סימן כא - אישפוז סוטה במוסד מחלל שבת

ראשי פרקים

א.  'גברא קטילא' חייב במצוות

ב.  האם מותר לחלל שבת כדי להציל מעבירת עריות

1. ספיקו של בעל משנה למלך
2. הריגת רודף והצלתו בשבת
3. מידת ההשוואה בין גילוי עריות לשפיכות דמים
4. ההבדל בין בא במחתרת לבין רודף
5. הכרעת המאירי ורבינו יונה

ג.  איסור קל כדי להציל מאיסור חמור

מסקנה

*  *  *

שאלה

אדם בעל סטיות מיניות, המנצל בין היתר גם את בני משפחתו, זקוק להשגחה צמודה. בארץ יש מוסד סגור המסוגל לטפל במקרה קשה זה; דא עקא, המוסד אינו דתי, ואין בו השגחה על הכשרות ולא הקפדה על שמירת שבת. האם מותר לאשפז את אותו אדם במוסד זה?

א. 'גברא קטילא' חייב במצוות

בשו"ת חתם-סופר (או"ח סי' פג) דן במסירת ילד שוטה למוסד נוכרי שבו אוכלים נבלות וטרפות. הוא מתיר את הדבר, משום ששוטה פטור מן המצוות. בנידון דידן לא מדובר בשוטה, אלא בסוטה, שכן אין לו הסימנים שמנו חז"ל בשוטה, (עיין חגיגה ג, ב וברמב"ם הל' עדות פ"ט ה"ט). אין לו אפוא דין שוטה, אך מכיון שהוא נטפל בין היתר לקרובות משפחתו, שהן בגדר עריות, נראה שיש לדון בו מדין רודף.

לפי הדין, אם אין אפשרות אחרת למונעו, מותר אפילו להורגו, כמבואר בסנהדרין (עג, א). ועיי"ש (עב, ב) שלרודף יש גדר "גברא קטילא". אמנם גם אם נניח שהוא גברא קטילא, עדיין אין היתר לכאורה להעבירו על דת. וכי נידון למיתה, שהוא בגדר גברא קטילא, רשאי לחלל שבת ולאכול טרף?! ראיה שאין הוא רשאי יש להביא מהגמרא בערכין (ו, ב):

הגוסס והיוצא ליהרג – לא נידר ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר: נערך, מפני שדמיו קצובין. רבי יוסי אומר: נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק – חייב.

והלכה כר' יוסי. ועוד מובא שם (ז, א):

היוצא ליהרג – מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. חטא באותה שעה – אין נזקקין לו. מאי טעמא? א"ר יוסף: מפני שאין מענין את דינו.

משמע שאילמלא סיבה זו של עינוי הדין, היוצא ליהרג שחילל שבת חייב. משמע שהוא חייב במצוות.

ב. האם מותר לחלל שבת כדי להציל מעבירת עריות?

1. ספיקו של בעל משנה-למלך

יתרה מזאת: ברגע שהוא יהיה סגור במוסד, הוא לא יוכל לרדוף אחר אחיותיו, וא"כ לכאורה פסק ממנו דין רודף, וחזר דינו להיות כאחד האדם, שהוא חייב בכל המצוות שבתורה. מיהו י"ל שהיא הנותנת – אמנם השהייה במוסד הסגור כרוכה בחילול שבת ובאכילת טרף, אולם בלעדיהם לא יוכל לשהות שם. א"כ הדר דינא שכדי להציל מרדיפתו, צריך לחלל עליו. האם הדבר מותר?

אם נניח שמותר להרוג רודף אחר הערוה אפילו בשבת, א"כ יהיה מותר לחלל שבת כדי להצילו בנפשו. בשאלה זו, האם מותר להורגו בשבת, הסתפק המשנה-למלך (הל' שבת כד, ז), ולהלן תורף דבריו:

נסתפקתי ברודף אחר אחת מכל העריות, שניתן להצילו מן העבירה בנפשו, אם היה זה בשבת, מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה? שהרי הוזהרנו שלא לענוש בשבת, וא"כ הכי נמי ברודף אחר הערוה, שניתן רשות להורגו, הוא אחד מדיני העונשים, ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה.

ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר (עד, א) – דר"א בר ר"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו, דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה – נראה דליכא ראיה מהתם לנידון דידן, משום דעל כורחך התם גזרת הכתוב הוא, דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו, וכמו שתמהו שם התוספות (בד"ה חד למעוטי ע"ז). וא"כ איכא למימר, דאף לר"א בר"ש שאני חילול שבת, שהתורה התירה חילול שבת כדי שלא יחלל זה שבת; אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת?1

שוב ראיתי להרי"ף בס"פ אלו עוברין, דאוקמה לההיא דאמר בגמרא (פסחים מט, ב), "אר"א עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת", דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו', שמותר להצילו בנפשו, כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם, ע"כ.

אך כפי מ"ש התוס' – דאוקמוה לההיא דר"א בלסטים וחשוד על הדמים, והוה ליה הריגתו כמו פקוח נפש – אין ללמוד דין זה, משום דשאני פקוח נפש, דהא קי"ל דדוחה את השבת. וכיון שהתורה התירה דמו של רודף, פשיטא דנהרג אף בשבת, וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדיין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת, שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה, והדבר צריך תלמוד.

הריגת רודף בחול מותרת משתי סיבות: א. הצלת הנרדף; ב. מניעת הרודף מביצוע העבירה. ספקו של המשנה-למלך הוא משני צדדים: א. מצד הצלת הנרדפת – אין כאן פיקו"נ הדוחה שבת; ב. מצד ענישת הרודף – אין עונשין בשבת (עיין נוב"י תניינא חו"מ סי' ס בהגהות מבן המחבר בסופן). ולכן אולי אסור להרוג את הרודף אחרי ערוה בשבת.

2. הריגת רודף והצלתו בשבת

בסנהדרין (עב, ב) נאמר:

תנו רבנן: 'דמים לו' – בין בחול בין בשבת; 'אין לו דמים' – בין בחול בין בשבת. בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך – סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן, קא משמע לן דקטלינן.

מבואר אפוא שדנין דין רודף גם בשבת (כך דייק רש"ש על הרמב"ם, שם). אלא שבאמת צ"ע, מדוע שונה דין רודף מכל דין אחר, שאותו דנים גם בשבת? ובכלל, סוגיה זו צ"ע: הרי פיקו"נ דוחה שבת, וא"כ מה היתה ההוה-אמינא של הגמ' שלא נהרוג את הרודף בגלל שאין דנין בשבת? וכן צ"ע מהמסקנה, שמותר להרוג את הרודף בשבת, הרי אין דנין בשבת? ומעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?

וע"כ צ"ל כאמור לעיל, שיש שני דינים בהריגת הרודף: א. דין הצלת נפשות, שהוא בוודאי דוחה שבת, וברודף אחר חברו להורגו לא הסתפק אדם מעולם; ב. ענישת הרודף כדין רוצח שנדון בבי"ד, אלא שהתורה נתנה סמכות של בי"ד לכל מי שרואה רודף שיענישנו מיד. והנפקא מינה היא לעניין קם ליה בדרבה מיניה – שאם נאמר שהוא מדין עונש, מכיון שהוא נדון ונענש בדיני נפשות, הוא פטור מחיוב ממון; אך אם הוא רק משום הצלת נפשות ולא חל עליו דין מוות מצד הדין, הוא לא נפטר משום קם ליה בדרבה מיניה, שהרי סתם חולה מסוכן, או כל אדם שנמצא בסכנה והזיק, אינו פטור מלשלם. היותו נתון בסכנה אינה פוטרת אותו מחיוב ממון; רק עונש מיתה שחל עליו מצד הדין פוטר אותו משום קם ליה בדרבה מיניה, שמכיון שנדון בעונש החמור אינו נידון בעונש הקל. התורה לימדתנו, באומרה "דמים לו", שדין הריגת רודף חל גם בשבת, למרות שאין דנין בשבת, מכיון שאין כאן מושב בי"ד רגיל, אלא סמכות חריגה שניתנה ליחיד המציל את הנרדף ממיתה, שהוא כשלעצמו דבר המותר בשבת. משום כך, גם פסק הדין הכלול בכך, גם הוא מותר בשבת. כלומר, יש כאן גם הצלה וגם ענישה.2

למסקנת הסוגיה, הבא במחתרת נהרג גם בשבת – רוצה לומר, שגם בשבת חל עליו דין עונש, ולא רק דין הצלה; ונפקא מינה כנ"ל לדין קם ליה בדרבה מיניה. וכן אם נפל עליו הגל בשבת, אין מפקחין עליו, וכמו שפרש"י: משום שהוא גברא קטילא. כלומר, דינו כמי שנדון למיתה בבית דין, שהוא גברא קטילא, ואין מצילין אותו בשבת. שאם היתה הריגתו בשבת מותרת רק מדין הצלה, כשנפל עליו הגל הרי הוא פסק מלרדוף והנרדף ניצל ממנו, וא"כ מדוע שלא נפקח עליו את הגל (בפרט אם הוא פצוע ואין לחשוש שימשיך ברדיפתו – עיין קבא-דקשייתא לבעל חלקת-יואב סי' א)? אולם אם הוא חייב מיתה ככל נידון למוות, זוהי מיתתו ואין להצילו.

