סימן כו' – כלאים בשדה

סימן כו' – כלאים בשדה

שאלה:

בקיבוץ עלומים זרעו בטעות בשדה אחד תפוחי אדמה ותירס, כש-1.80 מ' מפרידים ביניהם. מה דין הרחקה זו לענין כלאיים?

השאלות שעלינו לברר הן:

א. מהו שיעור ההרחקה בין תירס לתפוחי אדמה?

ב. האם מספיק שיעור בית רובע במקום אחד או מיצר והולך?

ג. האם מלבן המכיל שטח של בית רובע כנ"ל מועיל?

ד. האם דרך זמנית מועילה להפסיק?

ה. האם יש לראות בהפסקה שבין שני המינים שדה ניר, ומה שיעורו?

ו. האם ניר ודרך מצטרפין לד' אמות? 

ז. האם מותר להמתין עד שהזרעים ינבטו כדי שההפיכה תהיה יעילה?

א. צ"ע אם תירס דין ירק יש לו או דין תבואה. עי' רמב"ם בפיה"מ (כלאיים פ"ג מ"ה) שכתב שירקות יזרעו מהם מעט, והזרעים יזרעו מהם שדות גדולים. ועי' ארץ חמדה (עמ' רל"ב) שהסתפק לפ"ז בימינו, שהדברים השתנו, ודרך לזרוע מכל המינים שדות גדולים, אם ישתנה הדין. ונשאר בצ"ע. ומהרמב"ם בפסקיו (כלאים פ"ג ה"ז-ח') משמע שהכל תלוי במראית העין. ובשדה גדול מראית העין היא שיש כאן ערבוביה, וצריך הרחקה גדולה יותר. וא"כ הדין ישתנה לפי שינוי המציאות. וצ"ע. וא"כ הדעת נוטה לומר שתירס דינו כתבואה.

עוד י"ל דתפו"א הוא ירק המתפשט וא"כ דינו כדלועין שהחמירו בהרחקתם. (וצ"ע אם תפו"א מתפשט כדלועין או פחות מהם, או שגזרו בדלועין בלבד. כידוע, תפוח האדמה לא היה ידוע בזמן חז"ל ולא דיברו עליו). לכן נראה שמן הראוי להחמיר ולהרחיק בין תפו"א לתירס כדין ירק מתבואה שהוא בית רובע כמבואר ברמב"ם פ"ג הל' י"א כרבנן בב"ב ג' ע"ב. אם כי לא מצינו שאסרו ירק המתפשט אלא בדלועין בלבד.

ב. כיצד מודדין בית רובע? עיין ארץ חמדה עמ' רכ"ח שדעתו לפסוק שרק במקום אחד צריך להרחיק בית רובע ואח"כ יוכל לסמוך (עד ו' טפחים). וכ"ה דעת התפא"י ועוד אחרונים. אך החזו"א (כלאים ה' ג') כתב שצריך להיות מיצר והולך. וצ"ע אם לסמוך על המקילים בדרבנן (דשיעור הרחקה מן התורה הוא ו"ט, ורק מדרבנן בעינן בית רובע, כמבואר ברמב"ם).

ג. דעת הרמב"ם שבית רובע צריך להיות ריבוע, אולם לדעת הר"ש אין צורך בריבוע דוקא (עי' בפירושיהם כלאיים פ"ב מ"ט). וציין הגר"ש ישראלי בארץ חמדה (עמ' רנ"ח) שגם להר"ש בשיעור של 7 אמות ומשהו על 14.5 אמות בקירוב מועילה ההרחקה, אלא שהשאיר זאת בצ"ע.

ד. מה דין דרך זמנית לחודשים ספורים בלבד? בפ"ב מ"ח שנינו: "וסומך לגדר ולניר ולגפה ולדרך". וכתבו המפרשים, (עי' פי' הר"י בן מלכיצדק והרע"ב), שבין דרך הרבים בין דרך היחיד במשמע. 

ובמסכת פאה פ"ב מ"א שנינו: "אלה מפסיקין לקמה: דרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בין בימוה"ח ובין בימוה"ג". ומשמע דדרך היחיד לא בעינן קבועה. וכ"כ התוס' בב"ב נ"ה ע"ב ד"ה דרך. מיהו לענין כלאים לא מצינו שהתירו שביל כמו שמצינו שהוא מפסיק לפאה, שבכלאים החמירו טפי. וא"כ שמא בכלאים לא סגי בדרך ארעית, אלא בעינן דרך קבועה דוקא. 

מיהו גם דרך היחיד היא לפחות ד"א וכאן אין דרך ד"א אלא רק 1.80 מ'. לכן א"א לסמוך על זה.

