סימן א לקראת שנה של שבת

 

סימן א לקראת שנה של שבת *

* מאמר זה מורכב מחלקים שנלקחו ממספר מאמרים שנכתבו בשנים תשכ"ד-תש"ם. 

א. מועדי הארץ  

המתבונן בתוכנם העמוק של המועדים, ימצא בהם שילוב של חגי טבע וחקלאות עם ערכים מוסריים והיסטוריים. אביב הטבע ואביב האומה באים צמודים זה לזה. התפילה לטל - שיביא ל"שנה טובה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת" - כרוכה בבקשה ל"עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת". חג הקציר עם חג מתן תורה, חג האסיף עם ענני הכבוד, שאיבת המים עם שאיבת רוח הקודש - כל אלו חברו יחדיו בהזדמנות של עלייה חגיגית לרגל לעיר הקודש והמקדש לשם עלייה רוחנית ותרבותית של העם. צירוף מיוחד במינו זה, של חומר ורוח, ייחד את מועדי ישראל מחגיהם של אומות העולם. אין מועדינו משמשים לקרנבלים של הוללות ושכרות ומתן פורקן ליצרים אפלים וגסים. כאלו היו חגיהם החקלאיים של הגויים, שביטאו בהם את סיומה של עונה חקלאית מוצלחת או את ראשיתה של עונה חדשה מבשרת טובות. מועדינו שלנו, לעומת זאת, שימשו מנוף לעלייה רוחנית ומוסרית.

ואכן, בארצות רבות עדים אנו לטיפוס של חקלאי גס ומגושם, אנאלפביתי, שמעגל חייו סובב סביב ציר אחד חד-גוני: אכילה גסה - עבודה מפרכת - אכילה... וחוזר חלילה. חולמי התחייה הלאומית החדשה בארץ חלמו על טיפוס של חקלאי עברי חדש, השונה במהותו מהטיפוס של החקלאי הרוסי ושל הפלח הערבי. אולם הם ניפצו את חלומם זה במו ידיהם, ברצותם לבסס תרבות חקלאית חדשה המנותקת מהמורשת הרוחנית העשירה של האומה, ולהעמידה על יסודות חמרניים בלבד.

תורתנו הקיפה את החקלאי בארץ-ישראל במערכת מצוות גדולה ומסועפת, שתפקידה הוא לשמור על רוחו של עובד האדמה לבל תתנוון בעבודתו הקשה והמפרכת. היא מאלצת אותו לחשוב, תוך כדי עבודתו, על השאלות ההלכתיות המתעוררות לרוב. כתוצאה מכך, מחייבת היא יצירת קשר חי, הדוק ויומיומי, עם לומדי התורה, לשם קבלת עצה והדרכה בפתרון הבעיות ההלכתיות, כשם שמאידך גיסא מאלצת התורה את לומדיה לשמור על קשר חי עם המציאות הארצית, לבל יהיה לימוד התורה מופשט ומנותק מחיי המעשה. כך נוצרה ההרמוניה המופלאה של תורה ועבודה, הלכה ומציאות, ונמצא הכל משולב בשלביו של סולם אחד המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ב. אורה של השבת  

ראש המועדים כולם הוא השבת. השבת היא מרכז חיי השבוע כולו, אליה הם שואפים וממנה הם נמשכים. על כן נקרא השבוע כולו בשם: שבת. אווירתה המרוממת ונשמתה היתירה מעלות ומקדשות את ששת ימי החולין. בלעדיה לא היה קיום לחיי הרוח שלנו. השבת היא בבחינת מרכז הכובד, שאלמלא הוא היה הכל מתרוסס ומתפורר.

אלמלא השבת היו כל חיינו חד-גוניים, אפורים וחילוניים, כשהם מעורטלים מכל קדושה, חגיגיות ותוכן רוחני נעלה. כמה אומללים הם אותם האנשים שאיבדו את מתנת השבת, ועמה - את כל צלמם היהודי. המסגרת שייחדה את השבת ליום קדושה ומנוחה ואפשרה לה להעניק לנו את השפע הרוחני והחגיגי שהיא מעניקה לנו - היא השמירה המדוקדקת על הלכות שבת, על כל פרטי פרטיהן. 

