פרק ג - קטיף פירות שביעית

 

פרק ג - קטיף פירות שביעית

 פרק ג. קטיף פירות שביעית

"את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור" – אמרה התורה (ויקרא כ"ה ה'). אולם אין לפרש פסוק זה במשמעות הדומה לשבת, שקטיף פירות אסור לחלוטין. התורה עצמה מלמדת אותנו את ההיפך: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (שם פס' ו'). אם אין קוטפים פירות, כיצד אוכלים אותם? על כרחך צריך אתה לומר שהקטיף עצמו מותר, ורק קציר ובציר אסורים. אולם מה ההבדל בין הקטיף המותר לבין זה האסור?

א. הגדרת איסורי "קצירה" ו"בצירה"

יש המבחינים הבחנה כמותית, ויש המבחינים הבחנה איכותית.

א. הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"א, הכ"ב) פוסק שלא יקצור כדרך הקוצרים ולא יבצור כדרך הבוצרים. ופירשו האחרונים בדבריו, שהכמות היא הקובעת: אסור לקצור בכמויות גדולות כדרך הקוצרים למטרות מסחריות; אולם קצירה מועטת, הנעשית לצורך אישי - מותרת 25.

ב. הגר"א (שנו"א פ"ח מ"ו, פ"ו מ"ב) מצריך שיהיה שינוי גם באיכות, דהיינו: שהקטיף לא ייעשה בכלי אלא ביד. קציר בכלי - אסור. קטיף ביד - מותר 26. 

ג. הר"ש והרא"ש (שביעית פ"ח מ"ו) מחלקים בין שדה מופקר לשדה שמור: בשדה מופקר - מותר לקצור בדרך הרגילה, אך בכמות קטנה; ואילו בשדה שמור - אסור לקצור כדרך הקוצרים, אלא בשינוי, כדי להוכיח שהקוטף אינו מתייחס לשדה כבעלים, בניגוד לשמירה שנהגה בשדה עד אז, בניגוד לדין 27. 

הפוסקים האחרונים הכריעו כדעה הראשונה, שהקצירה בשמיטה לא תעשה בכמות רגילה כדרך הקוצרים, אלא בכמויות קטנות לצורכי הבית בלבד 28. אלא שאז עולה השאלה: איך לנהוג למעשה, כאשר דרך זו איננה מעשית?

ב. אוצר בית-דין

הפיתרון לכך הוא "אוצר בית-דין". אוצר בית-דין משקף את רעיון השמיטה במיטבו ומיישם אותו בדרך הנכונה על פי ההלכה. 

כידוע, הרעיון המרכזי בשנת השמיטה הוא: ההפקר. אין בעלות על פירות שביעית, אין בעלות על הקרקע לענין זריעתה ואין בעלות על החובות. הכל נשמט, נעזב, ניטש. "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג י"א). 

העיקרון המונח בבסיסה של הלכה זו הוא "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה כ"ג), "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (שם), "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד א'). אדמת ארץ ישראל אינה שלנו, ואין בסמכותנו לעשות בה ככל העולה על רוחנו. ומכאן מצוות יישובה של ארץ ישראל ושמירתה בידי עם ישראל בקדושה ובטהרה. 

ההפקר בשמיטה אינו רק הסתלקות מהבעלות, ייעודו הוא: "ואכלו אביוני עמך..." (שמות כ"ג י"א), לכן חובה על הציבור לדאוג לכך שהפירות אכן יחולקו בצורה צודקת לכל מגזרי האוכלוסייה. 

בית הדין מייצג את הציבור ואחראי לגידול הפירות וחלוקתם. מאחר שגידול הפירות, אסיפתם והבאתם העירה, כרוכים בהוצאות רבות - דואג בית הדין להחזרת ההוצאות לכל העוסקים בפירות. בימינו, החזר ההוצאות קרוב, בדרך כלל, למחיר הממוצע בשוק. 

החקלאים אינם נחשבים כיום לבעלי הכנסות גבוהות, אם לא הרבה למטה מהם. אולם, אף על פי כן, בית הדין חייב להקפיד שהמחיר יהיה קבוע, שהשכר יהיה הוגן ושלא ייעשה מסחר בפירות שביעית. ואכן כדי למנוע סחורה אסורה בפירות שביעית, מחולקים פירות אלו בתשלום השווה למחיר השוק או קרוב לו; והחקלאים והמשווקים מקבלים רק שכר עבודה והחזר הוצאות, על פי תחשיב שנקבע מראש.

