פרק כא - ארבעת המינים בשמיטה

 

פרק כא - ארבעת המינים בשמיטה

הלכות מיוחדות יש לארבעת המינים בשנת השמיטה, הן בכניסתה והן ביציאתה.

א. אתרוג בשמיטה

האתרוג - עץ הוא; אולם במידה מסויימת דינו כירק. 

אתרוג שוה לאילן בשלושה דברים: לערלה, למעשרות ולשביעית, ולירק בדרך אחת, שאחר לקיטתו עישורו (ביכורים פ"ב מ"ו) 372.

הסיבה לכך היא שגם האתרוג גדל על מי השקאה מלאכותית כירקות, וכל רגע ורגע הוא גדל מכח ההשקאה הנוכחית; ולכן גמר גידולו ולקיטתו מתיחסים ליניקה של אותה שעה 373. מאידך גיסא, האתרוג הוא גם עץ ששורשיו עמוקים וגם הגשמים משפיעים על גידולו, ואם כן הוא ניזון גם ממי השנה שעברה, וחנטתו באביב היא הקובעת את הלכותיו.

מורכבות זו של האתרוג הביאה למחלוקת גדולה בדבר בין תנאים, אמוראים ופוסקים 374. להלכה נוקטים אנו בשתי ההגדרות גם יחד, ולאתרוג יש דין ירק וגם דין אילן: גם החנטה קובעת וגם הלקיטה. אלא שגם להרכבה זו יש שתי פנים:

יש אומרים שכך קבעו חז"ל בצורה ודאית, שיש לחייב את האתרוג בשני חיובים 375; ויש אומרים ששני חיובים אלו נקבעו מספק 376, מכיון שאין אנו יודעים מה דינו של האתרוג. הנפקא מינה תהיה לענין הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות; שהרי אם ההפרשה מסופקת, מפרישים ואין מברכים על ההפרשה. 

בעלי התוספות (ראש השנה ט"ו ע"א ד"ה בשלמא) העירו שאם נניח שההכרעה היא מסופקת, ייתכן מצב מעניין, שאתרוג שחנט בשמיטה יתחייב בהפקר מספק, לחומרא, ולאחר מכן, לכשיילקט בשמינית, ייפטר ממעשרות מספק, לקולא, שהרי הפקר פטור ממעשר! ואיך ייתכן שנפסוק גם לחומרא וגם לקולא באותו ספק? אולם אם נאמר שחז"ל חייבו אותו בשני חיובים באופן ודאי - אין לראות סתירה בין שתי הקביעות. (יש מפרשים שהסתירה האמורה תלויה במהותו של ההפקר בשמיטה 377: אם ההפקר חל מאליו - "אפקעתא דמלכא" - או שהתורה חייבה את האדם להפקיר את פירותיו: אם נאמר שההפקר חל מאליו, זהו ספיקא דממונא, ולקולא; ואם נאמר שהאדם חייב להפקיר - זהו ספיקא דאיסורא, ולחומרא).

הבעיה מתייחסת כמובן רק לאתרוגים שנלקטו אחרי ראש השנה של השמיטה. בסוכות של השמיטה, סביר להניח שרוב האתרוגים נלקטו כבר בערב ראש השנה ודינם כדין פירות שישית לכל דבר. אולם יש לברר אצל המוכר אם האתרוג נלקט בשמיטה; שאם כן, אסור לסחור בו ויש לשומרו בקדושת שביעית. כדי להימנע מאיסור סחורה יש כמה אפשרויות:

א. דרך אוצר בית-דין 378.

ב. קניית האתרוג בהבלעה, עם הלולב 379 (הלולב אינו קדוש בקדושת שביעית) 380.

ג. מקרקע של נוכרים 381 (או שנמכרה לנוכרים באמצעות הרבנות הראשית).

כל אחת מהאפשרויות הנ"ל מחייבת השגחה אמינה מרבנות מוסמכת 382. דבר זה נחוץ גם בשנים רגילות כדי לוודא שהאתרוג אינו ערלה 383, טבל 384 או מורכב 385; ובשמיטה על אחת כמה וכמה.

אתרוגי ארץ ישראל ידועים בכשרותם ובהידורם: הן בייחוסם והן בצורתם. יהודים בכל הדורות העדיפו לקיים את מצוות חג הסוכות באתרוגי ארץ ישראל ולהעלות בכך את ירושלים על ראש שמחתם 386. האתרוגים הגדלים בשנת השמיטה ומשווקים לקראת חג הסוכות של מוצאי השמיטה, גדלים בארץ על פי הנחיות בתי הדין, כולל חישוב של החזר הוצאות כדת וכדין. על פי גדולי הפוסקים התירו בתי הדין גם לייצא את האתרוגים לחו"ל 387. 

אין הצדקה הלכתית להעדיף אתרוגים מחו"ל, שאיש אינו שומר על ייחוסם 388. אדרבה, מצוה להדר אחרי אתרוגי ארץ ישראל. יש להעדיף, אפוא, אתרוגים הקדושים בקדושת ארץ ישראל ובקדושת השביעית. 