דווקא החומרות והסייגים, שהוסיפו חז"ל על ל"ט מלאכות השבת, הם שנתנו לה את צביונה. איסורי משא ומתן, מקח וממכר, מוקצה וכו' - הם שמשחררים אותנו מטרדות החולין המרובות. אכן מה אומלל האדם הנאלץ לענות גם בשבת לשיחה טלפונית, לפקס, לביפר, לאינטרנט וכו'. כמה היתה אומללה האישה היהודיה אילו הותר לה "רק" ללחוץ על כפתור מכונת הכביסה בשבת (ליתר המחשה נתאר לעצמנו שבת בשבוע חורפי, בו טרד הגשם כל יום ורק לכבוד שבת התפזרו העננים ונתגלה הרקיע הכחול ובו שמש בהירה וחמימה והטבע כולו רחוץ ונקי, והזדמנות נדירה זו מוחמצת ואינה מנוצלת לשם תליית כבסים בשמש...).

ג. השבת והשמיטה  

כשבת בין הימים - כן השמיטה בין השנים. אף השמיטה חייבת לתת משמעות רוחנית מיוחדת לכל ששת שנות המעשה. בעוד שהשבת מבטאת את הקשר שבין ישראל בין מורשתו הרוחנית, בין ישראל וא-להיו בורא כל היצורים בששה ימים, מבטאת השמיטה, בנוסף לכך, גם את הקשר שבין ישראל ובין אדמתו. שנה זו היא שבת לאדם ושבת לארץ, ודווקא בשביתה זו מתהדק הקשר שבין העובד ובין אדמתו. הא כיצד? לא הרי יחסה של אומתנו לארצה כיחסה של כל אומה ולשון לארצה. הקשר הרגיל שבין האדם ואומתו הוא קשר אינטרסנטי וכלכלי; כי האדמה היא מטה לחמו ומקור פרנסתו של היושב עליה. אולם לא כן הוא הקשר שבין עם-ישראל וארצו. אין ארץ-ישראל רק מקור לפרנסה ורווחים כלכליים. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וכך נאמר בגמרא (סוטה י"ד ע"א): 

מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. 

הרעיון הגדול והמרכזי של השמיטה הוא, אפוא, "כי לי כל הארץ". גם רכושו של האדם, הבא לו בעיבוד אדמתו, אינו רכושו הפרטי. שותף לו אדוניו אשר הועיד רכוש זה לחלוקה בין בני החברה כולה.

בשנת השמיטה חשים אנו כי "גרים ותושבים" אנחנו. אין סתירה בין שני מושגים אלה. מי שהוא "גר" בארץ – ואינו מתייחס אליה כאדון בר-זכויות אלא כנתין בר-חובות - הוא התושב האמיתי. הוא הרואה חובה לשבת בארץ וליישב אותה. אין לו ערעור וספק בשייכותו לארץ. מי שהוא תושב המתייחס אל הארץ כאדון שרכשה בזכותו, ברוחו, במרצו ובתושייתו לבד - סופו שהוא כגר נדהם כאן, ללא זיקה וללא שרשים, ללא שייכות וללא קשר. הוא מיטלטל מכאן לגולה ומתכופף בפני כל דעה ולחץ חיצוניים.

ד. השמיטה והארץ  

הכופר בשבת נחשב ככופר בתורה כולה. כי אדם שכזה - אין כל משמעות רוחנית לחייו. כל הוויתו הרוחנית נקטעת, ונפשו נכרתת. וכשם שהחמירה התורה בעונשו של מחלל השבת, כן הקפידה התורה בעונשם של מפירי השביעית. העונש על הפרת השביעית דומה במקצת ל"כרת". אלא שהוא מקבל ממד ציבורי לאומי: עונש הגלות. ענישה זו הינה בעצם תוצאה טבעית והכרחית של החטא. התייחסות חמרנית וחילונית של העם אל ארצו המקודשת גורמת בהכרח לניתוק הזיקה שבין עם ישראל, כעם בעל ייעוד רוחני נעלה, לבין ארץ ישראל, כארץ הנושאת סגולה רוחנית מקודשת. כשהעם אינו שומר על השמיטה הוא מראה כאילו שאין הוא חי בארץ ישראל ואינו שואב ממנה השראה וקדושה. המסקנה המתבקשת מאליה היא גלות לארץ אחרת, אליה יוכל העם להתייחס ביחס חמרני, כאשר בו בזמן תחזור ארץ ישראל ותתפוס את מקומה בתודעתו כארץ הקודש.

