סימן נא' – זרעים מורעלים האם חייבים בתרו"מ
סימן נא' – זרעים מורעלים האם חייבים בתרו"מ
שאלה
מי שקונה זרעים מחברה המשווקת זרעים מובחרים ומוכנים לזריעה, אשר בדרך כלל הם עוברים גם חיטוי נגד מזיקים והם מורעלים ואינם ראויים לאכילת אדם, האם חייב להפריש מהם תרו"מ, או שמותר לו לזורעם בטבלם. (ומסתמא טבל גמור הם, משום שהזרעים נמכרים לחברות ידועות ישירות מהקרקע ואינם עוברים בצינורות השיווק הרגילים, שיש להניח שהפרישו מהם תרו"מ).
תשובה
א. טבל אסור בהנאה של כילוי, וזריעה הנאה של כילוי היא וא"כ חייבים להפריש תרו"מ כדי שיהיה מותר ליהנות מהם הנאה של כילוי. ועיין תוס' שבת (כ"ו ע"א ד"ה אין), שלמדו זאת מטבל טמא, מה טבל טמא אין לך בו אלא משעת הרמה ואילך ומשם מותר ליהנות מהתרומה הנאה של כילוי. ולפני כן לא, ה"ה בטבל טהור. לפני הרמה אסור ליהנות ממנו הנאה של כילוי.
אמנם מה שאני מסתפק הוא, אם זרעים אלו, שאינם ראויים לאכילת אדם, שהרי מורעלים הם, האם חייבים בתרו"מ? דנהי שהחברה שהרעילה אותם מבלי להפריש עברה על הנאה של כילוי (אם נניח שהרעלתם של הזרעים ככילויים דמי) אך החקלאי, שרכש את הזרעים ורוצה לזרעם- פטור מהפרשת תרו"מ. זה ברור, שדבר שמעיקרו לא היה ראוי לאכילת אדם- פטור מהפרשת תרו"מ, כגון שלא הביאו שליש, כהאי דמעשרות ריש פ"א: "כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל..." אך דבר שהיה אוכל ועכשיו אינו ראוי לאכילה מהו?
והנה במעשרות פ"א מ"ד, וכ"ה בחולין דף כ"ה ע"ב: "החייב בשקדים המרים פטור במתוקין החייב במתוקים פטור במרים" ור"ל שקדים מרים, בתחילתן ראויים הם, ובסופם אינם ראויים, ופטור מהם, אע"פ שבתחילתם ראויים היו ואח"כ נעשו מרים, נפקע מהם חיוב תרו"מ.
מיהו י"ל, דהתם, שבאו לעונה"מ היו ראויים להפרשה. אח"כ נדחו לפני שנתחייבו לגמרי בגמר מלאכה. אך בנ"ד שכשנגמרה מלאכתן היו עדיין ראויים לאכילה, ורק אח"כ נפסלו מאכילה, מי יימר שנדחו מחיוב הפרשה?! (כעין זה אמרו בפסחים ל"ג ע"א לחלק בין היתה לו שעת הכושר ללא היתה לו שעה"כ). אך להלכה קי"ל כהא דאורי ר' חנינא בצפורי כר' ישמעאל בר' יוסי וכדברי האומר זה וזה לפטור, דשקדים המרים לעולם פטורין בין גדולים ובין קטנים (וכדפי' התוס' בחולין - עיין רמב"ם פ"א מהל' מעשר הל' ט' ובכ"מ).
