סימן ט אוצר בית-דין

 

סימן ט אוצר בית-דין

 

(הדרך לשמירת שמיטה כהלכה)

קרוב לאלפיים שנה גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ולא יכולנו לקיים את מצוות השמיטה. לפני כ120- שנה חזרנו ליישב את שממות ארצנו. הארץ החלה לתת את יבולה ועץ השדה החל לתת את פריו. דא עקא, שלא נשתמרה בידינו מסורת רצופה כיצד ליישם את הלכות השמיטה הלכה למעשה. בינתיים התחוללו גם שינויים כבירים בשיטות העיבוד החקלאיות. הפוסקים הועמדו בבת אחת בפני מציאות חדשה, כשהידע ההלכתי שנשתמר בידיהם במשך כל השנים הארוכות הללו מכיל בעיקר עקרונות הלכתיים ולא שימוש מעשי, שלצערנו לא היה קיים.

א. היתר המכירה

כידוע, בגלל מצבן החמור של המושבות הראשונות, בתחילת דרכה של החקלאות החדשה בארץ, הציעו גדולי הפוסקים להשתמש כהוראת שעה בהיתר המכירה. הקרקע נמכרת לגוי, והגוי הוא גם החורש והזורע בשנת השמיטה. היתר זה מבוסס על כמה הנחות 83:

א. אמנם מכירת הקרקע אסורה מן התורה, שנאמר: "ולא תחנם"; אבל איסור זה אינו חל במכירה לצורך השמיטה 84. וזאת, מפני שהמכירה היא לשנה אחת בלבד, ומטרתה היא חיזוק חנייתם של ישראל בקרקע ולא של הגויים. ונוספו לכך סניפים נוספים, כגון: שהגוי אינו עובד עבודה-זרה, ועוד.

ב. המכירה מועילה להתיר את איסורי השמיטה, מפני שיש קניין לגוי להפקיע את הקדושה מאדמת ארץ-ישראל; אם משום ששביעית בזמן הזה מדרבנן 85 ואם משום שאין קדושה בגידולי נוכרים בשמיטה 86.

ג. המדובר בשעת דחק גדולה, כשכל קיומו של היישוב היהודי בארץ תלוי בהיתר זה.

אי לכך אין הצדקה להשתמש בהיתר זה שלא בשעת הדחק, וודאי שאין לראות בו את דרך המלך לשמירת השמיטה. הטעמים לכך הם:

א. אמנם ההיתר מבוסס על שיטות מרכזיות בפוסקים, אך הוא לא מוסכם על כולם. 

ב. דרך זו - של עקיפת מצוה כה חשובה בתורה - אינה רצויה בהלכה. יש בה הערמה, והיא עלולה להשכיח מאתנו את שמירת השמיטה המקורית, כפי שנקבעה על ידי התורה. (ואכן הערמות מסוג זה אינן מומלצות לכתחילה על ידי הפוסקים, כגון: מכירת חמץ, היתר עיסקא, פרוזבול וכדו'. - כל אלו הם פתרונות לשעת הדחק בלבד, ולכתחילה מומלץ להימנע מלהשתמש בהן. וכשייבנה אי"ה בית המקדש, מן הסתם יתנגדו הפוסקים גם למכירת מבכירות). 

ג. היתר המכירה ניתן רק כהוראת שעה. המתירים הגבילו את השימוש בו למקרה חד-פעמי בלבד; ובכל שמיטה ושמיטה יש לבדוק מחדש את תוקפו ונחיצותו של היתר זה.

ב. אוצר בית-דין

קיימת דרך טובה יותר שבה ניתן לפתור חלק מבעיות השמיטה. דרך זו מומלצת בהלכה לכתחילה, והיא: אוצר בית-דין.