עם כל שמחתנו הגדולה על התחדשות הקשר שבין האדם והאדמה בדורות האחרונים, יש ועננה קלה מעיבה על שמחה זו. חוששים אנו שמא עברנו מקיצוניות אחת לשנייה. - מחיים מעורטלים ומנותקים מעבודת האדמה לשעבוד כל גופו ורוחו של האדם לאדמתו. וזאת, עד כדי סכנה של ניוון חושיו הרוחניים של החקלאי, שכל מעייניו והגיגיו נתונים רק לעבודתו, עד כדי כך שאין זמנו פנוי ואין דעתו נתונה לצרכים שבתרבות אמת (ולא לבידור קל ושעשוע, שאף הם בשם "תרבות" מכונים), לדברים שברוח ולדרישות חברתיות ומוסריות.

שנת שבתון מוכרחת היא לאדם ולארץ; - שנה פנויה מעבודת האדמה, לשם העלאת רמתו הרוחנית והמוסרית של העובד; - שנה של שחרור מתפיסות אינטרסנטיות ואגואיסטיות צרות אופק. שנה של התחשבות בצרכי הזולת והחברה וחלוקה שווה של התוצרת החקלאית בין כל השכבות. בזאת נוצר הקשר האמיתי בין האדם והאדמה. לא קשר של ניצול האדמה למטרות אנוכיות וחמרניות, אלא קשר רוחני והשפעה הדדית של קדושה מצד האומה על האדם ומצד האדם על האדמה.

ה. ההרגל - טבע שני  

כשמציגים את השבת בפני האדם שלא קיים אותה מעולם, היא נדמית לו כהר שאין לעלות עליו. הפער התהומי שבין חיי חולין לחיי קדושה הוא כה עמוק, עד שנדמה לאדם, העומד מעבר אחד, שאין כל אפשרות לגשר על פני התהום העמוקה. (זאת היא הסיבה העיקרית לכך שגם כשמתנוצץ בלבו של מישהו ניצוץ של אמונה, אין הדבר בא לידי ביטוי בקיום מצוות מעשיות, כי חוסר ההרגל לקיים מצוות גורם לכך שהן נראות בעינו כבלתי ניתנות לביצוע, כביכול). לאדם שחונך והורגל לקיום מצוות משחר ילדותו מהווה השבת (ככל מצוה אחרת) נתון ודאי ועובדה קיימת. השבת היא עבורו מציאות טבעית וברורה, שאין לתאר את החיים בלעדיה. הבעיה הניצבת בפניו היא לא "האם" לקיים את השבת, אלא "כיצד" לקיים אותה, איך להתכונן לקראתה ולארגן את חיי המשק, החברה והמשפחה, בצורה שתאפשר שמירה נאותה של השבת?

בדרך כלל מתייחסים אנו אל השיגרה וההרגל לקיום מצוות כאל פגם וחיסרון. הרוטינה גורמת לשעמום, להתאבנות ולהעדר כוונה. אך יש לשיגרה גם מעלה ויתרון. היא הופכת את המצוה לטבע שני. היא גורמת לכך שהיחס למצוה הוא כאל מציאות טבעית מוחשית; וכשם שבכל תכנון וארגון בחיים יש להביא בחשבון מעצורים עובדתיים ומניעות טבעיות, כן יש להביא בחשבון מניעות תורניות הנובעות מאיסורים שונים. (את פגמי השיגרה יש לתקן על ידי לימוד, עיון והכנה נפשית מתאימה לקראת קיומה של כל מצוה).

