סימן נ' – תרו"מ בתערובות

סימן נ' – תרו"מ בתערובות

ראשי פרקים:

       שאלה

       תשובה

       מסקנה     

* * *

שאלה

במפעל לקליית גרעיני אבטיחים נוצרת תערובת של גרעינים ממקומות שונים ומזמנים שונים ויש חשש של הפרשה מן הפטור על החיוב. הרב המקומי אינו רוצה לסמוך על בילה (עיין ר"ה י"ג) בגרעינים אלו, ולכן לא מפרישים תרו"מ. המשגיח מעוניין להציל את אותו ציבור שעלול להיכשל באכילת טבלים, ולכן הוא מעוניין להפריש תרו"מ, ולסמוך על מ"ש יש בילה. אחרי המיון נותרת במפעל כמות גדולה של פסולת המעורבת בגרעינים הנ"ל וכן חלקי בשר אבטיח. הפסולת נשלחת למכון תערובת ונאכלת לבסוף ע"י בע"ח. אם יפרישו תרו"מ מהפסולת היא תיאכל לבסוף ע"י בע"ח שאינם בהכרח של כהנים (א"א למיין את התערובת ולתת לכהנים רק את התרו"מ ואת החולין ליעד לאחרים). וגם מה שיגיע לכהנים לא כולם ת"ח היודעים איך להאכיל תרו"מ לבע"ח (כגון: לא להאכילה בידים, ואם היא טמאה לא בשבת, ולא בהמה מכורה לגוי, ולא לטמאה ועוד1). מאידך, מכון התערובת אינו מפריש תרו"מ על התערובת והוא מוכר אותה בטיבלה. מה עדיף? להציל את הנכשלים באכילת הגרעינים שלא יאכלו טבל במחיר האכלת תרו"מ לזרים, או שאין מצווה כזו, למרות שבלא"ה מאכילים לבהמות טבלים.

תשובה

א. ראשית כל צ"ע אם הנאת כילוי של טבל חמורה כמו איסור האכלת תרו"מ לזרים, שאם נאמר שהנאת כילוי של טבל שווה לאיסור האכלת תרו"מ לזרים א"כ אין נפ"מ אם נפריש תרו"מ ונציל את אוכלי הגרעינים, או לא נפריש, כי בלא"ה עוברים מגדלי בעה"ח המאכילים אותם בפסולת זו על איסור. ומה לי איסור טבל מה לי איסור תרו"מ. אך אם נניח שאיסור תרו"מ חמור יותר מאיסור הנאת כילוי של טבל, אסור לנו להחמיר את איסורם של מגדלי בעה"ח כדי להציל את אוכלי הגרעינים, שהרי אין לומר לאדם חטא כדי שיזכה חברך. 

במס' שבת (כ"ו א'): "אין מדליקין בטבל טמא בחול ...מ"ט א"ק ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך".

ופירש"י (ד"ה אין מדליקין) "בטבל טמא וכל שכן טבל טהור". ובתוס' (ד"ה אין) חלקו עליו דלאו כל שכן הוא, אלא הוא הדין טבל טהור דילפינן מטבל טמא, מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן. 

ובהמשך דבריהם כתבו שאיסור הנאת כילוי של תרומה נלמד אף הוא מפסוק זה. נמצא שאיסור הנאה של תרומה ואיסור הנאה של טבל איסור אחד הם. וא"כ אין נפ"מ אם נפריש מהתערובת על הגרעינים, כי לא נכשיל את מאכילי הבהמות באיסור חמור יותר. מאידך נציל את אוכלי הגרעינים מאיסור טבל. 

אולם בת"י (יבמות ס"ו ב') הביאו בשם הר"ר משה שאיסור האכלת תרומה לבהמת ישראל נלמד מהפסוק "וכהן כי יקנה נפש... קניין כספו... הוא יאכל בו" ואף נפש בהמה בכלל, וא"כ רק כהן רשאי להאכיל את בהמתו ולא ישראל. א"כ איסור האכלת בהמה לישראל אינו שווה לאיסור הנאת טבל, אלא הוא איסור אחר, והשאלה היא אם איסור זה חמור יותר מאיסור טבל, וצ"ע. 