אמנם אין בדרך זו מענה לשאלת החרישה והזריעה, ולכן לא ניתן להשתמש בה בכל גידולי השדה, אלא רק במטעים, ובתקופה מוגבלת - גם בירקות; אך יש בה מענה לבעיות רבות אחרות, ובאמצעותה ניתן לצמצם את השימוש בהיתר המכירה, ובענפים מסויימים אף לבטלו לגמרי. בגלל מגבלותיה, נאלצו הפוסקים להציע את היתר המכירה כפיתרון הכללי הזמני לקיומו של המשק החקלאי. אולם ההתפתחות הגדולה בשיטות הגידול והאיסום, והתמקדות משקים חקלאיים מסויימים בעיקר במטעים - גרמו לכך שהשיקול ההלכתי של הפוסקים בימינו הוא להעדיף דרך זו על פני דרכים דחוקות יותר.

במבט שטחי נראית לכאורה דרך זו של אוצר בית-דין כדרך צדדית כביכול. היא לא הובאה במפורש להלכה על ידי הרמב"ם 87 וראשונים אחרים, אלא רמוזה בכמה מקומות 88. רק הרמב"ן 89 מזכיר אותה במפורש. אולם במבט מעמיק יותר היא מבטאת יותר מכל את רוח ההלכה בשמיטה 90. משום כך אולי לא הוזכרה במפורש; שהרי פשיטא! מאי קמ"ל? כמו כן ניתן לומר שאין בה חידוש הלכתי אלא בעיקר כאמצעי מעשי ליישום הלכות השמיטה 91. מי שיעיין היטב בהלכות השמיטה ימצא שרעיון זה משתקף בהלכות רבות, והוא מהווה את היסוד המרכזי לרוב הלכות השמיטה. מסתבר שזו הייתה הדרך לשמירת השמיטה בימי חז"ל, אלא שבגלל הגלות הארוכה השתכחה מאתנו, והשימוש בה הוא בחינת החזרת עטרה ליושנה. גם אם נניח שהיא לא הייתה ישימה בעבר, בגלל התנאים ששררו אז, בימינו נפתחו אפשרויות חדשות וניתן להשתמש בה. לכן גם צריך להשתמש בה, כדי לקיים את השמיטה כהלכה במציאות המתחדשת.

ג. רעיון השמיטה

התורה אומרת זאת במפורש ביובל, אך רבותינו דרשו זאת גם לשמיטה (כידוע השמיטה והיובל קשורות זו בזו):

"כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". אמר הקב"ה: כי לי הארץ, זרעו שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי (מדרש לקח-טוב פר' בהר) 92. 

זו לא רק דרשה אגדית, היא גם יסוד גדול בהלכה, כפי שנראה בהמשך. זהו כנראה ההסבר של התורה עצמה למצוות השמיטה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". כלומר, הזריעה והזמירה מבטאות בעלות פרטית על הקרקע ולכן הן אסורות בשמיטה. כתוצאה מכך נטה הנצי"ב 93 להתיר אפילו זריעה בקרקע של הפקר, בעוד שהתנגד נמרצות להיתר המכירה. בהמשך לאותו קו מחשבה היו שהסתפקו אם בקרקע הלאום יש איסור זריעה 94. המכנה המשותף לרעיונות אלו הוא שמלאכות שביעית אסורות מצד מעשה הבעלות שבהן. בקרקע של הפקר או של ציבור - אין מעשה בעלות 95. 

הדבר בולט בעיקר באיסור הקצירה: 

את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ:

האם כוונת התורה היא לאסור לגמרי קצירה ובצירה בשנת השמיטה? 

הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"א) מפרש פסוק זה כך:

כל שתוציא הארץ בשנה שביעית... -הכל מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"... וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" - שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין - לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. 