[ומכאן יש להסיק, שרודף אחר חבירו להורגו בשבת והצילוהו באחד מאבריו, אין לרפאותו בשבת. כי גם מי שניתן להצילו באחד מאבריו נחשב לגברא קטילא, משום שאם יש אחד בעולם שלא יכול היה להצילו באחד מאבריו, אלא רק בהריגתו, נחשב הרודף גברא קטילא מחמתו, ואעפ"כ אסור למי שיכול להצילו באחד מאבריו להורגו, כי מכיון שהוא יכול להימנע מלהורגו אסור לו להורגו (עיין חי' הגרי"ז הלכות רוצח בהסבר דברי הרמב"ם). מיהו קשה, אם אסור להורגו, מדוע שיהיה אסור לרפאותו? ואולי י"ל שהיא הנותנת – מי שיכול להצילו באחד מאבריו, אמנם אסור לו להורגו, כי אם הוא יכול להימנע מלהורגו, לא הותר לו להרוג; אך בעצם גם הוא היה חייב להורגו אם לא היתה בידו אפשרות אחרת, וכמש"כ שמשום כך הרודף הוא גברא קטילא. כלומר, מצד החפצא של הרודף הוא גברא קטילא; אולם מצד הגברא המציל את הנרדף, מכיון שהוא יכול להציל ללא הריגה, אסור לו להרוג. ומכיון שהרודף מצד החפצא שלו אינו בר חיים, אין לרפאותו בשבת. וצ"ע.]

3. מידת ההשוואה בין גילוי עריות לשפיכות דמים

בבנין-שלמה על הרמב"ם פשט ה"ר שלמה קלוגר את ספיקותיו של המשנה-למלך. בתחילה חילק בין בא במחתרת, שנהרג גם בשבת משום הצלת נפשות, לבין רודף אחרי עריות, שאין הריגתו דוחה שבת, משום שאין בכך פיקוח נפש. ומה שכתבה התורה "דמים לו" ודרשו חז"ל: בין בחול בין בשבת – הוא רק למי שבא במחתרת, שהותר משום סכנת נפשות, ולא לעריות.

אך לפי מש"כ, על עצם ההריגה בשבת משום הצלה לא היה צורך בלימוד מיוחד; את זאת ידענו מהדין הכללי של "וחי בהם", שמצוה להציל נרדף בשבת גם במחיר דמו של הרודף, שהרי הרודף אשם בכך שרודף להרוג אדם, ודמו סמוק פחות משל הנרדף ברדיפתו, והוא התיר את דמו לכל מי שיבוא להציל את הנרדף. הפסוק בא רק ללמדנו, שלא רק הצלה יש כאן, אלא גם עונש, וענישה זו מותרת בשבת. ועל כורחך, זה אינו מדין פיקוח נפש, כי כדי להציל את הנרדף אין הכרח להטיל על הרודף עונש, די להורגו מדין הצלה; אלא זהו דין נוסף של ענישה, שהותרה אפילו בשבת. וממילא גם הרודף אחר ערוה, אע"פ שאין בכך משום פיקוח נפש, הותרה הריגתו בשבת.

מיהו עדיין צ"ע: שמא רק ברודף אחר חברו להורגו הותרה ענישתו בשבת, מכיון שבלאו הכי מותר להורגו כדי להציל את הנרדף, ממילא הותר גם להחיל עליו פסק דין. הענישה המשפטית אינה מוסיפה מלאכה אסורה, חוץ מאיסור פסיקת דין בשבת, שהותר כאן באופן חריג (ואולי הותר הדבר, משום שברובד הענישה, הנוסף לרובד ההצלה, אמנם פועל המציל גם כבית דין, או כשליח בי"ד, אולם הוא אינו דומה למושב בי"ד רגיל, הדן ופוסק דין, אלא הרובד של פסיקת הדין שלו כלול ברובד של מעשה ההצלה, ולכן הותר בשבת). אך ברודף אחר ערוה אין מעשה הצלה שמותר בשבת משום פיקוח נפש, אלא רק ענישה. וכיון שענישה זו מחייבת עשיית מלאכה חמורה, ולא רק פסיקת בי"ד, לכן לא הותרה הריגת הרודף אחר הערוה בשבת.