מהו המקור ההלכתי לכך?

לדעת ה"חזון-איש" (שביעית סי' י"ב ס"ק ה' ד"ה וענין), הקצירה בכמות גדולה אסורה משום שעל ידה ניכרת בעלותם של בעלי השדה, בעוד שהתורה ציוותה: "ונטשתה" (שמות כ"ג י"א). מכאן הסיק החזו"א (שביעית ס' י"א ס"ק ז' ד"ה במש"כ), שבמקום שלא האדם הפרטי קוצר לצורך עצמו, אלא בית הדין – שהוא גוף ציבורי הקוטף לצורך כלל הציבור - מותר לבית-דין לקצור גם בדרך הקוצרים 29. כי הרי בית הדין אינו בעלים על השדה, אלא הוא מייצג את כלל-ישראל, שהוא הבעלים של הפרי בשנת השמיטה 30; ומכיון שהתורה הפקיעה את הבעלות הפרטית בשמיטה והעבירה אותה לציבור, אין מקום לאסור על הציבור לקצור כדרכו.

הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ח"ג, זרעים סי' ע"ב) חלק על ה"חזון-איש", וסבר שהקצירה אסורה מצד עצמה, כאחת מהמלאכות שהתורה אסרה; וכשם שזריעה לא הותרה לציבור 31, כך גם קצירה לא הותרה לציבור. 

ג. קצירה על ידי נוכרים

מדברי הרב קוק עולה שקצירה על ידי נוכרים קלה יותר מקצירה על ידי ישראל; וכשם שזריעה על ידי נוכרים אינה אסורה מהתורה, אלא רק מדרבנן, הוא הדין קצירה על ידי נוכרים מותרת מהתורה ואסורה רק מדרבנן.

לפי ההסבר שקצירה רגילה אסורה, משום שעל ידיה ניכרת בעלותו של הקוצר, מסתבר לומר שקצירה על ידי נוכרים אף היא תיאסר, שהרי זוהי דרך הקוצרים, ששוכרים פועלים לקצור בכמויות גדולות. ואדרבה, בכך ניכרת הבעלות יותר ולכן ייתכן שהיא אסורה מהתורה 32.

אולם לסוברים שהקצירה אסורה מצד עצמה, בגלל היותה מלאכה, יש לומר שקצירה על ידי נוכרים מותרת מהתורה, כשם שזריעה על ידי נוכרים מותרת מהתורה, ואסורה רק מדרבנן. (ייתכן שהרב קוק התכוון לקצירה על ידי נוכרים, שהם קיבלו בעלות על הפירות וקוצרים לעצמם, כשאין בעלות ישראלית על הפירות בשעת הקציר. ואכן נוסח שטר מכירת הקרקעות לנוכרי בשמיטה כולל בתוכו גם בעלות של הנוכרי על היבול עד לאחר הקטיף. וצ"ע).

ד. הקציר לאחר מכירת הקרקע

הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך (מעדני ארץ, שביעית, סי' ב') 33 העיר שבשדות שנמכרו לנוכרים אפשר לקצור כרגיל. טעם הדבר - שהרי כל היתר המכירה מבוסס על ההנחה שפירות נוכרים בשמיטה אין בהם קדושה, כדעת מרן ר' יוסף קארו 34; ואם כן, אין איסור בקצירה של פירות שאין בהם קדושה ומצוות הפקר. לדעתו, מרן הרב קוק – כשאסר לבצע את המלאכות שאיסורן מהתורה על ידי ישראל 35 - לא התכוון לכך שקצירה תעשה על ידי נוכרים דווקא.