תדירותה של השבת, אחת לשבעה ימים, גרמה לחדירתה העמוקה לתודעתנו, עד שלא ייתכן שתתעורר בעיה טכנית חדשה שלא תילקח בה בחשבון בעיית השבת. על ידי תכנון טוב וארגון יעיל הוכח שניתן לשמור על השבת גם בתנאי המשק המודרני מבלי שתיפגם הרנטביליות שלו.

ו. מי שלא טרח בערב שביעית  

לא כן השמיטה. נדירותה, אחת לשבע שנים, והעובדה שמצוה זו לא היתה מעשית בחוץ-לארץ, וגם בארץ לא נגעה אלא לחקלאים העוסקים בעבודת האדמה - גרמו לכך שההרגל פעל כאן בכיוון הפוך מזה שבשמירת השבת. השיגרה הרגילה אותנו לכך שמצוה זו היא "מצוות אנשים מלומדה", דהיינו שרק לומדים אותה תיאורטית.

השמיטה לא קיימת בתודעתנו. אין מתחשבים בה כנתון עובדתי שתכנון המשק חייב להביאו בחשבון. החקלאי ניצב לפתע לפני השמיטה כתינוק שנשבה, שפתאום נודע לו על שמירת השבת, על כל כללותיה ופרטותיה המסובכים, רק דקות מספר לפני הדלקת הנרות... אין פלא אפוא שהשמיטה נראית לנו כהר שקשה לעלות עליו, מרוב תלילותו ורום פסגתו.

אין ספק בכך, שאילו היו מושקעים בתכנון המשק לקראת השמיטה אותם מאמצים מחשבתיים, מעשיים וכלכליים המושקעים בתכנונו לקראת השבת - היתה שמירת השמיטה נראית פחות מסובכת משהיא נראית כיום. אלא שבהשוואה לתכנון השבת יש להתכונן ולתכנן את שמירת השמיטה כמה שנים מראש. דא עקא, שתמיד עומדים אנו בפרוס שנת השבע מבלי שנעשו הכנות רבות לקראתה.

ז. הלכה ומסורת בחיים המודרניים  

יהודי דתי החי במאה העשרים, רבת התהפוכות והתמורות בכל תנאי החיים, וקל וחומר – במאה העשרים ואחת - אינו יכול להתייחס בשוויון נפש ליחס של קיפאון והתאבנות כלפי מצוה מסוימת מן התורה. הדינמיות המהירה של החיים המודרניים מאלצת את האדם הדתי החי בתוכם להתמודד עמם על ידי דינמיות רוחנית. תחושת הקידמה וההתפתחות בתנאי החיים החיצוניים חייבת להתבטא פי כמה בחיי הרוח הפנימיים, ולא - עלולה להיווצר סתירה חמורה בין התורה לבין החיים, אשר תמוטט חלילה את אושיותיה של האמונה הדתית.

ההתמודדות של האדם הדתי עם החיים המודרניים מתבטאת בשני מישורים: האחד - בתחום יישומה של ההלכה הנצחית על תנאי החיים המשתנים. כל צורת חיים חדשה מעוררת בעיה הלכתית או השקפתית, ויש לקבוע כלפיה עמדה דתית. השני - בתחום הביקורת העצמית. לא ייתכן שאדם יתקדם בהשכלתו וישכלל את תנאי חייו מבלי שיתקדם גם בהשכלתו התורנית וישכלל את רמתו המוסרית והדתית.

אנשים דתיים רבים נפגעו והתמוטטו בהתמודדות זאת. חינוכם והכנתם הנפשית לא התאימו לצרכי הזמן. הם הורגלו למסורת דתית מסוימת, לצורות דתיות פורמליות שתאמו תנאים מסוימים. שינוי התנאים, שדרש בהכרח גם שינוי של הצורה הדתית (ויש להדגיש: צורה חיצונית, ולא תוכן), גרם להם למשבר (משבר דומה פקד בדרך כלל כל הגירה יהודית, כגון ההגירה מאירופה לאמריקה, או העלייה מהגלויות השונות לארץ ישראל). לעומת יהודי המסורת, הצליחו יהודים של הלכה להיפגע פחות. עבורם, ההלכה לא היתה צורה חיצונית בלבד, אלא בעיקרה עיקרון פנימי, הניתן ליישום בצורות שונות ובתנאים מגוונים. עבור איש ההלכה מהווה שינוי התנאים רק אתגר המעשיר את עולמו הרוחני ומפרה את מחשבתו התורנית.