ואין לומר שהריגה זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה – כי אם היה בה רק משום הצלה, שהיא פעולה שלילית של סילוק הרדיפה, י"ל שאין הכי נמי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה; אך מכיון שיש כאן ענישה משפטית, שהיא מעשה חיובי, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה (עי' תוס' סנהדרין עג, ב ד"ה חד).

מיהו י"ל שמהפסוק "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" נלמד שהתורה הקישה גלוי עריות לשפיכות דמים לכל דבר ועניין. כלומר, פגימתה הנפשית של ערוה הנאנסת דומה לשפיכות דמה, ולכן מותר להצילה אפילו בשבת, כדין פיקוח נפש. והדבר עדיין צריך תלמוד.

4. ההבדל בין בא במחתרת לבין רודף

בהמשך דבריו שם הוכיח הרש"ק מהגמ' (סנהדרין עד, א) שמותר להרוג רודף אחר ערוה בשבת. וז"ל הגמ' שם:

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו, מקל וחומר: ומה פגם הדיוט (-אונס נערה המאורסה) ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן. וכי עונשין מן הדין?! – קא סבר: עונשין מן הדין. תניא, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. סבר לה כאבוה, דאמר עונשין מן הדין, ואתיא שבת בחילול-חילול מעבודה זרה.

והקשה הרש"ק: אם נניח שהרודף אחר ערוה אינו נהרג בשבת, איך למד מכאן ראב"ש שהמחלל שבת נהרג, הרי עובד ע"ז נלמד בקל וחומר מנערה המאורסה, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון; וחילול שבת נלמד מע"ז; ואם רודף אחרי נערה המאורסה אינו נהרג בשבת, גם עובד ע"ז אינו נהרג בשבת; וא"כ איך מחלל שבת נהרג בשבת?! (ובהכרח מחלל שבת נהרג בשבת עצמה, ולא למחרת – כי כבר נעשתה העבירה; ולא בערב שבת – כי עדיין לא עמד לעבור עבירה). וכתב על כך, שזו ראיה שאין עליה תשובה.

אלא שהעיר מהאמור בגמרא לעיל (עב, ב) "הבא במחתרת, בין בחול בין בשבת" – משמע שאלמלא גזירת הכתוב לא היינו יודעים שגם בשבת מותר להורגו. והשאיר בצ"ע.

והאמת היא, שבלאו הכי יש סתירה בין הסוגיות, כמו שהעירו התוספות (שם עג, א ד"ה אף): "ואם תאמר, מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל (עב, ב)? וי"ל, דהתם רשות, ואשמעינן קרא דאין לו דמים. אבל הכא קמ"ל דחובה להציל."

ובהסבר דבריהם י"ל שעל בא במחתרת אין חובת הריגה, אלא רק רשות, כי אין הדבר ברור כשמש ממש שהבא במחתרת בא להרוג. הוא רק עלול להרוג, אם בעל הבית יעמוד על ממונו, ולכן הרשתה לו התורה להקדים ולהורגו. וכן מוכח מלשון התורה: "והוכה ומת אין לו דמים" – כלומר, אין ההורג נענש עליו, אך גם אין מצוה לכתחילה להרוג את הרודף. משא"כ בנערה המאורסה – הוא בא לאונסה בעליל; וכן הקם על רעהו לרוצחו נפש – הוא בא להורגו בעליל. באלו החובה להציל היא מוחלטת – כל הרואה את הסכנה הנשקפת לנערה המאורסה או לנרצח, חייב להושיעם בכל דרך שהיא, כולל ע"י הריגת הרודף. לכן י"ל שהבא במחתרת לא היינו אומרים שמותר להורגו בשבת, כי הסכנה אינה ודאית3.