כלומר, השינוי חייב להיות כמותי, שלא יקצור את כל הקציר לעצמו. (אמנם היו שפירשו את האיסור כאיסור איכותי ואסרו לקצור בחרמש ובמגל ולא התירו אלא קטיף ביד; אולם הרמב"ם לא פירש כן) 96. ומכאן שקציר, גם אם נעשה בכמות מסחרית, אם הוא לא נעשה על ידי אדם פרטי, אלא על ידי שליחי הציבור העושים זאת לצורכי הרבים – הדבר יהיה מותר.

ד. קצירת העומר בשביעית

כלל זה שקבענו, שאיסור קצירה הותר כאשר מדובר בשליחי ציבור, צריך עיון מקצירת העומר. וכך נאמר במשנה (שקלים פ"ד מ"א):

שומרים ספיחין בשביעית (לצורך עומר ושתי הלחם) – נוטלין שכרן בתרומת הלשכה. 

התוספות (מנחות פ"ד ע"א ד"ה שומרי) הקשו על כך: 

ואם תאמר: היאך עומר בא מן המשומר? הא בעינן (יחזקאל מ"ה ט"ו) "ממשקה ישראל", ובסוף יבמות (קכ"ב ע"א) מוכח דאסור (לשיטתם שם, ש"שמור" אסור בהנאה בשביעית)... ואם כן היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים? הא בעינן "ממשקה ישראל" – "מן המותר לישראל"!…

ובעלי התוס' תירצו שם ארבעה תירוצים:

א. ויש לומר, דמדאורייתא בצירה דווקא אסור, אבל באכילה שרי; דקרא בתורת כוהנים (פר' בהר פר' א' סי' א', האומר: מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור") - בבצירה מיירי ולא באכילה...

ב. ועוד יש לפרש, דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח, אבל היו מודיעין להן (שספיחין אלו מיועדים למקדש), והם פורשין מאליהן.

ג. אי נמי, "קצירך" ו"נזירך" - אמר רחמנא: "דידך" – אין; ולא של הקדש. ומהאי טעמא שריא קצירה.

ד. אי נמי, קצירה שרי משום דכתיב (בענין העומר ושתי הלחם): "לדורותיכם" (ויקרא כ"ג י"ד, כ"א).

ולכאורה, לדעת הרמב"ם והרמב"ן, הסוברים שקצירה ציבורית מותרת באמצעות "אוצר בית-דין", מהי קושיית התוספות? הרי גם השמירה וגם הקצירה מותרות, שכן לא נעשו למטרה פרטית אלא לשם הציבור ובשם הציבור? אלא על כורחנו עלינו לומר שלדעת בעלי התוספות אין הבדל בין קצירה ציבורית לקצירה פרטית, ושתיהן אסורות! 

אולי אפשר לומר שבעלי התוספות הקשו את קושייתם לפי הדעה הסוברת שהבטה קונה בהפקר. הגמרא במסכת בבא מציעא (קי"ח ע"א) מביאה מחלוקת בענין, וקושרת אותה לשמירת הספיחין לצורך העומר. ובהסבר דעת בעלי התוספות יש לומר שהשמירה, גם אם היא נעשית לשם הציבור, מכיוון שהשומרים הם אנשים פרטיים, הם קונים את העומר לעצמם על ידי הבטתם בהפקר. ואם-כן יש לומר שהוא הדין לקצירה, שאף על פי שנעשתה על ידי שלוחי בית-דין – יוצא שהם קונים את הקציר לעצמם, וממילא הקצירה אסורה. אולם הסבר זה דחוק, כי גם לפי ה"הוא אמינא" המובאת שם בגמרא, שתנא-קמא שם סובר שהבטה בהפקר קונה - הרי שלוחי בית הדין היו פועלים, המקבלים שכר עבור עבודתם, ובכך שיעבדו את עצמם לבית הדין, ולא יכלו לזכות בקציר לעצמם 97! ואם כן מה ראו בעלי התוס' להקשות על הנחה לא מציאותית, של שלוחי חינם של בית הדין, שזוכים בקציר לעצמם, בעוד שיש להניח שמן הסתם שלוחי בית הדין קיבלו שכר ולא זכו בקציר לעצמם; מה גם שההלכה נפסקה שהבטה בהפקר אינה קונה 98? 

