סימן יג - מתפללת המעכבת את הרבות מלעבור לפניה

שאלה

אשה סיימה להתפלל במקומה ורוצה לעקור רגליה ולפסוע ג' פסיעות לאחור, אלא שאחריה בתוך ד' אמות עומדת אשה אחרת בתפילה. מצב זה נוצר כיון שלא כל הנשים התחילו את תפילתן כאחד, והמאחרת להתפלל נמצאת גורמת עיכוב למקדימה. האם גם אז אסור למי שהקדימה להתפלל לעבור לפני חברתה שהחלה בתפילה אחריה?

ואמנם שאלה זו נוגעת גם לגברים, אולם בנשים ישנו ענין נוסף המחייב התייחסות מיוחדת.

תשובה

השולחן ערוך (או"ח סי' קב ס"ה) פסק:

אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל; וצריך לדקדק בזה, אפי' אם האחרון התחיל להתפלל אחריו, מאחר שכבר התחיל.

ויש לדקדק בהלכה זו, שהרי לענין האיסור לשבת לפני המתפלל נקט המחבר (שם, סע' ג) שאם אדם ישב במקומו קודם שהמתפלל בא לעמוד בצידו אינו צריך לקום, כיון שחבירו הוא זה שבא בגבולו. ויש לחלק בין המקרים.

ונראה שחילוק זה נובע מן הטעמים השונים של שני הדינים. בטעם האיסור לשבת בארבע אמותיו של המתפלל כתב הטור (שם): "שנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל", וכיון שטעם זה נוגע למראית העין בלבד הקילו בו בכמה ענינים. הגאונים שהביא בטור הקילו במקום שהיושב עוסק בקריאת שמע ובתפילה, שעל ידי זה ניכר שגם הוא עוסק בקבלת עול מלכות שמים. וכיוצא בזה ה'חיי אדם' (הובא במשנ"ב ס"ק ב) היקל לענין ישיבה במקום שיש הפסק רשות ביניהם, וכגון שהבימה או הסטנדר מפסיק ביניהם ויש בו גובה י"ט ברוחב ד"ט. אך לענין האיסור לעבור לפניו החמיר בכנה"ג אלא אם המחיצה גבוהה כל כך שלא יוכל להסתכל בצד השני.

ובטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הביא בביה"ל (ד"ה אסור) שני טעמים הנראים יותר עקרוניים, מפני שהעובר מבטל את כוונתו של המתפלל ומשום שמפסיק בינו לבין השכינה.

לפי שני הטעמים אין הבדל בין מתפלל למתפללת.

ולפי טעמים אלו אין להקל במקום שחבירו בא בגבולו והתחיל להתפלל אחריו, וכפי שמוכח להדיא ממעשה דרב שהובא בגמרא (ברכות כז, א) שרב נמנע מלפסוע לאחריו בסיום תפילתו עד שרב ירמיה תלמידו שעמד להתפלל אחריו סיים את תפילתו. והיינו טעמא, שוודאי ראוי לאדם לחוש להפרעה ממשית הנגרמת ע"י העובר לפני המתפלל, יותר מן החשש שהיושב לפני המתפלל נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

מיהו, אע"פ שהעובר לפני המתפלל חמור יותר ואסור לו לעשות כן גם אם המתפלל בא בגבולו של העובר, מ"מ מסתבר שיש גבול לדבר שלא יתכן שיחיד שאחר לתפילה יוכל לעכב ציבור שלם. כגון שהוא מתפלל באחורי ביהכנ"ס, וכל הציבור מעוכב בגללו מלפסוע לאחור. ולא יתכן לעכב את הציבור כולו מלהתחיל בחזרת הש"ץ בגלל יחיד שמאריך בתפילתו, ופשוט הוא שצורך היחיד יידחה מפני צורך הציבור. (וכוונתי דווקא לצורך הציבור ולא לצורך הרבים, משום שלציבור יש ערך איכותי גדול יותר ולא רק ערך כמותי).

ומצאתי ב"דעת תורה" להמהרש"ם כאן, שנראה לו שמי שעומד להתפלל באמצע ביהכ"נ במקום שהרבים עוברים דומה לקבר המזיק את הרבים שמותר לפנותו. כלומר, רצונו להוכיח שכבוד הרבים דוחה את כבוד היחיד בכל מה שנוגע לענין ההמתנה בתפילה, כשם שמפנים את קבר היחיד מפני צורכי הרבים. והוא הדין בנד"ד שצרכי הרבים עדיפים מתפילת היחיד.

