סימן מה - קדימת האיש לאשה במצות "והגדת לבנך"
ראשי פרקים
שאלה
א. האם כיבוד האב גדול יותר מכיבוד האם?
ב. חיוב האשה במצות 'והגדת לבנך' לשיטת הרמב"ם
ג. שיטת הר"ן ושבלי הלקט
מסקנה
* * *
שאלה
זוג הורים המסוכסכים ביניהם עומדים בפני גירושין. כל אחד מהם דורש מהבן שיחוג עימו את ליל הסדר. האם הבן חייב להעדיף את האב ולחוג עימו את הסדר, משום שרק הוא מצווה במצות "והגדת לבנך" ולא האם?
א. האם כיבוד האב גדול יותר מכיבוד האם?
הגמרא (קידושין לא, א) דנה במצבים דומים שמצות כיבוד האב מתנגשת עם מצות כיבוד האם, כגון "אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם". ומסקנתה –
הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך.
ובהמשך שם:
נתגרשה מהו, אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין.
ומשמע שלאחר גירושיה בטלה הסברא שגם היא חייבת בכבודו, וחזר הדין שמצות כיבוד האם שקולה למצות כיבוד האב. ובאופן מעשי, לא ניתן להורות לבן איזו מצוה גדולה יותר אלא הדבר תלוי ברצונו, ובמצוה המזדמנת לפניו ראשונה.
וצ"ע, היכן מצינו שאשה חייבת בכבוד בעלה, אדרבה הבעל הוא זה שחייב לכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב, ב). ועיין רמב"ם (אישות פט"ו הל' כ) שלגבי חיוב האיש בכבוד אשתו כתב "שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו", ואילו לגבי חיוב האשה בכבוד האיש כתב "שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי". ומן הסתם למד זאת מן הסוגיא בקידושין, והכריע כמותה ולא כדמשמע מן הסוגיא ביבמות שהוא חייב לכבדה יותר משהיא חייבת לכבדו. וצ"ע מדוע?
עוד יש לדייק מלשון הרמב"ם, שחובה הדדית זו המוטלת על בני הזוג לנהוג כבוד האחד בשני אינה מהתורה, שכתב "ועוד ציוו חכמים".
ומסתבר שחכמים קבעו להלכה את הנורמה הראויה המקובלת ביחסים שבתוך משפחה נורמטיבית, ונתנו גושפנקא ליחסים אלו שהם כעין הסכם בלתי כתוב שבין האיש והאשה לנהוג כבוד זה בזה. ולדעת הרמב"ם חכמים ציוו במיוחד את האשה שהיא תכבד אותו, ובפרט בנוכחות הבנים שחובתם בכבוד האב גדולה יותר מחובתם בכבודה, שהרי אביהם חייב ללמדם תורה ולא היא. והא קמ"ל שחכמים נתנו לנורמה זו תוקף הלכתי. (ויש להעיר על סברא זו, שאם כן למה הגמרא הוצרכה לנימוק אחר "משום שהיא חייבת בכבודו", תיפוק ליה משום שאביהם חייב ללמדם תורה? ומוכח שלא זו הסיבה להעדיף את כבודו על כבודה. וצ"ע.)
ומסתבר שכאשר בני הזוג מסוכסכים כל ההסכמים והמוסכמות שביניהם בטלים, והאשה אינה חייבת עוד בכבוד בעלה, וכפי שכתב הרשב"ם (ב"ב קמו, ב ד"ה נפלה עליה) וכ"כ ה'אגרות משה' (חו"מ ח"א סי' ה). ואם כן, הבן אינו חייב לכבד את האב יותר מן האם, אלא רשאי להתארח במקום שליבו חפץ. ובכלל זה עומדת בפניו גם האפשרות להתארח במקום אחר, כדי לא להרבות מחלוקת ביניהם.
ב. חיוב האשה במצות 'והגדת לבנך' לשיטת הרמב"ם
ויש לדון בשאלה זו גם מצד אחר. שהרי האב חייב במצות "והגדת לבנך", וכיצד יוכל לקיים מצוה זו אם בנו לא יהיה אתו במהלך הסדר?