וצריך לומר שאכן בעלי התוס', לשיטתם, חולקים על הרמב"ם, וסוברים שאפילו מן המופקר אסור לקצור בחרמש ובמגל המיועדים לכך אלא בקיטוף ביד או בשינוי, וכמו שדייק הגר"א בדבריהם 99. ואילו העומר - הרי היה חייב להיקצר בחרמש דווקא, שנאמר (דברים ט"ז ט'): "מהחל חרמש בקמה", וכמבואר במשנה (מנחות פ"י מ"ג): "מגל זו? מגל זו?", וקטיף ביד לפני העומר מותר משום כך 100. 

על כל פנים מוכח לכאורה שבעלי התוס' חולקים על המושג "אוצר בית-דין"!

ה. הקדש - דינו כציבור

על תירוצם השלישי של התוספות - שקציר שנעשה לצורך הקדש לא נאסר, וממנו משמע שעל הקדש לא חלים דיני שביעית - יש להקשות מדברי התוספתא 101, שהובאה על ידי המשנה-למלך 102, ששמיטה חלה גם על שדה של הקדש, ואיך כתבו בעלי התוס' שקציר לצורך הקדש מותר 103? ובאמת, גם מסוגיית הבבלי במקומה, במסכת מנחות, יש להקשות על התוס'. כי הגמרא אומרת במפורש שדין "לאוכלה ולא להפסד" חל על העומר, אף על פי שהוא הקדש. ומבואר אפוא, שהקדש אינו מפקיע את הלכות שביעית. ואם כן, כיצד תירצו התוס' שהקדש פטור מדיני שביעית, בניגוד לסוגיא עצמה, הסוברת שעל הקדש חלים דיני שביעית? 

וייתכן לומר שהיא הנותנת: הקדש אינו אדם פרטי, לכן קציר הקדש מותר. ומה שאמרו בתוספתא שדין שמיטה חל גם על שדה הקדש, הכוונה היא לענין קדושת פירות שביעית, ששדה של הקדש לא נפטר מהלכות קדושת שביעית, וחלים עליו כל דיני שביעית. אך קציר לצורך הקדש - מותר, משום שהוא לא קציר פרטי אלא קציר ציבורי 104. אמנם הוכחה חד-משמעית אין כאן, משום שאפשר לפרש את התוס' באופנים אחרים 105. אולם מאחר שהוכחנו שאוצר בית-דין הוא יסוד הכרחי לכל הלכות שביעית, מסתבר שגם חלק מבעלי התוס' סוברים כן, שקצירה על ידי שלוחי בית-דין מותרת. וייתכן שרק בנקודה אחת חלקו על הרמב"ם והרמב"ן, בענין הקצירה בשינוי מן המופקר; וכשם שהתורה לא התירה זריעה בשדה הפקר, הוא הדין לא התירה קצירה. אך לא חלקו על העיקרון עצמו, של אוצר בית-דין, לפחות במלאכות דרבנן הנעשות לאוקמי פירא 106.

בדעת הרמב"ם יש לחלק בין זריעה לקצירה. בעוד שלגבי זריעה אין הסכמה שזו הותרה בקרקע של הפקר ושל ציבור, בקצירה הדבר מוסכם יותר, שהתורה עצמה לא אסרה אלא קצירה פרטית והתירה קצירה ציבורית. יכול להיות שהתורה הבחינה הבחנה דקה בין השתיים, וראתה בזריעה, גם על ידי שלוחי בית-דין, מעשה הנראה כמעשה בעלות מצד הזורע יותר מאשר בקצירה על ידי שלוחי בית-דין. אדם לא זורע בדרך כלל להפקר. הוא לא יוציא הוצאות מיותרות מכיסו למען אחרים. לכן סתם זריעה היא לצורך עצמו. אך בקצירה, הקוצר אינו מוציא הוצאות משלו אלא רק טורח בלבד, ומצינו שאדם טורח למען אחרים.