5. הכרעת המאירי ורבנו יונה

במחזיק-ברכה (או"ח שלט, ו) הובא מכתב-יד של רבנו יונה, שמותר להרוג רודף אחר ערוה בשבת. וכן הובא בכנסת-הגדולה (חו"מ סי' תכה) בשם המאירי, וכן היא דעת הר"א מלובלין ביד-אליהו (סי' יא) ותוספת-שבת (ס"ק ו), שהרודף אחר ערוה הורגין אותו אפילו בשבת. וכן מובא במרגליות-הים בשם חמרא-וחיי, שכתב בשם המאירי, שגם רודף אחרי ערוה נהרג בשבת. לא מצאתי זאת מפורש במאירי. ואולי כוונתם למש"כ המאירי בסנהדרין (עב, ב):

כל שאמרנו עליו שאין לו דמים, ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת. אף על פי שהריגת בית דין אינה דוחה שבת, בזו התירו, שכמת הוא ואין לו דמים, שאין לו דמים.

מהלשון "כל שאמרנו עליו" משמע שהיא כוללת גם רודף אחר ערוה. אך בעיקר יש ללמוד זאת מהנימוק שכתב "שכמת הוא ואין לו דמים" – שלא מדין הצלה ופיקוח נפש הדבר מותר, אלא משום שאין איסור בהריגתו. וממילא אין סברה לחלק בין סכנת נפשות לבין ערוה.

וחידוש גדול שמענו כאן – שמי שנדון למיתה, והוא גברא קטילא, אין איסור להורגו בשבת, משום שהוא חשוב כמת. וקצת קשה: בשלמא בת כהן אינה נשרפת בשבת משום הבערת פתילה, שהיא מלאכה האסורה; אך חייבי יתר המיתות, מדוע אסור להורגם בשבת, הרי הם כבר גברי קטילי?

ועל דרך החידוד י"ל, שגברא קטילא הוא אדם העומד למות כרגע, וכל העומד למות כרגע – כמת דמי. ומכיון שאסור לדון ולהוציא לפועל גזר דין בשבת, משום כך לפחות בשבת הנידונים אינם עומדים למות. ואע"פ שלמחרת השבת הם חוזרים למעמד של 'גברא קטילא', מכל מקום בשבת עצמה אינם גברי קטילי, ולכן אסור להורגם בשבת. אך רודף, שמותר להורגו בשבת עצמה, הוא גברא קטילא כרגע, ולכן הוא נחשב כמת אפילו בשבת. ואם מותר להורגו מפני שחשוב כמת, חזרנו לשאלה: מה בינו לבין שאר חייבי מיתות? ואם ברודף התירו בגלל הצלה, חזרנו לאפשרות החילוק בין רוצח לבין נערה המאורסה.

אלא שיש להעיר על הסבר זה מהתוס' בשבועות (מג, א ד"ה כבצורות דמיין), שכתבו: "נראה דלענין שבת לכולי עלמא לאו כבצורות דמיין, וכמחוברות דמו, דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר". מבואר אפוא שבשבת לא אומרים "כל העומד". וא"כ קשה לומר שהוא נחשב כמת בגלל שהוא עומד למות. ודוחק לומר שהמאירי יחלוק על התוס', כי הוכחתם מוצקת, שהרי מוסכם שאין לקצור בשבת פירות בשלים העומדים להיתלש, אע"פ שעומדים לנשור מאליהם ואינם מחוסרים מעשה. קל וחומר מכאן לגברא קטילא – אם נאמר שהוא בגלל שעומד ליהרג ביד אדם, הרי הוא מחוסר מעשה.

וכן קשה מהסוגיא בערכין (ו, ב), שהובאה לעיל, שלת"ק "הגוסס והיוצא ליהרג – לא נידר ולא נערך" ובארה הגמרא, שיש לימוד מיוחד מדוע אינו נערך, והוא מהפסוק "כל חרם לא יפדה", ולא משום שנחשב כמת. ובהסבר דעת ת"ק שאם הזיק פטור מבואר בגמ', שהוא משום שמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. ועוד מובא שם, ש"היוצא ליהרג – הוא שחבל באחרים, חייב; אחרים שחבלו בו, פטורין", ופירש"י: "דאין לו דמים, ועומד הוא ליחבל." משמע שפטור רק משום שאין לו ערך כספי, אך לא משום שאינו נחשב כחי.4

ואולי אפשר לומר, שכוונת המאירי היא שרודף שאני – לא זו בלבד שאין לו דמים, אלא אי אפשר להמתין עם הריגתו, כי בינתים הוא עלול להרוג ולאנוס. זוהי אפוא גזירת הכתוב מיוחדת: "אין לו דמים" בין בחול בין בשבת, שמותר וצריך להורגו אפילו בשבת.