ב. לולב של שביעית  

לולב שגדל בשנת השמיטה, האם הוא קדוש בקדושת שביעית? 

לפי הכלל הנקוט בידינו, מי ש"הנאתו וביעורו שווין" - יש בו קדושת שביעית 389. כגון: פרי המיועד לאכילה - הנאתו וכילויו מן העולם באין כאחד. כשהאדם לועס את הפרי ובולעו, הוא נהנה ממנו. כך כל הנאה אחרת מגידולי ארץ ישראל בשנת השמיטה, הבאה תוך כדי כילוי, מחילה קדושת שביעית על הגידול. 

דוגמא לכך - הלולב. בימי קדם הלולב שימש כמטאטא. כל מטאטא נשחק תוך כדי שימוש. הבית מתנקה והמטאטא כלה. כלומר, ההנאה והביעור שווים. לפי הגדרה זו יש ללולב קדושת שביעית (רש"י סוכה מ' ע"א ד"ה יצאו). 

הגמרא (סוכה שם) עוסקת בדוגמאות נוספות. עצים ששימשו לאבוקות (בעיקר עצים המכילים שרף דליק), תוך כדי שריפתם הם הפיצו אור. ההנאה באה מיד עם כילוי העץ. לעומת זאת, עצי הסקה - דינם שונה. עצים ששימשו להסקה - עיקר הנאתם היתה מהגחלים והרמץ, לאחר גמר שריפתם. ההנאה באה לאחר הכילוי. אין בעצים אלו קדושת שביעית. כידוע, רוב השימוש בעצים היה להסקה, ולכן אפשר לומר שסתם עצים עומדים להסקה, ואין בעצים קדושת שביעית; ואפילו אם במקרה מישהו השתמש בעצים לאבוקה, אין בהם קדושה, כי הולכים אחר רוב השימוש בעצים, שהיה להסקה. 

לשיטת רש"י, לולבים אינם כלולים בסתם עצים, שהרי הם היו מיועדים בעיקר לכבד את הבית וא"כ יש בהם קדושת שביעית. 

בדעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ח הי"א) נחלקו הדעות: יש אומרים בדעתו, שמכיון ש"סתם עצים להסקה הם עומדים" - גם הלולבים בכלל העצים, וסתמם להסקה, ואין בהם קדושת שביעית 390. וכן כתב הרמב"ם במפורש בפירוש המשנה 391. אולם יש מפרשים בדעתו שיש קדושת שביעית בלולבים 392. 

האמת ניתנה להיאמר, שהרמב"ם לא הביא להלכה בצורה מפורשת את ההגדרה האמורה, שקדושת שביעית תלויה בהנאה תוך כדי ביעור. אדרבה, מדבריו משמע, שבדבר שאינו עומד לאכילה גם אם אין הנאתו וביעורו שווין - יש בו קדושת שביעית, אם שימושו מקובל בדרך כלל על הבריות (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"י, על פי הירושלמי, שביעית פ"ז ה"א). 

לפיכך, גם לולב - ייתכן שיש בו קדושת שביעית 393. אך ייתכן ששימוש של מצוה אינו נחשב כשימוש; שכן בימינו לא מקובל להשתמש בלולבים לשום מטרה שהיא, אלא לצורך מצוה בחג הסוכות. לכן פסקו פוסקי דורנו שאין קדושת שביעית בלולבים 394 (מה גם שרוב הלולבים הם ממטעים של נוכרים). 

ג. הדסים בשמיטה  

הדסים עומדים לריח. הנאתם אינה תלויה כלל בביעורם. כלומר, הם אינם כלים מן העולם תוך כדי שימוש 395. ולכן לפי הבבלי אין בהם קדושת שביעית. אולם בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) הסתפקו אם יש קדושת שביעית בפרחים ריחניים. 

נראה שהירושלמי אינו משתמש בהגדרה הנמצאת בבבלי, שקדושת שביעית תלויה בהנאה תוך כדי ביעור. ולדעתו, כל שימוש המקובל אצל רוב בני האדם מקדש את הגידול בקדושת שביעית. 

הספק לא נפשט. לכן יש נוהגים להתייחס בקדושה לצמחים ריחניים 396. אלא שיש מקום להעיר שסתם הדסים אינם עומדים לריח. אנשים אינם קונים הדסים על מנת להריח בהם. וכיון שכך, גם החקלאים אינם מגדלים אותם לשם כך. מגדלי ההדסים משווקים אותם רק לקראת חג הסוכות לצורך מצוה. ובחג הסוכות – הרי אסור להריח בהדסים שבלולב; כי המצוה הקצתה אותם לצורך מצוה בלבד 397. וא"כ אין בהם קדושה, גם לספקו של הירושלמי 398. 

לעומת זאת, ההדסים הגדלים ליד בתי הכנסת, המיועדים לריח, בעיקר להבדלה במוצאי שבת, ייתכן שיש בהם קדושת שביעית, לפי ספקו של הירושלמי הנ"ל 399. ולכן מי שמשתמש בהדסים שבלולב לשם בשמים בהבדלה לאחר חג הסוכות, צריך לחשוש לספיקו של הירושלמי.