ו. פסיק רישיה בשביעית

סימוכין נוספים לכך שמלאכות שאינן לשם בעלות פרטית מותרות בשביעית יש להביא מכמה מקומות מפורשים במסכת שביעית:

א. (פ"ג מ"ו) במה דברים אמורים (שאסור לאסוף אבנים מן הגדר, כאשר הוא גומם פחות מטפח לארץ) ? – מתוך שלו; אבל מתוך של חבירו - מה שהוא רוצה ייטול.

ב. (פ"ג מ"ט) אבני כתף באות מכל מקום, והקבלן מביא מכל מקום. (= דמידע ידיע דלבנין קבעי להו, ולא לתקן את השדה: רע"ב. ומשמע שמותר אף על פי שהשדה מיתקנת בכך).

ג. (פ"ג מ"ח) כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה - הרי זו תינטל (= שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה, ולא לתקן שדהו לזריעה: רע"ב. ומשמע שהשדה מיתקנת לזריעה, אלא שאין זו כוונתו העיקרית).

ד. (פ"ד מ"א) משרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה (וזה מלקט מתוך של זה) שלא בטובה.

ה. (פ"ד מ"ו) המזנב בגפנים... ר' עקיבא אומר: קוצץ כדרכו (דברי ר' עקיבא - כשלא התכוון לזמור: רמב"ם בפיה"מ). 

ו. (פ"ד מ"ד) המדל בזיתים: בית שמאי אומרים: יגום; ובית הלל אומרים: ישרש. ומודים במחליק, עד שיגום... במה דברים אמורים? - מתוך שלו; אבל מתוך של חבירו אף במחליק, ישרש. 

ואכן האגלי-טל 107 הוכיח ממשנה זו שמלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת בשמיטה 108. על כך הקשה התוס' יו"ט (שביעית פ"ד מ"ד ד"ה המדל): 

מאי שנא מזומר שאסור, ומה לי כורת מקצת מהאילן על מנת שיגדל הוא ומה לי כורת אילן אחד כדי שיגדל השני? 

ותירץ על פי הרמב"ם 109, שכאן אין כוונתו לטובת האילן אלא לצורך עצי הסקה. ומשמע שהדבר מותר גם כאשר הדילול מועיל לעצים הנשארים.

אמנם בחלק מהמקורות שהבאנו המדובר ב"פסיק רישא דלא ניחא ליה"; אך בחלק מהם (ג'-ה') מדובר ב"פסיק רישא דניחא ליה". ובאופן כזה אין שום הסבר אחר להתיר מלאכה בשביעית אלא אם כן נפרש על פי מה שכתב מו"ר הגר"ש ישראלי 110 שגדר השביתה בשביעית היא הפקרת האדם את כוח הגידול של שדהו וכרמו. ולא אסרה תורה אלא מלאכות שבהן האדם מתייחס אל הקרקע כבעלים על כוח הגידול שלה. ולכן רק מלאכות שהאדם מפיק מהן תועלת חקלאית הן בכלל מעשה בעלות זה. אך מלאכות המזיקות לאדם מן הבחינה החקלאית, אין בהן משום בעלות על כוח הגידול, ולא נאסרו בשביעית 111. 