ומטעם זה ראוי לכאורה לחייב את הבן להימצא דווקא עם אביו ולא עם אמו, כדי שאביו יוכל לקיים את המצוה כמוטל עליו. ומצינו במצוות דומות שאינן מוטלות באופן ישיר אלא על אדם אחד, אך קיומם מותנה בשיתופם של אחרים במעשה המצוה, שהם חייבים להשתתף עימו על מנת לאפשר לו לקיים את המצוה כהלכתה.
וכגון בקידושין שהאיש מצווה בהם ולא האשה, ואעפ"כ גם האשה מקיימת מצוה בעצם קבלת הקידושין, "מפני שהיא מסייעת לבעלה לקיים מצותו" כפי שכתב הר"ן (קידושין טז, ב ברי"ף). וכמו כן מצאנו שהאשה מצווה להשתתף עם בעלה במצות "ושמחת בחגך" לדעת הראב"ד (הל' חגיגה פ"א, הל' א), וז"ל:
לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה, שתעלה עמו והוא ישמח אתה.
כלומר, האשה חייבת לעלות לירושלים על מנת שבעלה יוכל לשמוח בשלימות ביחד עימה, (אלא שאעפ"כ היא אינה בכלל "ובאת שמה", עיין ר"ה ו, ב ובתוס' שם ד"ה אשה). וכמו כן יש לומר בנד"ד, שהבן חייב להמציא את עצמו לפני אביו כדי לזכות אותו בקיומה של מצות ההגדה המוטלת עליו, ובודאי יש בזה גם משום כיבוד אב שמזכהו במצוה ומביאו לחיי העולם הבא.
והיה מקום להביא ראיה קרובה יותר לענייננו מן הגמרא בסוכה (כח, ב):
אמר אביי לעולם סוכה הלכתא (-שנשים פטורות), ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא תשבו כעין תדורו – מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו, קמ"ל.
כלומר, מעיקר הדין היה ראוי לחייב את אשה בסוכה אע"פ שמצד עצמה היא פטורה, וזאת אך ורק כדי שבעלה יוכל לקיים את מצותו בשלימות – "תשבו כעין תדורו". מיהו, ראיה זו אינה מוחלטת שהרי רבא חולק על אביי.
ומאידך, יש להסתפק אם האם חייבת במצות "והגדת לבנך" כמו האב, וכפי הנראה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, כפי שיבואר.
הנה האחרונים העירו על סתירה לכאורה שישנה בדברי הרמב"ם בענין זה. שבספר המצוות (מ"ע קנז) הרמב"ם מנה את סיפור יציאת מצרים בכלל המצוות הנוהגות בזמן הזה בין באנשים ובין בנשים, והיא מצות "והגדת לבנך" (עיין היטב בדבריו בסוף מנין מצוות עשה). אך בהלכותיו לא משמע כן אלא אדרבה, שנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים. שרק לענין ארבע הכוסות כתב להדיא: "וכל אחד ואחד חייב... בין אנשים ובין נשים" (חמץ ומצה פ"ז ה"ז), ואילו לגבי מצות ההגדה לא פירט אלא רק כתב באופן כללי "מצות עשה של תורה לספר..." (שם, ה"א) ולא הזכיר במפורש את חיובן של הנשים במצוה זו, ומשמע שהן אינן חייבות בה.
והנה בספר החינוך (מצוה כא) תפס לעיקר את דברי הרמב"ם בסה"מ וכתב על מצות ההגדה: "ונוהגת בזכרים ובנקבות", אך ב'מנחת חינוך' (שם, ס"ק ו) השיג על כך משום שמצוה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה. ואע"פ שמצאנו מצוות אחרות בפסח שנשים חייבות בהן כמו אכילת פסח ומצה, היינו משום שמצוות אלו הוקשו לאיסור חמץ שהן חייבות בו, אך מצות הגדה מנ"ל. ואמנם מסתבר שהן חייבות בהגדה כיון שאף הן היו באותו הנס, אך סברא זו אינה מדאורייתא (עיין תוס' מגילה ד, א ד"ה שאף הן) ועל כן חיובן בהגדה אינו אלא מדרבנן. עד כאן תורף דבריו.
