פרק כב - ט"ו בשבט - בשמיטה

פרק כב - ט"ו בשבט - בשמיטה

בשנת השמיטה, נציין את ט"ו בשבט במיוחד, דווקא על ידי השבתון. ההימנעות מנטיעת עצים 404 תמחיש לנו בעליל את קדושתם של הארץ ופירותיה. אין לתופעה זו אח ורע בעולם כולו. היא קיימת רק כאשר יש זיקה בין עם ישראל לארצו. זיקה זו בנויה על קדושת הארץ, שממנה מתחייבת אחריות לכל שכבות החברה: הכהן, הלוי והעני, ובשמיטה – האחריות מתרחבת לכל: "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה ו'-ז'). 

כשאנו אוכלים מפרי הארץ, חייבים אנו להיעצר ולשאול את עצמנו: האם הופרשו המתנות לכהן, ללוי ולעני? אסור לנו לטעום מהפרי לפני שדאגנו לזולת, לפני שחשבנו על המטרה שלשמה הביאנו ה' אל הארץ. בשנת השמיטה כל הפרי קדוש, ואכילתו חייבת להביא בחשבון את זולתנו: את החקלאי בספר, את הנצרך הזקוק, ואפילו את הבהמה והחיה. לשם כך מרבים באכילת פירות הארץ בט"ו בשבט. 

שנה טובה לארץ: לכל הריה ועמקיה, לכל עציה ופרחיה, לכל יישוביה, מיישביה ומתיישביה. שבת שלום!

א. מה הדין בשמיטה?

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות 405. כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט שייכים לשנה שעברה, וכל הפירות החונטים אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנה החדשה 406. הדבר מתייחס לכל ההלכות התלויות בארץ: ערלה ורבעי 407, תרומות ומעשרות 408. בכל אלו, מתחילה שנה חדשה בט"ו בשבט. 

כידוע השמיטה מתחילה בא' תשרי 409, וכל הלכות קדושת שביעית וספיחין חלים על הירקות החל מתחילת השנה 410. אלא שיש מקום להבחין בין ירקות לבין פירות האילן: יש הסוברים, שאף שבירקות השנה מתחילה בא' בתשרי, בפירות האילן היא מתחילה בט"ו בשבט 411, כפי שקיימת הבחנה דומה במעשרות. ואכן זוהי דעת חלק מהפוסקים, כגון: התוספות יום-טוב 412 והשל"ה 413. אולם רוב הפוסקים סוברים שהשמיטה נוהגת החל מא' תשרי לכל הגידולים, הן לירקות והן לפירות 414. כך עולה מדברי הרמב"ם 415, וכך נוהגים למעשה בארץ ישראל 416.

ב. הסיבה לקביעת ט"ו בשבט

ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילנות מכיון שעד אז יורדים בדרך כלל רוב גשמי השנה 417, השרף עולה באילנות 418 ומתחילה עונת הלבלוב 419. משום כך, כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים כמי שניזונים עדיין ממי השנה שעברה, והפירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים כמי שניזונים כבר ממי השנה החדשה. 

זאת הסיבה לכך שבפירות האופייניים לארץ ישראל אין כמעט נפקא-מינה מעשית. אין חנטה של פירות בתקופה שבין א' תשרי לט"ו בשבט. כל הפירות הללו חונטים באביב.

ג. האתרוג ופירות ההדר

יצאו מן הכלל האתרוג והלימון, שהם חונטים גם בסתיו. ואכן חז"ל 420 כבר עמדו על המיוחד שבאתרוג, וקבעו שאתרוג שנלקט לפני ראש השנה דינו כשנה שעברה, בעוד שאתרוג שנלקט אחרי ראש השנה דינו כשנה הבאה (אם כי למעשה, לדיני שביעית, נוהגים באתרוג לחומרא שני דינים, גם כשנה שעברה וגם כשנה הבאה) 421. 

נחלקו הפוסקים האם דין הלימון כדין האתרוג 422: מצד אחד שניהם גדלים על ידי השקאה ואינם תלויים רק בגשמי השנה 423. לעומת זאת, לאתרוג אין עונת גידול קבועה - הוא פורח כל השנה, בעוד שללימון יש עונות קבועות, בחורף ובקיץ 424. יש שהסתפקו בכל פירות ההדר 425. אולם למעשה אין נוהגים בכל פרי ההדר כיתר הפירות, ורק באתרוג חוששים גם לקדושת שביעית וגם לחיוב תרו"מ 426.