דברי המאירי עדיין צ"ע, אך הדברים מפורשים בראשונים אחרים. ב"ה שזכינו שחידושי רבנו יונה על סנהדרין הוצאו לאור, ושם (בדף עב, ב) מפורש:

ואין הכי נמי, גבי כל הני דמצילין אותן בנפשן משמע דלא מפלגינן בין חול לשבת, כי היכי דגבי בא במחתרת לא מפלגינן בין חול לשבת, כי בוודאי רודף אחר בהמה ומחלל שבת ועובד ע"ז...

ג. איסור קל כדי להציל מאיסור חמור

מיהו עדיין יתכן לומר שהיתר הריגת רודף אחר ערוה בשבת הוא רק על מי שמצווה על "לא תעמוד על דם רעך", אך לרודף עצמו אין היתר לחלל שבת כדי להציל את עצמו שלא יעבור עבירה. והרי בנידון דידן אנו רוצים להתיר לרודף עצמו להימצא בסביבה שבה הוא עלול לחלל שבת, כדי למנוע ממנו את הרדיפה. עם זאת נראה, שכשם שכל אדם הרואה את הרודף מצווה להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, קל וחומר שהרודף עצמו חייב להציל את עצמו מלרדוף.

ועי"ל, שאדם זה התנהגותו מעורערת. גם בנושאים אחרים של תורה ומצוות הוא חלש מאוד, וספק אם הוא שומר שבת כהלכה. אמנם אין בכך כדי לספות את הרווה על הצמאה ולהתיר לו לחלל שבת לכתחילה, אך מכיון שיש סיכוי להצילו ולהעמידו בקרן אורה ע"י הטיפול שיינתן לו, דינו אולי כמו בת שיצאה לשמד, שמותר לחלל שבת על מנת להצילה – עיין שו"ע (או"ח סי' שו סע' יד).

ועיין שו"ת נודע-ביהודה מהדורה תנינא (חו"מ סי' ס), שכתב:

וראיתי במשנה-למלך (בפכ"ד מהל' שבת הל' ז), עמד בספק ברודף אחר נערה המאורסה בשבת, אי ניתן להצילה להורגו בשבת. ולכאורה אין מקום לספק זה, דהרי הרשב"א בתשובה (הביאו הב"י באו"ח סי' שו), נשאל באחד שהוציאו בתו בחזקה להוציאה מכלל ישראל, אם מותר לישראל אחר לחלל שבת להוציאה, פן יפחידו אותה להמיר. ופסק הרשב"א, דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וכן פסק הרמ"א (באו"ח סי' שכח סעיף י בהג"ה). ואף שהב"י שם כתב, דהתוס' חולקים ע"ז, היינו מטעם דאומרים לאדם חטא איסורא זוטא, דמוטב שיחלל זה שבת אחד כדי שתשמור זו שבתות הרבה, שאם תמיר תעביד כל ימיה חילול; וגם ע"א חמיר, ועיין במג"א (סי' שו ס"ק כט); אבל כשאיסורין שוים, בודאי ליכא שום הוה אמינא שזה יעבור על איסור כדי שיציל את חבירו מלעשות איסור.

אמנם אפשר שספיקו של המשנה-למלך הוא דבנערה מאורסה הוא איסור גילוי עריות, וזה חמור מאיסור שבת, דהא בגילוי עריות הדין הוא שיהרג ואל יעבור, משא"כ בחילול שבת. וא"כ איסור שבת הוא איסורא זוטא לגבי נערה מאורסה, ואמרינן ביה חטא באיסורא זוטא להציל את חבירך מאיסורא רבה...

מדברי הנוב"י למדנו סיבה נוספת להתיר חילול שבת בנידון דידן, כי חילול שבת נחשב איסורא זוטא לעומת איסור עריות, שנחשב לאיסורא רבה.

מסקנה

מותר – וממילא חובה – לאשפז את הסוטה במוסד מתאים, למרות שהוא עלול לחלל בו שבת, וזאת משתי סיבות:

א.  יש לו דין רודף, ומותר להורגו גם בשבת, אע"פ שיש בכך גם הריגה וגם חילול שבת. קל וחומר שמותר למונעו מעבירה מבלי להורגו, בדרך שאין בה אלא חשש לחילול שבת בלבד.

ב.  לדעת הנודע-ביהודה, איסור עריות חמור מחילול שבת, ומותר לחלל שבת כדי למנוע איסור עריות.