סימן יד' – עציץ נקוב בעלית גג בארץ ישראל

 

סימן יד' – עציץ נקוב בעלית גג בארץ ישראל*

ראשי פרקים:

 

       מבוא

       א. שיטת התוס' - הצומח על גג פטור ממעשר 

       ב. שיטת הרא"ש - הצומח על גג מתחייב בערלה ומעשר

       ג. סיכום מחלוקתם

       ד. זרעים שהשרישו בעליה בטומאה ובמעשר

       ה. עציץ נקוב המונח ע"ג ריצפה

       ו. הבאת ביכורים מגג הבית

       סיכום

* * *

 

מבוא

הגמ' (גיטין ז' ב') דנה בסתירה בין ברייתות: "תנא חדא: המביא גט בספינה - כמביא בא"י, ותניא אידך: כמביא בחו"ל! א"ר ירמיה - לא קשיא: הא ר' יהודה, הא רבנן. דתנן: עפר חו"ל1 הבא בספינה2 לארץ. חייב במעשר ובשביעית, א"ר יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת3, אבל אין הספינה גוששת - פטור". נמצא שהברייתא של "המביא גט בספינה כמביא בא"י" הולכת לפי חכמים, והברייתא של "כמביא בחו"ל" הולכת לפי רבי יהודה. אביי חולק וסובר: "הא והא ר' יהודה היא, ול"ק: כאן בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בזמן שהספינה גוששת". לאביי - כל אחת מהבריתות מדברת במציאות אחרת, ואין צריך לומר שהברייתות חלוקות בדין. מחלוקת האמוראים בדעתו של רבי יהודה במשנה, לפי ר' ירמיה - לחלוק, ולפי אביי - לפרש4.

 

א. שיטת התוס' - הצומח על גג פטור ממעשר  

התוס' (ד"ה הא רבי יהודה) מסבירים שרבי יהודה סובר בספינה צפה אף שהקרקע מתחת הספינה היא א"י, הספינה השטה על המים נחשבת לחו"ל. ולכן הכותב גט בשעה ששט בספינה בירקון, הגט נחשב כנכתב בחו"ל. 

התוס' מקשים: "ואם תאמר - ומה ענין גט אצל מעשר!" האם נאמר זאת גם במציאות של "המביא גט בעלייה בארץ ישראל יחשב כמביא בחוצה לארץ, משום דעפר הבא שם מחוצה לארץ פטור ממעשר?" התוס' יוצאים מתוך הנחה, שעפר המונח על גבי גג - פטור ממעשר, אף שהבית בא"י. ולפי מה שראינו שיש תלות בין החיוב בתרו"מ והגבולות לגט, גם הכותב גט בעליה יצטרך לומר בפני נכתב ובפ"נ? התוס' מביאים חילוק בשם ר"י: "דלא דמי דעלייה - קרקע שתחתיה בר זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית", ולכן הכותב בעליה גט ככותב בא"י, "מה שאין כן בספינה". תחת העליה הפטורה ממעשר יש קרקע בת זריעה וכיון שהמקום הזה הוא א"י לעניין זריעה, יחשב גם כא"י לגבי גט. ומסתבר שלא רק בבית על עמודים שיש תחתיו גינה, המביא גט ממנו לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. אלא אפילו כשאין אפשרות לזרוע בפועל מתחת לעליה, העליה נחשבת לא"י מכיון שהיתה אפשרות לזרוע מתחת לקרקע הבית. ולפ"ז קשה, ראינו שאבן הבוחן להחשיב מקום כא"י היא היכולת לזרוע תחתיו, א"כ גם קרקע הנהר היא בת זריעה, שהרי אפשר ליבש את הנהר או לנתבו לאפיק אחר, ולזרוע באפיק הנחל. אלא ע"כ צ"ל שאנו מחשיבים עליה כא"י משום הזריעה בפועל. ולפ"ז בבתים כמו שלנו הבנוים על בטון, שבפועל א"א לזרוע מתחתיהם, דינם יהיה כמו נהר! ולא מסתבר לומר כן. 

התפארת יעקב (לר' יעקב גזונדהיט עמ"ס גיטין) חולק על תוס', ומסביר הסבר אחר. באמת הקרקעית של הנהר היא בת זריעה, אבל אנו מתיחסים לספינה השטה על המים. והמים הם באמת לאו בני זריעה5. אבל בית תמיד יהיה ראוי לזריעה, מפני שהוא עומד על אדמה. ולפ"ז באמת בבית העומד בנהר על עמודים, יתכן שדינו יהיה כחו"ל גבי גיטין. זהו תרוצו של התפארת יעקב, ואף שמביא תרוץ זה כחולק על התוס', יתכן לומר שגם התוס' עצמם התכוונו להסבר זה.