ונראה שלשתי הדעות האיסור הוא לאו הבא מכלל עשה ואיסורם שווה (עיין מנ"ח מצ' רפ"ד), אך יש אומרים שאיסור הנאת כילוי של טבל אסור רק מדרבנן, עיין מל"מ (פ"ב מהל' תרומות הי"ד) בדעת הר"ש בסוף תרומות, הסובר שהנאת כילוי של תרומה אינה אלא מדרבנן, א"כ ה"ה הנאת כילוי של טבל, כי לא מסתבר שטבל יהיה חמור מתרומה2. 

ולדעה זו ע"י הפרשת התרומה מהפסולת אנו מחמירים את המצב, כלפי כהנים ומאכילי בעה"ח שאם ניתן להם טבל, אינם עוברים איסור מהתורה, כאשר מאכילים טבלים, אך אם יפרישו מהם תרו"מ יעברו באיסור תורה (ואע"פ שכל חיוב הפרשת תרו"מ מאבטיחים הוא רק מדרבנן, מ"מ תרי דרבנן קלים יותר מחד דרבנן). מאידך, אם לא נפריש תרו"מ נכשיל את מפצחי הגרעינים באכילת טבל.

ואולי י"ל שאדרבה עדיף שנפריש תרו"מ אשר תתבטל ברוב הפסולת, מאשר להשאיר אותה בטבלה שהוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב (מדרבנן). ואע"פ שתרומה בטלה במאה, ואילו אנו מפרישים יותר ממאית, אולם כל זה מדרבנן, ואילו מה"ת תרו"מ בטלה ברוב (עיין רמב"ם פט"ו מהל' מאכ"א הי"א -י"ג), וא"כ אדרבה, נציל בכך גם את מאכילי בעה"ח שבמקום שיאכילו טבל, יאכילו תרומה שבטלה ברוב מהתורה, ונוריד את עבירתם מחד דרבנן לתרי דרבנן, וצ"ע.

ב. והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות ה"א כתב: "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה", ובהל' ב': "הסיאה והאיזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם חייבין במעשר... זרען לבהמה אע"פ שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין". 

והנה הפסולת האמורה אינה מיועדת למאכל אדם אלא למאכל בהמה ויש להסתפק אם אפשר להפריש ממנה על הגרעינים המיועדים למאכל אדם.

וא"כ צ"ע בנ"ד האם כוונת המגדלים היא בעיקר לתוצרת הראויה למאכל אדם והפסולת שנותרת נעשית ע"י ברירתה ראויה למאכל בהמה בלבד, או שמא מעיקרא דעתם של המגדלים לשניהם, גם לאדם ולבהמה. ואם נקבל את הדרך השניה, א"כ מאכל בהמה פטור מתרו"מ, ובכלל א"א להפריש ממנו על החיוב. 

[ועוד יש להסתפק שהפסולת, גם אם יש בה חלקים ראויים לאדם, לא נגמרה מלאכתן וא"א להפריש מהם על הגרעינים שנגמרה מלאכתן לאדם. (עיין חוות בנימין ח"א סי' ד' א')].

מיהו מסתבר שהמיון הוא גמר המלאכה גם למאכל אדם וגם לפסולת, אלא שאם הפסולת נחשבת למאכל בהמה מעיקרא א"א להפריש ממנה על הגרעינים הראויים למאכל אדם. אולם האמת היא שהפסולת ראויה בדוחק גם למאכל אדם, אלא שאנו איסטניסים ואוכלים רק מאכלים מבוררים. 

והנה צ"ע בגדר מאכל בהמה. בתרומות (פי"א מ"ט): "כרשיני תרומה מאכילין אותן לבהמה לחיה ולתרנגולין. ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה". והרע"ב שם פירש: "עיקרם למאכל בהמה... ומ"מ חזו קצת למאכל אדם. דאי לא הוו חזו כלל לאדם לא היו מפרישים עליהן תרו"מ דמידי דלא חזי לאדם אין מפרישין עליו תרו"מ". וכ"כ הר"ש. והק' במשנה ראשונה מריש מעשרות: "ספיחי סטיס וקוצה פטורין ממעשרות שאינם אוכל" אע"פ שנאכלים ע"י הדחק. 

ועיין ירושלמי (תרומות פ"ט ה"א) דתרומת כרשינין היא רק מדרבנן, וצ"ל שהיא גזרה מיוחדת בכרשינין. ויתכן לומר שלא גזרו רק על כרשינין ולא על סטיס וקוצה. וא"כ צ"ע אם גזרו בפסולת של גרעיני אבטיח. 