אך המהר"מ שיק (על תרי"ג מצוות מצ' כא, הובא בשו"ת 'יחוה דעת' ח"ב, סי' סה) דחה את הערתו של המנ"ח, משום שיש להקיש על חיובן של הנשים במצות הגדה מאותו פסוק עצמו שממנו למדנו על חיובן במצות מצה. שהרי ההיקש בין מצות מצה לאיסור חמץ נלמד מן הכתוב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז, ג), ומפסוק זה גופא דרשו חכמים – "לחם שעונים עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א), ולמדו שחיוב ההגדה הוא על המצה. וכשם שלמדנו מהיקש זה על חיובן של נשים באכילת מצה, כך יש ללמוד מהיקש זה שהן חייבות במצות ההגדה, לכל הפחות כחלק ממצוות האכילה.
ומעתה יש ליישב בדרך זו את הרמב"ם, שאשה אינה חייבת בעצם במצות ההגדה, אך מכיון שהיא חייבת במצה נמצא שהיא מתחייבת גם בעניית דברים על אותה מצה. ולכן הרמב"ם לא כתב במפורש שאשה חייבת בהגדה ועם זאת כלל מצוה זו בין המצוות שנשים חייבות בהן. ומשום כך האיש עדיף על האשה שהוא ודאי חייב במצות "והגדת" מצד עצמה, ואם כן עיקר החיוב חל עליו ולא עליה. ואולי יש לדייק כן גם מלשון הברייתא (פסחים קטז, א): "ואם אין לו בן אשתו שואלתו", משמע שעיקר חיוב ההגדה מוטל עליו ולא עליה, וצ"ע.
ואולי יש נפקא מינה מתירוץ זה לאשה סומית, אם נניח שסומא פטור מעניית דברים על המצה, מכיון שאינו רואה את המצה ואינו יכול לומר "מצה זו", ואינו חייב אלא במצות "והגדת לבנך". לדעת הרמב"ם סומית זו פטורה, כי כל חיובה של אשה הוא רק מחמת ענייה על המצה, ורק אשה שרואה את המצה ויכולה לומר "מצה זו" חייבת בעניית דברים. אך סומית שאינה רואה את המצה אינה חייבת אפילו בעניית דברים על המצה.
יתרה מזו, יש הסוברים שאפילו סומא זכר פטור מדאורייתא ממצות 'והגדת' כיון שאינו רואה את המצה, (וזאת מלבד הטעם שהביא ר' ירוחם שסומא פטור מן המצוות). וככל הנראה טעמם הוא משום שגם חיוב "והגדת" תלוי בראיית המצה, ולא רק מדין ש"עונים עליו דבריו הרבה". ומשום כך, מי שאינו רואה את המצה פטור גם מ"והגדת". (ובפסחים קטז, ב מבואר שלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן גם הגדה מדרבנן, כי הא בהא תליא. ובזה מיושבת קושית הגר"ע יוסף ביחוה דעת שם יעוי"ש).
אולם יש סוברים שסומא חייב בהגדה מהתורה, ולדעתם יש לומר שחיובו הוא מדין "והגדת לבנך" בלבד, משום שיש שני גדרים נפרדים "והגדת לבנך" ו"לחם שעונים עליו" וכפי שכתבנו. מיהו, המאירי (פסחים קטז, ב) נתן טעם אחר לחיובו של סומא בהגדה, אע"פ שאינו רואה ואינו יכול לומר "מצה זו", משום ש"מכל מקום הרי מצה ומרור לפניו ויכול ליטלם ולהגביהם".
(ויש להעיר על דבריו, שאם כן גם הוריו הסומין של בן סורר ומורה יכולים לתופסו ולהביאו, ומדוע נתמעטו מן הכלל "בננו זה – ולא סומין". ועיין פרמ"ג משב"ז סוף סי' תעג שלמד מכאן שסומא לא יחזיק את המצה בידיו משום שבלאו הכי אין בכך תועלת, ולדעתו עכצ"ל שחיוב סומא בהגדה הוא חיוב עצמי ללא קשר למצה. וא"כ אשה סומית שאינה חייבת במצות הגדה העצמית, וגם מדין לחם עוני אין לחייבה מכיון שאינה יכולה לראות את המצה ואינה צריכה להגביהה בידה, אכן פטורה ממצות הגדה, וכמש"כ לעיל.)