ב. ובקידושין (מ"ו ע"ב): "והתנן, התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום, שאני התם, דמדאורייתא תרומה מעליא היא מדר' אילעי, דא"ר אילעי מנין לתורם מן הרעה של היפה שתרומתו תרומה? שנאמר ולא תשאו עליו חטא" וכו'. מצינו איפוא דגם קישות מרה ואבטיח סרוח שאינם ראויים עוד לאכילה, נשארו בחיוב תרו"מ, דאל"כ, אמאי מדאורייתא תרומתו תרומה? הו"ל מן הפטור על החיוב? ואי"ל דקישות מרה ראוי קצת לאכילה, דהתוס' ביבמות (פ"ט ד"ה אין) חילקו בין דין המשנה בסוף פ"ב דתרומות, דאי' התם דאם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה לבין המשנה בריש פ"ג דתרומות, דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום, דמן הרעה על היפה ראויה קצת, ולכן לא יחזור ויתרום. אך בקישות ונמצאת מרה אינה ראויה כלל, כתרומה טמאה, ולכן יחזור ויתרום, וכ"כ בר"ש בתרומות פ"ב מ"ב. (ועיין כרם-ציון, הלכות פסוקות עמ' פ"ב בגאון צבי, דפליגי בזה הבבלי והירושלמי). מבואר איפוא שגם דבר שאינו ראוי כרגע לאכילה כלל חייב בתרומה מכיון שהיתה לו שעת הכושר.
ג. ובפסחים ל"ג ע"א: "אמר מר: בד"א? במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה. מנה"מ? אמר רנב"י: אמר קרא: תתן לו- ולא לאורו". (רש"י: אפילו היא ראויה להסיק, הואיל ואינה ראויה לאכילה). לדעה זו, רק היכא דלא היתה לו שעה"כ, כגון שהחמיצה במחובר אין תרומתו תרומה, אבל היכא דהיתה לה שעה"כ, כגון שהחמיצה בתלוש, ה"נ דקדשה. "ר"ה בריה דר"י אמר: אמר קרא: ראשית - ששייריה ניכרין לישראל. יצתה זו שאין שייריה ניכרין". משמע שבשאלה זו, האם הטבל שהיתה לו שעת הכושר ואח"כ נפסל מאכילה האם חייב בתרו"מ היא מחלוקת אמוראים רנב"י ור"ה בר"י.
והקשה בתוס' (ל"ג ד"ה אמר קרא) והא מעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו? ותרצו, דרק בטבל טמא אסורה הנאה של כילוי, אבל בטבל טהור, הנאה של כילוי מותרת. וכבר תמה המהרש"א על דבריהם: שהרי הנאה של כילוי אסורה גם בטבל טהור וכמו שכ' בדף ט' ד"ה כדי. אולם התוס' כתבו שם, שרש"י בשבת לא פירש כן. ואכן רש"י בשבת כ"ו כתב דמה"ת לא מצינו איסור מפורש להנאה של כילוי, אלא בטבל טמא. בטבל טהור האיסור הוא רק באכילה, אלא שמק"ו למד רש"י, דכש"כ טבל טהור אסור בהנאה של כילוי. ותוס' (שם ד"ה אין) תמהו עליו, מאי כש"כ איכא? ופירשו כשיטתם בפסחים ט' ע"א, דילפינן טמא מטהור לאחר הרמה וטהור מטמא לפני הרמה. וא"כ אפ"ל, דהתוס' בפסחים ל"ג ע"ב סברי כפירושו של רש"י בשבת כ"ו, שטבל טהור לא נאסר במפורש בתורה בהנאה של כילוי, אך לית להו הק"ו של רש"י, וכמו שכ' התוס' בשבת כ"ו.
אולם בערוה"ש (תרומות, סי' נ"ט, ס"ט) למד מדברי התוס' דין חדש, דטבל שנאסר באיסור נוסף המותר בהנאה מותר אותו הטבל בהנאה של כילוי, משום שסובר כנראה בדעת התוס', שבאמת בדרך כלל טבל טהור אסור בהנאה של כילוי, אך הכא מיירי בטבל חמץ, לריה"ג שחמץ מותר בהנאה (עיין תוס' פסחים ל"ג ע"א ד"ה תתן, דהסוגיא כולה אזלא אליביה), ולכן אמרו שטבל טהור שהחמיץ מותר בהנאה של כילוי. ובטעם הדבר כ', מכיון שחמץ אסור באכילה, אין הוא בר הפרשה. והרי כל איסור הנאה של כילוי בטבל למדנו מדין הרמה, דרק לאחר הרמה מותר בהנאה של כילוי, אך לפני הרמה אסור. וטבל זה, שאינו בר הרמה, מותר בהנאה של כילוי. ופירושו מדוייק בלשון התוס', שלא חילקו בין טבל טמא לטבל טהור, אלא בין טבל טמא לטבל חמץ. ודו"ק.