יהודי של הלכה חי לפי התורה ולא לפי המציאות. הרגל ושיגרה או קשיים חיצוניים אינם מהווים שיקול רציני שיש להתחשב בהם, אלא בעיות שיש להתגבר עליהן.

המעבר מחוץ-לארץ לארץ ישראל ומפרנסות אוויר לעבודת האדמה - מהווה גורם המאפשר התחדשות בקיום המצוות. הנה נוצרו תנאים חדשים המאפשרים ומחייבים קיום מצוות חדשות. אופקים חדשים נפתחים בלימוד ובמעשה. הנה לפנינו אתגר חדש שיש להתמודד אתו, אפשרות לעלייה רוחנית נוספת ולקידמה מוסרית.

מצוות השמיטה מהווה מבחן רציני לדתיותו של האדם המודרני. הוא יכול ללכת בדרך המתוארת לעיל; ולעומתה יכול הוא לבחור בדרך אחרת, אשר בה יימצאו כל הסימפטומים של ניוון רוחני, באפשרו לשיגרה ולהרגל, לשאננות, לאדישות ולקיפאון להשתלט עליו. הדרך האחת היא דרך החיים התוססים, הפעילים והדינמיים מבחינה דתית רוחנית. הדרך השנית היא דרך ההתאבנות הדתית והקיפאון הרוחני.

ח. השלמה עם המציאות – ניוון רוחני  

היה מי שטען: "הרי אנו מקיימים את התורה זה אלפי שנים בלי מקדש ובלי קרבנות, בלי טומאה וטהרה, בלי דיני נפשות וקנסות... עד כמה שאנחנו בקיאים בדבר, לא גרם הדבר לנו לא לניוון רוחני ולא לקיפאון"!

אולם עד כמה שאנחנו בקיאים בדבר, נראה לנו שההיפך הוא הנכון. ואלו דברי אחד מגדולי בני הסמכא במחשבת היהודית, ר' יהודה הלוי (ספר הכוזרי, מאמר ב' סי' כ"ט-ל'), בהתייחסו להעדרן של המצוות האמורות:

אמר הכוזרי: אם כן, אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב!

אמר החבר: כן הדבר כאשר אמרת. גדלה מזאת! אף לא גוף, כי אם אברים מפוזרים, מעין העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל במראה... 

והרי על העדרם של המקדש והסנהדרין אנו צמים ומתאבלים ומתפללים שלש פעמים ביום: "השיבה שופטינו כבראשונה" וכן "והשב את העבודה לדביר ביתך".

אכן דומה, כנראה, תפילתנו במאוד לתפילה המתוארת על ידי ריה"ל (שם סי' כ"ד) ביחס לשאיפה לארץ ישראל:

אמר החבר: ואין דבורנו "השתחוו להר קדשו"... ו"המחזיר שכינתו לציון" וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר... 

ההלכה שוללת עקרונית גישה זו, הן ביחס לארץ ישראל, הן ביחס למקדש וסנהדרין והן ביחס לשמיטה (עי' רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה קפ"ז). עמדה זו גרמה לכך שהשאיפה לארץ ישראל לא פסקה אף לרגע, וכשהגיעה שעת הכושר הביאה לידי מימוש מעשי של יישוב הארץ. בתחילתה נראתה ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל כ"הרפתקה", ונתקלה בלעגם של ציניקנים ורואי שחורות, שראו בה תלישות מן המציאות, בטלנות, משאות שוא ומדוחים. הניסיון ההיסטורי מעיד שדווקא ההוזים והחולמים הם הם שהיו הריאליסטים האמיתיים. בעלי ה"הרפתקאות" הנועזים הם הם אשר בסייעתא דשמיא הביאונו עד הלום.