ומצאתי להגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות סי' נב) שתירץ את קושיית המנ"ח בדרך אחרת, שמכיון שהנשים נצטוו בכל מצוות הפסח עוד במצרים, לא חל על מצוות אלו הכלל: "מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות". וכל הדיון בגמרא מתייחס רק לחיוב מצה בזמן שאין קרבן פסח, שכן חיוב זה התחדש לדורות אחרי יציאת מצרים, והוצרכנו להיקש שבין אכילת מצה לאיסור חמץ כדי לרבות שגם נשים חייבות באכילתה. אך מצות ההגדה נשארה במקומה ככל יתר מצוות הלילה, שחלותן על הנשים קדמה לפטורן מדין מ"ע שהזמן גרמן.
ולענ"ד צ"ע על הסבר זה, שהרי מצות הגדה ודאי לא נהגה כלל במצרים, וכל האפשרות לספר ביציאת מצרים התחדשה רק לאחר שיצאנו משם. וכי מה היה עלינו לספר לפני יצי"מ?
אמנם יש מקום לסברא שמצות ההגדה כוללת גם אמירת הלל, וגם במצרים מסתמא הודו לה' על כך שהם עומדים לצאת, שהרי מותניהם היו חגורים מקלותיהם בידיהם ונעליהם ברגליהם וידעו שהנס עומד להתרחש ובודאי אמרו על כך שירה (אך יתכן שהשירה היתה חלק מקרבן הפסח ולא דין בפני עצמו, וצ"ע). עכ"פ, גם אם נקבל הסבר זה בנוגע להלל חיובה של האשה אינו מדין "והגדת לבנך" כמו האיש.
ג. שיטת הר"ן ושבלי הלקט
ונראה לענ"ד לתלות סברא זו במחלוקת הראשונים בביאור דברי רבן גמליאל שהיה אומר:
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה – על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.
הר"ן על הרי"ף סוכה (יב, ב מדפי הרי"ף) פירש:
כלומר שלא קיים מצותן כראוי.
ורצונו לומר שלא קיים כראוי את מצוות הפסח המצה והמרור כל עוד לא נימק בשעת אכילתן את טעמיהן, (ודומה למש"כ הב"ח במצוות: ציצית, תפילין וסוכה שיש לכוון בשעת קיומן לטעמיהן).
אך במחזור ויטרי ושבלי הלקט כתבו שמי שאינו אומר לא קיים מצות הגדה כראוי. ולדעתם טעמי מצוות אלו הן תשובה לשאלת "מה נשתנה" על כל פרטיה. (ואמנם, לפי גירסאות מסוימות יש במשנה רק שלוש שאלות, והן מתיחסות לפסח מצה ומרור).
ואם תמצי לומר גם מחלוקת זו תלויה בחקירה שהזכרנו לעיל בדעת הרמב"ם, ויש בה נפ"מ לעניננו. לדעת הר"ן שני דינים הם: א. מצות הגדה העומדת בפני עצמה. ב. מצות "לחם עוני", דהיינו שיש צורך לענות בדברים בזמן אכילתן של הפסח המצה והמרור. ולפי הגדרה זו יוצא שאשה חייבת רק בגדר השני, וסומא חייב רק בגדר הראשון.
אך לדעת 'שבלי הלקט' הא בהא תליא, מצות הגדה ואכילת מצה ומרור קשורות זו בזו ומי שאינו יכול לומר "מצה זו" אינו חייב כלל בהגדה. (וצריך לחלק בין מי שיכול ולא אמר שלא יצא כראוי לבין מי שלא יכול שלא יצא כלל, כי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו). וממילא יוצא, שמי שחייב במצה חייב גם בהגדה ומשום כך אשה חייבת בהגדה ואילו סומא פטור, (היינו לדעת האומרים שצריך לראות ממש את המצה, ולא די באחיזתה ביד).
ולכאורה יש בזה נפ"מ לשאלתנו. אם נאמר שהאם חייבת לדעת הרמב"ם רק ב"לחם עוני" ולא ב"והגדת לבנך" תהיה נפ"מ לעניננו. לפי מה שביארנו בדעת הרמב"ם, יש להורות לבן להעדיף לשהות במחיצת האב כדי שיוכל לקיים את מצות ההגדה עצמה שהוא חייב בה משום "והגדת לבנך". בעוד שהאם אינה חייבת לספר ביציאת מצרים משום "והגדת לבנך", אלא רק משום עניית דברים על המצה. מה גם, שאף חיוב זה בעניית דברים אינו מחייב את האם לעשות כן דווקא בפני הבן. אך לדעת החינוך האב והאם שווים במצוה זו, ואין לו שום עדיפות עליה.