עכ"פ מצינו מחלוקת בין רנב"י לר"ה בדר"י, בחמץ, המותר בהנאה ואסור באכילה, אם יש בו חיוב הפרשת תרומה או לא. לרנב"י, אם היתה לו שעה"כ - חייב בתרומה, ולר"ה בריה דר"י, אף אם היתה לו שעה"כ, פטור מתרומה, משום שאין שייריה ניכרין, דהיינו ראויים לאכילה לישראל (כפי שנוסח הדבר בפירוש הר"ח: "בעינן ראשית ששייריה מותר לישראל, זאת תרומת חמץ בפסח ששייריה אסורה לישראל"). וא"כ בנד"ד, מכיון שאין הטבל ראוי כרגע לאכילה אין כאן שייריה ניכרין. ולר"ה בריה דר"י, פטור מלהפריש תרו"מ ולרנב"י, כיון שהיתה לו שעה"כ חייב להפריש. ועלינו לברר איפוא, כמי ההלכה.
וממה שפ' הרמב"ם בפ"ג מהל' תרומות ה"ה, דהעושה כל גרנו תרומה לא אמר כלום, משמע שסובר כר"ה בריה דר"י, דבעינן שייריה ניכרין, אין ראיה. דבודאי גם רנב"י יודה להלכה זו, דלא נתקלנו במחלוקת התנאים במשנה אם צריך להשאיר שיריים או לא, ולא נחלקו אלא כשהשיריים קיימים במציאות, אלא שאסורים באכילה.
ועיין מרה"פ על הירושלמי פ"ב דתרומות ה"א, שהאריך להוכיח דלהלכה לא קי"ל כרנב"י, דלדידיה היכא דטבל טמא שלא היתה לו שעה"כ פטור מתרומה, ואנן קי"ל דאפי' טבל טמא, שלא היתה לו שעה"כ חייב בתרו"מ.
אולם עי"ש, שלדעתו קי"ל כר"נ אמר רבה בר אבוה בשבת (כ"ב ע"א), דדריש "לך - שלך תהא להסיקה תחת תבשילך" ולדרשה זו, אפי' חמץ, דמותר בהנאה, חייב בתרומה, דהא "שלך תהא להסיקך תחת תבשילך". וא"כ, גם כר"ה בריה דר"י לא קי"ל, דאיהו פירש כן אליבא דמ"ד חמץ מותר בהנאה. אך לדידן, דקי"ל חמץ אסור בהנאה, לא קי"ל הכי.
ועיין בס' כרם-ציון אוצר התרומות מעמ' קצ"ג, במאמרו של הגרש"ז אויערבך שליט"א, שמפרש, דהרמב"ם סובר כשתי הדעות בגמ', הן של רנב"י ד"תתן לו ולא לאורו" ובין של ר"ה בריה דר"י דבעינן שייריה ניכרין. ומה שלא הביאם להלכה, משום דלדידן, דקי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה, אין נפ"מ מהנ"ל למעשה. וא"כ, בניד"ד, יש לפטור מחיוב תרומה.
ד. אלא שיש להקשות ממה שהבאנו מקישות מרה ואבטיח סרוח, דאע"פ שאינם ראויים לאכילה מועילה הפרשתם מה"ת! ויש לחלק בין דבר שאינו ראוי לאכילה מצד הדין לדבר שאינו ראוי לאכילה מצד המציאות. חמץ אסור באכילה מצד הדין בעוד שאבטיח סרוח אינו ראוי מצד המציאות.