והרי לא רק לעלות לארץ שאפנו כל הדורות, אלא בעיקר לעלות בארץ, להתקדש בה ולקיים את כל מצוותיה, שהגדולה שבהן היא מצוות השביעית. סמוכים ובטוחים אנו שהכמיהה וההעזה שהביאו את העלייה הראשונה, רק הם יביאו גם את העלייה השנייה.

מותר לנו להשתמש במימרתו של מי שהיה שליח ההשגחה העליונה לבניינה של ארץ ישראל של מטה, גם ביחס לבניינה של ארץ ישראל של מעלה: אם תרצו, אין זו אגדה.

ט. מצוות השביעית – העמידה בניסיון  

הפער שבין המצוי והרצוי מעמיד את האדם בניסיון קשה. דומה ששיאו של הניסיון הוא בקיום מצוות השביעית. 

"גיבורי כוח עושי דברו..." – אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. זה רואה שדהו בור, כרמו בור, ונותן ארנונא ושותק; יש לך גיבור גדול מזה?! (ויקרא רבה פר' א' סי' א').

באף מצוה אחרת לא הצדיקה התורה את זכותו של האדם להתלבט, להסתפק ולערער כפי שעשתה בשמיטה:

וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו!

וכל כך למה? משום שככל שרבים הקשיים וגדלה ההתלבטות, כן עולה ערכו של הניסיון, כן גדל כוחה של הגבורה הנפשית הנצרכת לקיום המצוה. חרף התנאים והבעיות. הוי אומר אפוא, עיקרה של מצוות שביעית היא העמידה בניסיון. בלי קשיים ובעיות אין אדם יוצא ידי חובתו במצוה זו. 

תשובת התורה לשאלה זו היא: "וציוויתי את ברכתי...". ואמנם יש אומרים שבזמן הזה, שהמצוה אינה אלא מדרבנן - אין הברכה מובטחת בהכרח 1. ובכל זאת בכל ימי בית שני, ואף לאחר חורבנו - קיימו יהודים את השביעית, במסירות נפש (יש לנו עדויות היסטוריות שונות המעידות על כך). 

דומה שעיקרה של הברכה שעליה מדברת התורה היא ברכת הדעת, הנותנת לאדם בינה והשכל לכלכל את מעשיו ולתכנן את תוכניותיו בדרך שתאפשר לו לשמור על השביעית כהלכתה.

י. שמיטה כהלכתה  

הדרך הישרה שיבור לו האדם בקיום מצוות שמיטה היא, לכל הדעות, ללא הזדקקות להיתר המכירה או להיתרים אחרים, המיועדים לשעת הדחק. דרך זו ישרה יותר הן מבחינת ההלכה והן מבחינת ההרגשה. אלא שדרך זו גם קשה יותר, ומי שלא הורגל עדיין לקיום המצוה, אפילו בצורתה המינימלית, לפי היתר המכירה (כי גם לפי היתר המכירה לא כל המלאכות מותרות), אולי לא יוכל לעמוד בה. ייתכן שיצדקו הטוענים שמבחינה מעשית אין מקום להטיל על אדם את המצוה כולה, בשלמותה, בבת אחת. עדיפה הדרך ההדרגתית, האיטית, העולה מן הקל אל הכבד. הידיעה שקיום מצוות השמיטה בצורתה החלקית היא שלב מעבר בלבד, כדי להרגיל אותנו לצורתה השלמה - יש בה בכדי להקל על אי הנוחות המצפונית הכרוכה בקיום המצוה על פי היתר המכירה או היתרים אחרים. ואכן היתר המכירה הוגדר על ידי מציעיו כ"הוראת שעה" בלבד. 

יא. יושב בסתר עליון  

משימה גדולה הוטלה על שכמה של ההתיישבות הדתית בארץ ישראל: לחדש את קיומה של השמיטה, הן במישור המעשי והן ביישום הרעיונות הנשגבים הגנוזים בה.