ז. לאוקמי פירא

הבחנה ידועה היא בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, בין מלאכות לאוקמי אילנא לבין מלאכות שהן לאברויי אילנא 112. הראשונות מותרות בשביעית, ואילו האחרונות אסורות. החזון-איש חידש ש"אוקמי אילנא" הוא גם מניעת הפסדן של הפירות. לדעתו, קיום האילן אינו רק שמירת הצמח. אילן הוא גוף הנושא פירות. ושמירת פונקציה זו של האילן, שלא תיפסד, גם היא בכלל "אוקמי אילנא" 113. הרב קוק חולק על גישה זו 114. הוא מתיר רק אוקמי אילנא, דהיינו שהאילן עצמו ימשיך להתקיים, אולם אוסר אוקמי פירא. טענתו היא: פירות שביעית הרי אינם שלנו, ואין אנו רשאים לעשות מלאכות על-מנת לקיים את פירות שביעית הקדושים. פירות אלו - הפקר הם. טענת הרב קוק, לכאורה טענה אלימתא היא. ועל כורחנו צריכים אנו לומר שהחזון-איש מתיר לאוקמי פירא אם העושה את המלאכות אינו מתכון לתועלת עצמו אלא לאפשר לצבור לזכות בהן מן ההפקר. במקביל, מסתבר שגם הרב קוק לא יאסור מלאכות לאוקמי פירא כאשר שליחי בית-דין הם העושים את המלאכות בשם הציבור ולמענו. ואכן כך הורה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל 115, שהיה אחד מגדולי תלמידיו של הרב קוק, שאפילו לשיטת רבו מותר לעשות מלאכות לאוקמי פירא על ידי שלוחי בית-דין 116. 

ח. שכלול השיטה

יש החוששים - ובצדק - משימוש מוגזם בשיטה זו של אוצר בית-דין. החשש הוא שמא יתרבו הפיקציות המלאכותיות שתיקראנה בשם "אוצר בית-דין", עד שעלולה להשתכח, חלילה, תורת השביעית. יש להציב אפוא גבולות ברורים. אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שהחקלאות המודרנית בנויה גם ביתר השנים על בסיס התפיסה הציבורית. החקלאות מודרכת, מתוכננת ונתמכת (לצערנו במידה מוגבלת מדי) על ידי הציבור וצרכיו. גם רווחיו של החקלאי, אם בכלל יש כאלו, אינם מתירים עודפים רבים מעבר להוצאותיו ופרנסתו הקיומית (אשר אינה צריכה ליפול ממגזרים אחרים במשק). הציבור צריך להיות מעונין שהחקלאות תהיה רווחית במידה כזו שלחקלאי יהיה כדאי לעבד את שדותיו ותוצרת חקלאית תגיע לצרכנים. 

הדבר העיקרי שבו נבדלת שנת השמיטה מיתר השנים היא בצורת הרווחיות. אם ביתר השנים היבול נמכר בשוק על פי היצע וביקוש (המאזן את עצמו בדרך כלל קרוב להוצאותיו ופרנסתו של החקלאי), הרי בשנת השמיטה התורה אסרה ללכת בדרך זו. "לאוכלה ולא לסחורה". בשנת השמיטה יש להחזיר לחקלאי את הוצאותיו ופרנסתו בסכום קבוע, שאינו תלוי כלל וכלל בתנודות של ההיצע והביקוש בשוק. דבר זה נעשה באוצר בית הדין. הצרכן - אולי אינו מרגיש זאת, כי השוק פתוח למסחרם של מגדלים שונים, וביניהם גם של נוכרים, ולהבדיל, של יהודים שאינם שומרי שמיטה כהלכה. אך החקלאי שומר השמיטה, המשווק את תוצרתו כשליח בית-דין, מקבל שכר קבוע שאינו תלוי במחירי השוק.

יש צורך לשפר ולשכלל דרך זו. אולם הבסיס קיים, ועליו יש לסלול את דרך המלך של השמיטה, שהיא דרכה של תורה לאמיתה.

 

 

 

83 עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ז סעי' א'). וראה לעיל (סי' ה').

84 ראה לעיל סי' ה' (אות ה').

85 ראה מאמרינו: "יסודות היתר המכירה" (לעיל סי' ה', אות ז'); ו"ר' יהודה הנשיא ושביעית בזמן הזה" (לעיל סי' ח').