ודומה לזה כתב בערוה"ש (קב, יג) שרב המסיים את תפילתו יכול לפסוע לאחריו, אע"פ שעובר לפני המתפלל, מכיון שהש"ץ ממתין לרב, אם הרב יתעכב תיגרם טירחא דציבורא. וגם מכאן יש להוכיח שציבור שאני, ובכגון זה הציבור רשאי לפסוע לפני המתפלל.

(ואגב אורחא יש להעיר על כך שערוה"ש העדיף להתיר לרב שיפסע לאחור לפני המתפלל על פני רמיזה באצבעותיו לחזן שיתחיל בחזרה, אע"פ שיש בזה הפסד גדול למתפלל. וטעמו, משום ש"הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו". והרואה את הרב עושה כן באמצע תפילתו רואה דבר אסור, בעוד שבפסיעה לאחור הרואים סבורים שהוא סיים את תפילתו).

ואמנם ביהכנ"ס מיועד לתפילת הציבור על כל מרכיביו, ולכן זכותו של כל יחיד להתפלל ללא הפרעה (עיין מג"א ס"ק ד, שבביהכנ"ס גם אם היושב ישב לפני שבא אחר להתפלל לידו הוא חייב לעמוד). אולם לא פחות מזה יש לשמור גם זכותו של הציבור שהיחיד לא יגרום לו להפרעה יתרה על המידה. ולכן נראה שכאשר יחיד מאחר, או שהוא מאריך מאוד בתפילתו, אינו יכול לעכב את הציבור.

ועדיין צ"ע האם גם אשה שאחרה לתפילה והיא מתפללת בשעה שחברותיה כבר סיימו את תפילתן, האם גם לה דין דומה?

מצד עצם האיסור לעבור לפני המתפלל, ודאי שהמתפללת אינה גרועה מן המתפלל. שהרי לא למדנו על איסור ישיבה ליד המתפלל אלא מחנה, וכפי ששנינו בברכות (לא, ב): "אני האשה הנצבת עמכה בזה – אמר רבי יהושע בן לוי: מכאן, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה". ומסתבר שגם לענין האיסור לעבור לפני המתפלל אין חילוק בין מתפלל למתפללת

מיהו, מצד זכות הציבור יש אולי מקום לחלק בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. הגברים מצווים להתפלל בציבור, ויש מקום גדול יותר לסברא שזכות הציבור דוחה את זכות היחיד. אך הנשים אינן מחויבות להתפלל בציבור דווקא, וממילא אין לחברותיה של המתפללת ערך איכותי של ציבור אלא ערך כמותי בלבד, והיה מקום לומר שזכות הרבות אינה דוחה את זכותה של האשה היחידה. ויש להדגיש, ההבדל בין ציבור ליחיד הוא לא רק כמותי אלא איכותי, ולכן דבר שבקדושה נאמר רק בציבור – דהיינו עשרה ולא בתשעה – כי השכינה שורה רק בעשרה גברים ולא בפחות מכך. ואילו מאה נשים אינן שקולות אף כאיש אחד לעניין זה (יבמות פח, ב).

מיהו, מהראיה שהביא המהרש"ם מקבר המזיק את הרבים משמע שלא גדר ציבור הוא הקובע כאן אלא משקלם הכמותי של הרבים לעומת היחיד. וא"כ ה"ה נשים רבות לעומת אשה יחידה.

ונלענ"ד שיש לדמות זאת למה ששנינו במסכת בסנהדרין (לב, ב):

 צדק צדק תרדוף – שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה... טעונה ושאינה טעונה – תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה – תידחה קרובה מפני שאינה קרובה.

ומסתבר שהוא הדין גם בנד"ד, ראוי הוא שהיחידה תידחה מפני הרבות.

מסקנה

אף על פי שאסור לעבור לפני המתפלל בשעת תפילתו, נראה שיש להבחין בדין זה בין יחיד לציבור. היחיד חייב להתחשב במתפללים האחרים ולהמנע מלהפריע לתפילתם, בלא קשר לשאלה אם הוא הקדים את חבירו המאריך בתפילה או להיפך. ולעומת זאת, הרבים אינם צריכים להתחשב ביחידים המאריכים בתפילתם, ועל אחת כמה וכמה כשהעיקוב נגרם בשל איחור מצדם של אותם יחידים, וכלל גדול הוא שהיחיד נדחה מפני הציבור משום טירחא דציבורא. ומסתבר, שאין להבדיל לגבי הלכה זו בין גברים לנשים, שגם לגביהן נוהג העקרון שהיחידה ראויה להדחות מפני הרבות.