ה. והנה י"ל, נהי דאין כאן דרך, מיהו ניר איכא, שהשטח בין שני השדות חרוש. אולם לדעת הרדב"ז (פ"ג הט"ו) בעינן שיהא רוחב הניר ד"א, ולהר"ש והרע"ב בענין בית רובע דוקא. ועי' חוקות שדה להגרח"ז גרוסברג (עמ' נ"ט תלמי שדה אות קפ"ה) שהביא בשם האמונת יוסף, דכל שדרך בנ"א להפסיק בין שדות בניר - סגי, וצ"ע. ולדעתו יש להקל בנד"ד. וכיון שיש כאן מחלוקת - נראה שאין להקל בפחות מד"א.

ו. השתא דאתינא להכי, דגם דרך וגם ניר מפסיקין בפחות מד"א, יש להסתפק מה הדין כשיש הפסק של ד"א אלא שחלקו ע"י דרך וחלקו ע"י ניר? האם מצטרפין לד"א? ואולי יש להביא ראיה שכעי"ז מצינו בגיטין ט"ו ע"ב ט"ז ע"ב, שדנו בכמה בעיות כגון אלו, ואמרו שם: או כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח. ושם באר ר' ירמיה: חציו בביאה וחציו בנפילה, מהו? ור"פ בעי: חציו בטבילה וחציו בנתינה, מאי? וסלקא בתיקו. מאידך אמרו שם לדין גידוד ומחיצה, שהלכתא שמצטרפין. וצ"ע בנד"ד למה להשוות. שאף כי הדמיון הגדול יותר הוא לגידוד ומחיצה, מיהו התם בס"ה יש גובה של י"ט, וא"כ יש כאן מחיצה אחת. אך בנד"ד יש כאן שני סוגי הפסקות, שכל אחת מהן כשלעצמה אינה הפסקה, דדרך פחות מד"א אינה דרך אלא שביל ולא מצינו ששביל יפסיק לכלאיים. או י"ל שיחשבו שניהם כשדה בור, דשדה בור שיעורו בבית רובע, וצ"ע. 

מיהו י"ל כמו ששם אזלינן לקולא ה"ה כאן דהוי הרחקה דרבנן דמדאורייתא בו"ט סגי11. לכן הדעת נוטה יותר לומר שיעשה בית רובע במקום אחד ואח"כ יוכל לסמוך על דרך או ניר של ד"א דוקא ואז יש סיכוי שיצא לרוב הדעות.

ז. ובאשר לטענה שמן הראוי להמתין כדי שהתירס ינבוט ואז ההפיכה תועיל יותר, שאם יהפכו מחר התירס יצמח מחדש. הנה מצינו במשנה (כלאיים פ"ב מ"ג), שאם ממתין ולא עוקר, לא מחמת שמתעצל, אלא כדי לעקור - לא מקרי קיום. א"כ י"ל גם כאן שאם המתנתו באה לתועלת העקירה לא חשיב ניחא ליה ולא עובר.

מיהו להשקות בידים צ"ע. ואולי י"ל דדמי למשקה לצורך השחתה. דבמשנה מצינו שאם זרע פשתן לצורך השחתה - מותר. וא"כ ה"ה בנד"ד, דאע"ג דהשקאת כלאיים היא כמנכש ואסורה מדאורייתא, כאן אינה לצורך גידול כלאים אלא אדרבה לצורך עקירתם. מיהו יש לחלק קצת בין הדברים, דזריעת פשתן מעיקרא הינה להשחתה, משא"כ כאן הזריעה היתה באיסור אלא שנעשתה בשוגג. וא"כ ההשקאה אסורה משום שהיא מתייחסת למעשה הזריעה. ונהי דעכשיו כשמשקה מטרתו לצורך עקירה, אך ההשקאה באה לקיים זריעה שהינה באיסור! מיהו הדעת נוטה להקל כיון שיש כאן הרחקה דאורייתא. (ומסתבר שהשקאה אינה מדין קיום אלא תולדת זריעה וא"כ יש לראותה כזריעה ממושכת).

1 ואע"ג דבדרבנן אזלינן בספיקא כה"ג לקולא, כמו שנפסק בענין חציו בביאה וחציו בנפילה (רמב"ם שאה"ט פ"ט ה"ג) ובחציו בטבילה וחציו בנתינה (מג"א או"ח סי' תר"ו ס"ק ט'). הנה בענין ציצית כתב השו"ע בסי' ט' סעי' ד' להסתפק, והמג"א תמה, הא שאר מינים אינם אלא מדרבנן! ובהגהות הגר"א רמז לסוגיין בגיטין ט"ז ע"א. וק' עליו: הא בדרבנן אזלינן לקולא! וצ"ל דשאני ציצית, דכל הד' ציציות מהוות יחידה אחת, ורק ארבעתן יחד מתירות, ולא דמי לנפילת ט' קבין דמהני בהו צירוף של כמה כלים. וא"כ ה"ה בנד"ד דרך בפחות מד' אינה דרך. וצ"ע.