ג. והנה בקידושין (כ"ו ב') הובאה המשנה במע"ש פ"ה "מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה. א"ל ר"ג לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו". והקשו שם התוס' (ד"ה מעשה): "וקשה, מה הועיל בתיקונו, אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו?" עי"ש מה שתרצו.

והקשה הפנ"י מהו "אדרבה" שכתבו התוס' לומר שהמעשר חמור מן הטבל, הרי מעשר ראשון הטבול לתרו"מ דינו כמו טבל. ואפי' אם נאמר שהוא הפריש את תרומת המעשר, גם תרומה אינה חמורה מטבל, ושניהם במיתה ביד"ש? (וערש"ש שהעיר מסנהדרין פ"ג ב' שלרב תרומה בלאו וטבל במיתה, א"כ תרומה קלה מטבל! אך למעשה הלכה לאו כרב, אלא כהבריתא שם שגם תרומה במיתה, אך הרש"ש התכוין לומר שגם לדידן דלא קי"ל כרב, תרומה אינה חמורה מטבל.)

ותי' הפנ"י עפ"י יומא (פ"ג א') שמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה. היה שם טבל ותרומה קיי"ל כרבנן שמאכילין אותו טבל. משמע שטבל קל מתרומה. (ובהסבר הדבר נלענ"ד, אע"פ שעונשו שוה, כי איסור טבל הוא בגלל התרומה שבו כמו שכתב רש"י בסנהדרין [ס"ג א' ד"ה תרומה] שטבל אסור משום תרומה המעורבת בו. כלומר חיובו של טבל במיתה ביד"ש הוא רק בגלל שהתרומה שבו חייבין עליה מיתה ביד"ש, א"כ עיקר האיסור הוא התרומה והטבל רק מסתעף מהתרומה. [ועי' אתוון דאוריתא להגרי"ע ענגיל כלל כ"ט].) וא"כ בנ"ד עדיף להימנע מלהפריש תרו"מ אע"פ שעלולים להיכשל באכילת טבל כי טבל קל מתרומה.

ובכ"ז נלענ"ד שעדיף להפריש את התרו"מ ע"מ למנוע מכשול של אכילת טבלים, ואע"פ שתרומה חמורה יותר, אולם כאן אין חשש שבנ"א יאכלו את התרומה אלא רק בעלי חיים שאינם של כהן ועל האכלת בע"ח בתרומה אין עונש מיתה ביד"ש בעוד שהאוכל טבל חיובו מיתה ביד"ש. ואע"פ שבטבל דרבנן אין מיתה ביד"ש מ"מ איסור טבל דרבנן חמור יותר מהאכלת תרו"מ דרבנן לבע"ח. ולכן נלענ"ד שעדיף להפריש תרו"מ ולמנוע מכשול של אכילת טבל.

והעיר לי הרב יעקב אפשטיין שאפשר לתקן את הטבל ע"י הפרשה בדרך ברירה שהתרו"מ לא יחולו אלא על אותה פסולת שלא תיאכל ע"י בע"ח של זרים, אלא רק ע"י בהמת כהן. ומכיון שהמדובר בטבל דרבנן - יש ברירה בדרבנן. וגם האומרים שטבל עיקרו מהתורה ואין ברירה, לפחות תועיל ההפרשה למ"ד יש ברירה בטבל דרבנן, ולפחות לאותה דעה הצלנו את אוכלי הגרעינים מאיסור טבל. 

 מסקנה

למעשה נהגו בארץ ישראל להפריש תרו"מ מהפסולת על האוכל, אע"פ שהפסולת אינה ראויה למאכל אדם אלא בשעת הדחק. כי לכתחילה מפרישין היום מן הרע על היפה. וא"כ ה"ה מהראוי בדוחק - על הראוי לגמרי.

1 תרומה טהורה הראויה למאכל אדם אסור להאכילה לבהמה בידים, ונהגו להתיר ע"י הנחת התרומה במקום אחד והבהמה תגיע אליו מאליה. תרומה טמאה אסור להאכילה לבהמה בשבת משום שריפת קודשים בשבת. ואם הבהמה מבכרת ומכרוה לגוי אסור להאכילה בתרומה, כי רק בהמת כהן רשאים להאכיל בתרומה ולא בהמת גוי. ואם התרומה טהורה אסור לטמאה בידים.

2 הערת עורך: עי' בכרם ציון (הלכות פסוקות פ"ג ה"ט) שמביא דעה שטבל חמור מתרומה שהנאת כילויה היא מדרבנן וטבל איסורו מן התורה.