אך לאחר העיון נראה לענ"ד לומר שגם מצות ההגדה אינה מחייבת בהכרח את שותפותו של הבן, משום שעיקרה של מצוה זו היא בעצם ההגדה. ושני דינים הם: הדין העיקרי הוא "והגדת", דהיינו החובה לספר ביציאת מצרים לכל אדם כולל למספר עצמו, ולאו דווקא לבן. אלא שיש עוד דין "לבנך", דהיינו שיש עדיפות לספר סיפור זה דווקא לבן הקטן, כדי שהמסורת של יציאת מצרים תעבור מדור לדור.
ונמצא שאין חובה מעיקר המצוה לספר דווקא לבן, וממילא אין חובה שהבן יימצא ליד אביו בליל הסדר על מנת שיקיים בו את מצות ההגדה. הן משום שמדובר בבן גדול שאינו בכלל "בנך" לענין זה, ואפילו אם הבן היה קטן ניתן לקיים באופן עקרוני את המצוה ע"י כל אדם, ורק כשהבן נמצא ליד האב יש להעדיפו על אחרים.
(ויש להעיר שסברא זו גופא תלויה בנד"ד. שכן אם נניח שגם האם חייבת לספר את ההגדה לבנה אע"פ שככלל היא אינה חייבת ללמדו תורה, יצא שחיוב ההגדה אינו מדין חינוך ואולי הוא מתקיים גם בבן גדול. אך אם נקבל את ההנחה שרק האב חייב במצות "והגדת לבנך" מסתבר יותר לכלול מצוה זו בגדרי מצות חינוך הכללית, שאינם מתייחסים לבן גדול אלא רק לבן קטן. ועיין בספר 'מקראי קדש' – הלכות ליל הסדר לר' משה הררי, פ"ו הערה ה', שהביא בשם הגר"מ אליהו שמצות "והגדת לבנך" אינה מתייחסת לבן גדול, אלא דווקא לבן קטן שלא עמד על דעתו בשלימות. וצ"ע אם האב חייב בהגדה לבתו אע"פ שהוא אינו חייב ללמדה תורה.)
מסקנה
כיון שהאב אינו מצווה לספר ביציאת מצרים דווקא לבנו, ובפרט שמדובר בבן גדול, לכן הבן יכול להסב לסדר הפסח אצל מי מהם שירצה. ואף על פי שאביו ודאי חייב במצות "והגדת לבנך", ואילו חיובה של האם במצוה זו תלוי במחלוקת בין הפוסקים, הוא אינו חייב להמציא את עצמו לפני אביו ולתת לו עדיפות קודם אמו.
מאידך, ישנם שיקולים אחרים שעליו לשקול בבואו להחליט את מי להעדיף – את אביו או את אמו. ומאחר שהוא מחוייב הן בכבוד אביו והן בכבוד אמו, על הבן לשקול מי יצטער יותר אם לא יימצא לידו בליל הסדר, האב או האם. אם האם תצטער יותר, כגון שהיא תהיה בודדה בליל הסדר והאב יימצא במשפחתו, עליו להעדיף אותה על פני אביו, משום כבוד אם ומשום מצות שמחת יו"ט. שהרי בני הזוג עוד לא התגרשו, וכל עוד היא אשתו חובת בעלה לשמח אותה. ובהעדר שמחת חגיגה במקדש הוא חייב לשמחה בבגדי צבעונין וכדומה. וק"ו שבמצב של פירוד ביניהם ראוי שהוא יוותר על ההסיבה במחיצתו של הילד למענה, ולשמחה בכך לכבוד יו"ט. אך אם האם תימצא במשפחתה והאב יישאר בודד, נראה שמצות שמחתו קודמת לשמחתה. וכיוצא בזה, אם מכל סיבה שהיא אחד ההורים יצטער יותר מחברו על חסרונו של הבן, נראה שעליו להעדיפו משום שמחת יו"ט.