בין התנאים היתה מחלוקת אם יכול אדם לפרש את "כוונת התורה" ולהסיק מכך מסקנות מעשיות. ההלכה היא שאין אדם מוסמך לפרש את כוונת התורה במצוותיה. "לא דרשינן טעמא דקרא". אין הדברים באים לפסול את החשיבות שיש בחקר טעמי המצוות מבחינה עיונית. אדרבה, חשיבות מרובה יש לחקר זה 2. ראשית - הוא משחרר את האדם מהשיגרה שבקיום מצוות ומעשייה מכנית שלהן, וגורם לקיום המצוות מתוך הזדהות והתלהבות. שנית - טעמי המצוות מסייעים לנבוכים ומקרבים רחוקים. אולם כל זאת מבחינה עיונית בלבד. התורה לא איפשרה לנו להסיק מסקנות מעשיות מפירוש טעמי המצוות, גם אם הטעם נדמה לנו כמפורש בתורה.

דוגמא לכך היא העמדת הערך הסוציאלי של שמיטת הקרקעות כערך עליון, יותר מהמצוה עצמה; עד שאם רק נדמה שאין הצדק הסוציאלי מתבצע כראוי, מותר בשל כך לעקור את המצוה כולה ממקומה.

ארשה לעצמי לפקפק אם אמנם כוונת התורה היתה ל"סוציאליזם" במשמעותו העכשווית 3. המעיין היטב בדברי התורה ימצא שהיא לא התכוונה לשוויון, אלא להפקר. שהרי לא רק לבני האדם היא דאגה, אלא אף לבעלי החיים: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". המשתקף מכל דברי התורה הוא שרצונה היה שבשביעית תיפסק אדנותו של האדם על שדהו וחובותיו: "כי לי הארץ". מטרתה היא להשריש את האמונה בכך שכל הארץ היא של ה', ולא נבראנו אלא למלא את רצונו. אמנם אחת התוצאות היוצאות מהשקפה זו היא גם השיוויון בין בני האדם; אך רעיון זה - על אף חשיבותו - אינו סיבה לשביעית, אלא תוצאה הנובעת ממנה.

הרעיון, לחלק אחוז מסויים מרווחי השנה השביעית לנזקקים - הוא רעיון יפה וחשוב, המבטא את אחד הרעיונות של השמיטה. רעיון זה ישיג את מטרתו אם אך ימולאו בו שלושה תנאים:

א. שהוא לא יבוא כתחליף ליתר דיני שביעית המפורטים בהלכה.

ב. שהתחשיב שלו ייעשה בצורה שתדגיש שבשנת השמיטה אין לאדם בעלות אישית על היבול; וכל הגידול והשיווק נעשים לצורך הכלל, כפי שהוסבר ביסוד התקנה של אוצר בית-דין 4. 

ג. שיישא אופי שונה, בכמות ובאיכות, ממצוות הצדקה הנוהגת בכל השנים, אשר לפי ההלכה היא לפחות עשרה אחוז מהרווחים 5.

יב. תפקידה של ההתיישבות הדתית

צודקים הטוענים שאין להפקיר את החקלאות לאנשים לא דתיים בלבד. לחקלאות בארץ ישראל יש ייעוד דתי ממדרגה ראשונה, ביישמה ערכים דתיים רבים: יישוב הארץ, גאולת ישראל, בטחון המדינה, יצירת חברה דתית שוויונית ואפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ. (לא בכדי הועמדה ההתיישבות כמטרה מרכזית בחינוכן של תנועות הנוער הדתיות במשך תקופה ארוכה, למרות שהדבר תרם להפקרת חזיתות אחרות כמו: משטרה, צבא, מדע וכדו'). לדעת החתם-סופר, גידול פירותיה הקדושים של ארץ ישראל, יש בו מצוה 6. קיום המצוה בהידור מחייב שפירות אלו יהיו רבים ומשובחים ככל האפשר. הרווחיות המשקית הינה חלק בלתי נפרד ממסכת רעיונותיה הדתיים של ההתיישבות החקלאית. הצלחתה המשקית של ההתיישבות, יש בה גם משום קידוש השם. עוד זכורות לנו הטעונות הטענות על אי האפשרות לשמור שבת עם רווחיות נאותה במשק החקלאי. אם חדרה תודעת השבת לכל זרמי ההתיישבות החקלאית במידת מה, יש לזקוף זאת לזכותה של ההתיישבות הדתית, שהוכיחה בפועל שאין סתירה בין שמירת שבת ורווחיות כלכלית.

