כאנשים פרטיים אשר אינם רשאים לגבות חובות שהלוו לאחרים. אין הבדל בין אדם פרטי יחיד לבין שנים או שלשה ויותר, שכולם נחשבים כאנשים פרטיים. בית-דין – לעומתם - הוא גוף ציבורי, המייצג את הציבור כולו. חברי בית הדין אינם גובים את החובות לעצמם, אלא לקופת בית הדין; ולכן דינם שונה.  

ה. החברה בע"מ  

אמנם מקובל להתייחס אל החברה בע"מ כאל גוף משפטי מופשט, המנותק מבעלי המניות, ולכן אין בעלי המניות משועבדים אישית לפרוע את חובות החברה. ואם-כן, גם בנק הוא גוף משפטי כזה שלא חלות עליו מצוות או עבירות, ואינו מצווה, אפוא, להימנע מלנגוש את הלווים בשמיטה 491. ולא היא. היצירה המשפטית הזאת של החברה בע"מ היא יצירה מלאכותית, שנעשתה בהסכמת החברה האנושית למטרות כלכליות. לכן הלווה מחברה כזאת מוותר מראש על זכות הגבייה האישית מבעלי המניות. אולם מעיקר הדין כל בעלי המניות הם שותפים הן לזכויות והן לחובות של החברה; ולכן ההלכה מתייחסת לחברה כאל שותפות רגילה, שהלכות שמיטה חלות עליה. 

מי שאינו רוצה לוותר על זכויותיו - הן כאשר מדובר בבנקים והן כאשר מדובר במפקידים - חייב אפוא לכתוב פרוזבול לפני סוף שנת השמיטה. 

489 ראה בהרחבה בספרנו "באהלה של תורה" (ח"א סי' פ"ד).

490 ראה בהרחבה במאמרנו "חיי ההלכה בקיבוץ" (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ג' אות ד'-י"ב).

491 ראה מאמרנו שם (אות ד', י"א).