ד. השסק

בדורות האחרונים הובאו לארץ עצים נוספים, ממקומות שבהם שוררים תנאים אקלימיים אחרים, ומהם – מינים הפורחים וחונטים בסתיו, בתקופה שבין ראש השנה לבין ט"ו בשבט. הנפוץ שבהם הוא השסק. 

בעונה זו של השנה השסק נמצא בעיצומה של החנטה: חלק מהעצים כבר חנטו. חלק עדיין פורחים. ויש שבעץ אחד יש גם פרחים וגם חנטים. 

מכיון שההלכה למעשה היא כאמור שבשמיטה התאריך הקובע הוא א' תשרי ולא ט"ו בשבט, אין לעובדה זו נפקא מינה. כל השסק השנה יהיה קדוש בקדושת שביעית ויהיה פטור ממעשרות (להוציא שסק שגדל באדמות נוכרים, שאין בו קדושת שביעית; ואם נגמרה מלאכתו בידי ישראל, יש מקום להפריש ממנו תרו"מ 427).

ה. הפרשת מעשרות בשנים רגילות

הפרשת תרו"מ בשנים רגילות בשסק זה – שהחנטה שלו מתפשטת על שתי שנות מעשר – היא בעיה קשה ביותר: איזה מעשר להפריש עליו? מעשר של השנה שעברה או של השנה החדשה? אפשר לפתור בעיה זו על ידי הפרשה מספק, מעשר שני או מעשר עני. אולם השאלה החמורה יותר היא אם ההפרשה תופסת בכלל, כי אין להפריש מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת 428! 

הפיתרון לכך הוא לסמוך על הרוב; ומכיון שרוב הפרי שייך לשנה מסוימת - גם המיעוט נגרר אחרי הרוב, וההפרשה חלה 429. 

אולם לא תמיד ידוע לנו מהו הרוב. היה צריך אפוא להפריש תרו"מ מכל פרי ופרי בנפרד; דרישה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לכן מוצע להפריש שני פירות על 200, ולא פרי אחד על 100, וכך יש להניח שכל אחד מהם פטר את הפירות השייכים לשנה שלו 430.

 

 

 

404 עי' אגרות ראי"ה (ח"ד סי' א'ר"ה). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ח סעי' ב'). 

405 משנה ראש השנה (פ"א מ"א); רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ב).

406 ראש השנה (י"ב ע"ב, י"ג ע"א).

407 עי' רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ט-ה"י)

408 עי' רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ב).

409 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט).

410 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"י).

411 עפ"י תוספתא (שביעית פ"ד הי"ג). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט אות ד'; הי"ג אות א').

412 שביעית (פ"ב מ"ה).

413 שער האותיות (אות ק', דיני שביעית בסופם, ד"ה ועוד). 

414 עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט הע' 21).

415 הל' שמיטה ויובל (פ"ד ה"ט).

416 עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ד' סעי' ב').

417 ראש השנה (י"ד ע"א).

418 רש"י (שם, ד"ה הואיל).

419 עפ"י רש"י (שם, וד"ה מאי קאמר).

420 ראש השנה (י"ד ע"ב); רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ה).

421 רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ו; הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ב). ועי' "שבת הארץ" (אות ה'-ז'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ג' סעי' ו').

422 עי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ט'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ג' הע' 13).

423 וכן דעת הרש"ס (פ"ט ה"ה אד"ה חזור וזכי בה), אעפ"י שלא כתב את הסברה הזאת. וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א.

424 דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' נא אות כב).

425 הגד"ש סלאנט (מובא בספר השמיטה עמ' יא הע' 5). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ט').

426 מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ג' סעי' ז').

427 ראה לעיל (פרק י"ג).

428 רמב"ם (הל' תרומות פ"ה הי"א).

429 כך הורה מו"ר הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל ("התורה והארץ" ח"ב עמ' 320). ועי' מאמריהם של הרה"ג שלמה מן ההר והרב יואל פרידמן (שם, עמ' 321-340) ובחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יט סעי' 3).

430 ועי' חוות בנימין (ח"א סי' ד' אות ג').