86 ראה לקמן (סי' י"א פרק ו' אות ב').

87 הל' שמיטה ויובל (פרק ד', בהלכות הפקר, קצירה ובצירה, ופרק ז', בדיני הביעור).

88 עי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ו אות א'-ב' והע' 1, 6).

89 ויקרא (כ"ה ז') עפ"י התוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ב).

90 עי' ספר השמיטה (עמ' כ"א סעי' ג') שכתב על כך: "ואין לך מנהג הפקר גדול מזה".

91 מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("התורה והארץ" ח"ג עמ' 180).

92 ראה לעיל (סי' א' אות ד'; סי' ב' אות א'). 

93 שו"ת משיב דבר (סי' נ"ו, קונט' "דבר השמיטה"). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ג אות ה').

94 יעויין הערת הגרצ"פ פראנק (כרם ציון, אוצר השביעית, הלכות פסוקות פרק א', גאון צבי הע' א'; שו"ת הר-צבי זרעים ח"ב סי' מ"ב-מ"ג); תורת הארץ (להגר"מ קליערס, פרק ז' אות מ"ב, נ"א).

95 עי' בהרחבה במה שכתב על כך מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל": ארץ חמדה (מהדורה שנייה עמ' ק"א-קי"ב); "התורה והמדינה " (ח"ג עמ' קכ"ב ואילך).

96 ראה לקמן סי' י"א (פרק ג' אות א'-ב'). 

97 בענין פועל ומעמדו ההלכתי והקנייני, ראה מאמרנו: "הפרשת תרו"מ על ידי פועל" ("התורה והארץ" ח"ג עמ' 341-346).

98 שו"ע (חו"מ סי' רע"ג סעי' י"א).

99 בתוס' (יבמות קכ"ב ע"א ד"ה של עזיקה): עי' פאה"ש (סי' כ"ב סעי' א').

100 מנחות (ס"ח ע"א).

101 פאה (פ"ג הכ"א); ירושלמי (פאה פ"ז ה"ז).

102 הל' שמיטה ויובל (פ"א ה"א).

103 עי' מנחת-חינוך (מצוה שכ"ט) שהקשה כן.

104 וכן פירש הגרש"ז אויערבך במעדני ארץ (שביעית ה' כ"א).

105 עי' בהוצאה החדשה של המנ"ח (הוצאת מכון ירושלים) בהערות, שציינו ספרים רבים שעסקו בקושיא זו. ועי' מש"כ מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("התורה והמדינה" ח"ג עמ' קל"ו).

106 ראה לקמן (אות ז'). 

107 מלאכת חורש (אות א' בהג"ה).

108 כנגד שיטת התוספות (גיטין מ"ד ע"ב ד"ה נתקווצה; מו"ק י"ג ע"א ד"ה נטייבה). ועי' בהרחבה ב"שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה'; ה"כ אות ג'). וראה לקמן (סי' י"א פרק א' אות ג' ופרק כ' אות ג').

109 בפירוש המשנה (כאן) ובהל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ח; ועי' הי"ט והכ"א).

110 "התורה והמדינה" (שם).

111 ולענ"ד יש להביא דוגמא לזה מחזקת קרקעות ש רק מעשה המועיל לקרקע נחשב כמעשה בעלות, אך מעשה המזיק לקרקע אינו נחשב למחזיק כדמחזקי אינשי, דהיינו שלא נהג כבעלים. עי' ב"ב (ל"ו ע"א).

112 מועד קטן (ג' ע"א); עבודה-זרה (נ' ע"ב). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ה וה"י).

113 עי' חזו"א (שביעית סי' ט"ז ס"ק ד'; סי' כ"א ס"ק י"ד, ט"ז).

114 "שבת הארץ" (פ"א ה"ה אות ט"ז). 

115 חוות בנימין (ח"ג סי' צ"ח). 

116 וראה לקמן (סי' י' אות ד').