בעיה אחרת קיימת בהדסים, אם אין פיקוח על כך שהם נעבדו בשנת השמיטה (בעיקר יש חשש מגיזום, שבלעדיו קשה לגדל הדסים משולשים) 400. 

אמנם ייתכן שאם אין בהם קדושה, לא נאסרו משום "נעבד" 401, גם למי שסובר ש"נעבד" אסור 402. אך מסתבר לומר שהדס של מצוה מן הראוי שיהיה כשר ללא רבב. לכן רצוי להקפיד על הדס כשר שגדל על פי ההלכה. 

ויש המהדרין הסוברים שיש בהדסים קדושת שביעית, והם מקפידים ליטול הדסים רק דרך אוצר בית-דין. כך הם גם בטוחים שההדסים גדלו על פי ההלכה בשנת השמיטה. 

ד. ערבות בשמיטה

בערבות, כידוע, אין לא טעם ולא ריח; ואין בהם קדושה כלל (אך ראוי לוודא שאין בהם חשש גזל) 403.

 

 

 

372 וכן: ר"ה (י"ד ע"ב); סוכה (ל"ה ע"ב); קידושין (ב' ע"ב).

373 קידושין (ג' ע"א) ורש"י (ד"ה מפני).

374 עי' רמב"ם וראב"ד (מע"ש פ"א ה"ה-ה"ו); "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ב'-ז'); מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ג סעי' ו והע' 10-11).

375 רדב"ז (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ב)

376 כס"מ (שם).

377 ראה לעיל (פרק י"ב אות א').

378 ראה לעיל (פרק ג' אות ב').

379 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ח הי"א). ועי' "שבת הארץ" (אות ב'); מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ה' סעי' ה'). וראה לעיל (פרק י"ז אות ג').

380 ראה לקמן (אות ב'), שם הוכחנו שאין קדושת שביעית נוהגת בלולב. ואף אם נחשוש לכך, הרי שלב הגידול הקובע את קדושת השביעית בלולב הוא החנטה (תחילת גידולו של הלולב), שבלולב הנקטף בתחילת השמיטה חלה עוד לפני ראש השנה. עי' רש"י (סוכה ל"ט ע"ב ד"ה ומשני לולב); מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ג' סעי' יב2/ והע' 30).

381 ראה לעיל (פרק ו').

382 ראה לעיל (פרק ז').

383 סוכה (ל"ד ע"ב).

384 תוס' (סוכה ל"ה ע"א ד"ה אתיא). וכן יש להקפיד לכתחילה על כך שהמעשרות (מעשר ראשון ומעשר עני) ניתנו ללוי ולעני: ראה מאמרנו: "מרור של מעשר ראשון מספק" ("התורה והארץ" ח"ד עמ' 298-302. ועי' מאמרנו: "אתרוג, מצה ומרור של מעשר", שם עמ' 304-310. הערת עורך: ע. א.).

385 משנ"ב (סי' תרמ"ח ס"ק ס"ה ובה"ל ד"ה שדומה). ועי' בהרחבה בספר "עץ הדר", למרן הרב קוק זצ"ל.

386 עי' אגרות רבות בנושא זה ב"אגרות הראי"ה" (חלק א').

387 ראה מאמרנו "יצוא פירות שביעית לחו"ל" ("תחומין" ז' עמ' 46-47). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ו סעי' ד').

388 עי' "עץ הדר" למרן הרב קוק זצ"ל.

389 פאת השלחן (סי' כ"ד, ביש"ר ס"ק מ"ד); מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ג סעי' ב1/). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"י אות א-ב).

390 רדב"ז (לרמב"ם שם).

391 סוכה (פ"ג מי"א).

392 מהר"י קורקוס (לרמב"ם שם).

393 עי' "שבת הארץ" (פ"ח הי"א אות א').

394 מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות כ"ג). ועי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ב' סעי' ג').

395 וראה לעיל (פרק י"א אותיות ב'-ג'). 

396 עי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"ט אות ג'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ב סעי' ד').

397 עי' שו"ע (סי' תרנ"ג סעי' א').

398 עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ב' סעי' ג').

399 עי' שם (הע' 14).

400 ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ט סעי' ו').

401 כשם שאין איסור ספיחין במינים שאין בהם קדושת שביעית: עי' מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות י"א); "שבת הארץ" פ"ח הי"ד אות ב1/); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק י"ב סעי' ו').

402 עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"א אות א', הט"ו אות ב'). וראה לעיל (פרק י' אות ב').

403 בענין ערבות הגדלות בשטחים המוחזקים בידי גויים, ראה מאמרנו: "קנין הנוכרי בארץ ישראל" (שו"ת "באהלה של תורה" ח"א סי' קיג). ערבות הגדלות בשמורות טבע – אסורות גם הן מדין גזל.