חלק עליו מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("חוות בנימין" ח"ג סי' ק"א) 36, וכתב שבכוונה הדגיש הרב קוק שגם קצירה אסורה על ידי ישראל, משום שלא רצה לסמוך על היתר המכירה במלאכות דאורייתא 37. הגר"ש ישראלי מוסיף, שהקצירה אסורה מצד עצמה, מכיון שהיא מלאכת שדה וכרם כמו זריעה, ואינה דין מדיני הפקר הפירות. אך גם לדעה זו יש הכרח לומר שהקצירה תלויה בקדושת הפרי, שהרי פרי של שישית מותר בקצירה רגילה בשביעית, וכן להיפך, פרי של שביעית היוצא לשמינית אסור בקצירה רגילה 38. ומכיון שגם לאחר המכירה אנו נוהגים להחמיר במלאכות דאורייתא, מן הראוי שאסיף הפרי ייעשה על ידי גוי או באמצעות אוצר בית-דין 39. במקרה זה יש להעדיף את הקצירה על ידי אוצר בית-דין 40, הן משום שכבר נהגו לסמוך על הדעה האומרת שלבית-דין מותר לקצור גם בכמויות גדולות, והן משום שיש להעדיף, במקום שהדבר מותר, מלאכות על ידי ישראל; שהרי מצוה לפרנס ישראל, שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד): "או קנה מיד עמיתך" ו"עניי עירך קודמין" 41. אך כדי להבחין בין אוצר בית-דין ממש בשדות ישראל, לבין קצירה על ידי בית-דין בשדות נוכרים, יש להימנע מלציין במפורש שהקטיף נעשה על ידי בית-דין בשדות אלו.

 

 

 

 

25 חזו"א (שביעית סי' י"ב ס"ק ה' ד"ה וענין). אך מהרמב"ם (פ"ד הכ"ב-הכ"ג) משמע שבכל מקרה נדרש גם שינוי בהמשך הטיפול ביבול לאחר הקטיף.

26 מהמשנה היה ניתן להבחין בין כלי המיוחד לכך, כגון: מגל או מזמרה, לבין כלי אחר שאינו מיועד לכך, כגון: סכין. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"א אות ב').

27 ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות א').

28 "בצאת השנה" (עמ' נ"ט סעי' י"ח והע' 24); "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ד סעי' ו').

29 וכן דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל (חוות בנימין ח"ג סי' צ"ח עמ' תרכ"ב). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ה סעי' ג').

30 עפ"י רמב"ם (בפירוש המשנה, שביעית פ"ד מ"י, ובהלכות שמיטה ויובל פ"ד ה"ל). ועי' "שבת הארץ" (אות א').

31 אמנם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("התורה והמדינה" ח"ג עמ' קמ"א; ארץ חמדה ח"א עמ' קט"ו-קט"ז) העלה אפשרות של זריעה על ידי בית הדין, אך למעשה לא הורה כן. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ג אות ה'-ו').

32 חזו"א (שביעית סי' י').

33 וכן ב"התורה והמדינה" (ח"ד עמ' קס"א ואילך) וב"חוות בנימין" (ח"ג עמ' תרמ"ה-תרמ"ט).

34 ראה לקמן (פרק ו' אות ב').

35 משפט כהן (סי' ע"א אותיות ב'-ג'; ועי' סי' ס"ז); "שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה').

36 מקורה של התשובה – ב"התורה והמדינה" (ח"ד עמ' קס"א ואילך).

37 וכך עולה מדברי מרן הרב זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"ב, סי' תקכ"ב, תקנ"ה), שכתב שגם לאחר המכירה נשמרת השמיטה במלואה במלאכות של תורה.

38 עפ"י רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ב, הכ"ד). ועי' "שבת הארץ" (הכ"ב אות ג', הכ"ד אות ה').

39 "בצאת השנה" (עמ' נ"ג סעי' ג'). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק ל"ד סעי' ג' ובנספח שבסוף הפרק).

40 לכאורה, היתר המכירה ואוצר בית-דין סותרים אלו את אלו. עפ"י היתר המכירה, הפירות שייכים לגוי, והישראל הוא רק מנהל עסקים של הגוי. סעיף זה בשטר המכר אינו מתיר ליהודי להפקיר את הפירות ולמסור אותם לבית הדין. אלא שאנו חוששים שמא המכירה לא מועילה, ולכן יש מקום לקצירה על ידי אוצר בית-דין לאחר המכירה. 

41 ראה לקמן (פרק ד' אות ג'). ועי' חוות בנימין (ח"א סי' כ"ב).