אין כל ספק בכך שכל פוסק בהלכות התלויות בארץ אינו יכול להתעלם מהגורם הכלכלי, והוא חייב להתחשב בו בכל הכרעה הלכתית. נוסף לכך הוא מודע למהפכה שהתחוללה במבנה הכלכלה בחיים המודרניים ובמקומה של החקלאות בתוכו. החקלאות הגיעה לדרגת התפתחות גבוהה, כך שאחוז קטן של האוכלוסייה מפרנס מדינה שלמה, ואף מהווה מרכיב חשוב ביותר ביצוא לחו"ל. כל אלו מחייבם התייחסות מיוחדת מצד פוסקי ההלכה, ועד כמה שידוע לי היא קיימת. אולם פסיקה אינה פעולה חד-צדדית. היא מחייבת הרמוניה שלמה בין התורה והעבודה. אנשי העבודה מזרימים ללא הרף אינפורמציה מעשית לאנשי התורה, ואנשי התורה מזרימים ללא הרף אינפורמציה הלכתית לאנשי המעשה. רק על ידי קומוניקציה קבועה מסוג זה יכול להיווצר מעגל שלם, אשר ידליק את אור התורה בהלכה ובמעשה. אולם בהעדר קומוניקציה כזאת נוצר קצר, מתנתק המגע, נגרם אי-אמון וחומת אי הבנה מתגבהת להוותן של התורה והעבודה גם יחד. 

חקלאות לדתיים – בהחלט, אולם במובן המדויק של המושג, דהיינו: שומרי הלכה ומקבלי מרותה, בין אם היא מובנת להם אם לאו, בין אם היא נוחה להם ובין אם לאו. אחרת, אין בינם ובין חילוניים אלא שינוי השם בלבד.

ההתיישבות החקלאית לא נוצרה למען עצמה. היא שליחת ציבור, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ערכית. בעיות השמיטה אינן יכולות להיות נטל המוטל על ההתיישבות החקלאית בלבד. הן חייבות למצוא את פתרונן במסגרת ממלכתית וסיוע ציבורי נרחב. אולם כדי לשכנע את הציבור הרחב בחשיבותו הגדולה של רעיון השביעית חייבת ההתיישבות הדתית לשכנע ראשית כל את עצמה.

ההתיישבות שימשה תמיד כמופת לחלוציות, ובתור שכזאת הוערכה רבות על ידי הציבור הרחב. תפקיד זה מוטל עליה גם בתחום הרוח. עליה להוכיח שהיא אינה נבהלת מן המציאות, לא מתרפסת בפני החמרנות ולא משתעבדת לשיגרה. היא מתמודדת אתן בהעזה, ובגבורת רוח מתגברת היא על כל המכשולים הנערמים על דרכה. 

יג. סוף דבר  

מי שרואה במדינת ישראל שלב בתהליך הגאולה, וסובר שיש לעשות מעשים בידיים לקדם תהליך זה ולא לסמוך על הנס בלבד, חייב להירתם למאמץ הנפשי והכלכלי לקיום מרבי של המצוה בתנאי המקום והזמן, לא רק במישור הסמלי אלא גם במישור המעשי הארצי. בכך הוא יוצק תוכן יהודי למדינת ישראל ואדמתה, ונותן לה את הגוון הראוי לה, לדעת הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א):

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותן האמורה בתורה.

 

 

1 סמ"ע (חו"מ סי' ס"ז ס"ק ב').

2 ראה מאמרנו "טעמי המצוות" (בספר "מאהלי תורה" ח"א, סי' צ"ד).

3 ראה מאמרנו: "הקיבוץ בהלכה" ("באהלה של תורה" סי' ג' אות ב'-ג').

4 עי' “מדריך שמיטה לצרכנים" (פרקים ה'-ו'). וראה לקמן סי' י"א (פרק ג' אות ב'). 

5 עי' שו"ע (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א').

6 חידושי חתם סופר (סוכה ל"ו ע"ב ד"ה דומה לכושי).