וניד"ד דומה לדבר שאינו ראוי מצד הדין, דהא אין הרעל ניכר במציאות, אלא שאנו יודעים שמי שיאכל מהגרעינים יורעל ח"ו, וא"כ אסור לאכול את הזרעים מדין "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ודמי לחמץ ולא לאבטיח סרוח. כי הסברה הישרה היא הפוכה. דבר האסור רק מצד הדין קל יותר מדבר שאסור מצד המציאות, וזכר לדבר היזק שאינו ניכר שהוא קל יותר מהיזק הניכר.
והנה בירושלמי תרומות פ"ג ה"א הובאה תוספתא: "תרם חבית ונמצאת מגולה, אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום. חברייא בעון קומי ר' יוסי: מה דינא לטמא? אמר לון: טמא בעינו הוא, שגרמה תרומה, ברם הכא עפר הוא". ועיין בביאור הגר"א, שפי', דטמא ראוי מצד עצמו לאכילה, ורק אחר שנעשה תרומה, התרומה היא שאוסרתו באכילה. אך באבטיח שנמצא נקור גם בהיותו חולין, עפר בעלמא ולאו אוכל הוא, ואינו ראוי לתרומה.
ואולי יש לחלק בין אבטיח סרוח, שאמנם אינו ראוי לאכילה, אך אם אדם יאכלנו לא יסתכן, דלא פקע מיניה שם אוכל, משא"כ אבטיח נקור, שיש סכנה באכילתו, פקע מיניה שם אוכל מכל וכל.
עוי"ל, דכל שראוי לאכילה לבע"ח, שם אוכל על זה, כהא דאמרינן (פסחים כ"א ב') דכדי להפקיע שם איסור בעינן נבלה שאינה ראויה לכלב, אך זו שאינה ראויה לגר בלבד, עדיין נבלה היא (אמנם לא לכל הדעות, אך הכי קי"ל להלכה), משא"כ דבר שאינו ראוי לאכילה אפילו לבע"ח, לאו שם אוכל ע"ז. (ועי' להלן שהירושלמי הנ"ל חולק כנראה על הבבלי בשאלה זו של דבר שאינו ראוי לאכילה מצד איסור סכנה).
ה. אולם מכל זה לא מוכח, אלא שדבר שאינו ראוי לאכילה אינו ראוי גם להפרשה ופטור מתרו"מ. אך יתכן שאיסור טבל בעינו עומד. עיין בשו"ת זרע-אברהם (סי' י"ז) בתשובתו של הגר"מ זמבה, שהביא את הירושלמי בפסחים פ"ב ה"ג: "עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו... משום טבל אינו לוקה, ומשום ע"ז לוקה. איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור". מבואר, איפוא, שגם דבר שאינו ראוי לאכילה ואפילו אסור בהנאה, יש בו בעצם איסור טבל ורק מלקות אינו לוקה עליו משום שאין איסור חל על איסור. וכן לענין חלה: ד' רבעין בפנ"ע וחימצן וד' רבעין בפנ"ע וחימצן ועירבן, אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה, משום אוכל חמץ- לוקה, שאין איסור קל חל על איסור חמור. מבואר, איפוא, שגם על חמץ, אע"פ שאינו חייב בהפרשת תרו"מ, חל איסור טבל. (ומכאן ראיה שאין איסור טבל תלוי בהפרשת תרו"מ. דהנה מצינו שיש פירות שפטור מלהפריש עליהן תרו"מ ובכ"ז חל עליהם איסור טבל עיין אתוון דאורייתא סי' ה').
אמנם שם בסי' י"ח הר"א לופטביר פי' את הירושלמי באופן אחר: דע"ז, ר"ל, ע"ז של עכו"ם, שיש לה ביטול, ושפיר חשוב שייריה ניכרין. ובחמץ איירי בחלה, וכיון שלענין תרומה היתה לה שעה"כ חל חיוב חלה, דחלה - תרומה איקרי. (עיי"ש שפי' גם באופן אחר, דע"ז היינו של ישראל. וכיון שפקע איסור אחד והוא איסור טבל הוי שייריה ניכרין. ורק לריה"ג אמרינן דחמץ לא מקרי שייריה ניכרין דלדידיה חמץ מותר בהנאה ואינו חל על איסור טבל. וכשהפריש פקע איסור טבל וחל איסור חמץ ולא אהני ההפרשה ולא כלום ע"ש).
א"כ ניד"ד תלוי לכאורה במחלוקת האחרונים הנ"ל: להר"מ זמבה, נהי דלא חייב להפריש תרו"מ, אך איסור טבל נשאר, ואסור בהנאה של כילוי. ולהר"א לופטביר אפ"ל, שאיסור טבל וחיוב הפרשה תלויים זב"ז. וכך, כשיש חיוב הפרשה חל איסור טבל, אך כשאין חיוב הפרשה אין גם איסור טבל. ובינ"ד, שאין חיוב הפרשה, אין גם איסור טבל, והזרעים מותרים בהנאה של כילוי.
מיהו, גם להר"מ זמבה יתכן לומר, שאע"פ שיש דין טבל בניד"ד, אך איסור הנאה של כילוי תלוי בחיוב הפרשה. דהרי כל אה"נ של כילוי נלמד מדין הרמה, דכמו שהטבל אין לך בו אלא בשעת הרמה הנאה של כילוי ולפני כן לא, ה"ה בטבל טמא. אך במקום שאין חיוב הרמה אין איסור הנאה של כילוי בטבל.
ו. אלא שכל דיוננו מבוסס על ההשואה שהשוינו בין איסורי אכילה או הנאה לאיסורי סכנה. ויש לחלק ביניהם. איסור סכנה אינו בחפצא של הטבל אלא משום מצות "וחי בהם" המוטלת על הגברא. ועיין מרחשת (ח"א סי' כ') שהביא מב"ק (קט"ו ע"ב) שאין מגולה ראוי להפרשה, אע"פ שיין מגולה יש בו סכנה. ועי' ספרנו באהלה ש"ת ח"ב סי' ס"ד שהבאנו ראיה הפוכה מירושלמי תרומות פ"ג ה"א שיין מגולה דינו כעפר שאינו ראוי להפרשה. וא"כ זוהי מחלוקת הבבלי והירושלמי ואין בה הכרעה. ועי' חזו"א (דמאי ד', ג') שכתב: אין בהם איסור כילוי וא"כ אין נ"מ בין איסור אכילה לרעל. אין הכונה שאין תרומה אסורה באכילה מתירה את החולין ומפקעת איסור טבל... אבל טעמיה דבעינן היתר אכילה בשיריים ואל"כ לא קרינן ביה "ראשית". (והוכיח זאת מטבל חמץ, שגם כאשר חל איסור טבל וכגון דאחמיץ כשהוא טבל בכ"ז אין שייריה ניכרים כי השיריים אסורים באכילה. ונלענ"ד בכונת דבריו שאפילו לר"ש שחמץ שעבר עה"פ אסור רק מדרבנן. מכיון שסו"ס השיריים יהיו למעשה מנועים מאכילה בפועל אחרי הפסח אין כאן שיריים ניכרים ואין חובת הפרשה בטבל זה וממילא הטבל מותר בהנאה של כילוי וה"ה כאן).
מסקנה
הלכה למעשה יש לסמוך על הוראתו של החזו"א. בפרט שהמדובר בחיטה לזרעים שיש להחשיבה לדמאי. כי כל הדגן בארץ מעושר בדרך מרכזית כולל ממגורות לזרעים, ורק ספק שמא לא הופרשו תרו"מ מתרומה זו.