למדנו שהתוס' סוברים שעליה פטורה ממעשר. התוס' ודאי סברו שארץ ישראל עולה עד לרקיע, ורק לגבי מעשר הגדר הקובע הוא היניקה מאדמת א"י. 

ובאמת דברי התוס' נוגעים במחלוקת גדולה.

 

ב. שיטת הרא"ש - הצומח על גג מתחייב בערלה ומעשר

הרא"ש (שו"ת, כלל ב' סי' ד') נשאל על גג הבנוי על גבי קורות גדולות ונסרים, ומילאוהו עפר ונטעו בו כרם. והשאלה היא האם ניתן לדמות את הגג לעציץ שאינו נקוב שיהיה פטור מערלה? 

הרא"ש עונה: "יראה לי דכל כה"ג חייב תרומה ובערלה". והוא מסביר את החילוק שבין גג לבין עציץ שאינו נקוב "דלא איירי בתלמוד לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ, ואין דרך לזרוע כך. ולא חייבה התורה להפריש מעשר, אלא תבואת זרעך - כדרך שהעולם זורעין". ומוסיף להסביר, עציץ נקוב חייב במעשר - מפני שנחשב "כמחובר לארץ כי השורשים יונקים מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה. וגם דרך לזרוע כך". ר"ל עציץ נקוב חשוב כארץ, מפני שרק בו נהגו לגדל גידולים, בגלל היניקה מן האדמה. ובעציץ שאינו נקוב, אין דרך גידולו בכך, בגלל שאין אפשרות לצמח להתפתח. לכן מסיק הרא"ש שגג שמילאו עפר, "שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב", ובודאי יתחייב בערלה. 

ויש להקשות על הרא"ש מדברי הגמ' בהמשך: "א"ר זירא: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן". לדברי רבי זירא לדעת חכמים, עציץ נקוב המונח באויר על גבי יתדות נחשב כמונח על הארץ ויתחייב במעשר. ולשיטת הרא"ש שהיניקה היא הגורמת את החיוב, קשה, כי לא מצוי ששורשים בגובה י' טפחים יינקו מן האדמה6. וסברת רבי זירא סותרת את דברי הרא"ש? 

וייתכן לתרץ שהרא"ש אומר את דבריו רק לפי דברי רבא בהמשך הגמ': "אמר רבא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם - אלא בספינה העשויה לברוח, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח - לא. אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא בספינה דלא מפסיק אוירא, כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל עציץ דמפסיק אוירא - לא". כלומר, חכמים סוברים שהאויר נחשב כהפסק, מפני שאין דרך לשתול בעציץ מנותק מהקרקע המונח על גבי יתדות. ולכן רק עציץ נקוב הצמוד לאדמה ייחשב כמחובר לקרקע, כי רק בדרך זו השורשים יינקו מן האדמה7. 

ואכן הכרעת התוספות גיטין (ז' ב) היא כר' זירא: 

"דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי יהודה - כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפ' השולח (לקמן דף לז.) אמרי' אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר דיחויא בעלמא הוא, והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין (דף פא:) האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחה אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפי' התם בקונטרס". היינו שאויר אינו הפסק ליניקת עציץ נקוב. אולם הרא"ש יפסוק לפי"ז כרבא שאויר הוא הפסק ועציץ נקוב המונח ע"ג יתדות פטור ממצוות התלויות בארץ.

אלא שא"כ היה על הרא"ש לפסוק כמו הרמב"ם ולא להביא להלכה את ר"ל בשבת (פ"א ב') שמותר לקנח בצרור בשבת. כי בשלמא לשיטת התוס' האיסור להגביה צרור המקרקע בשבת הוא רק מדרבנן כי גם לאחר ההגבהה הוא נחשב ליונק מהקרקע וכמחובר לה ולכן אינו נחשב כתולש מהתורה ובמקום כבה"ב לא גזרו. ולכן מובן היתרו של ר"ל לקנח בצרור בשבת. אך אם הרא"ש חולק עליהם וסובר כמו הרמב"ם שנטילת צרור מהקרקע אסורה מהתורה לא היה צריך להביא את ר"ל להלכה ואילו הוא כן הביאו להלכה משמע שהוא סובר כשיטת התוס'. וכן לענין פרוזבול לשיטתם אפשר לכתוב פרוזבול על עציץ המונח ע"ג יתדות כמו שכתבו כאן וגם הרא"ש פסק כך בגיטין.

ואולי הרא"ש בתשובותיו חזר בו ממש"כ בפסקיו. ודוחק.

וכן קשה מפסקי השו"ע.

ולפי מש"כ לעיל הרא"ש סובר כמו הרמב"ם שעציץ נקוב ע"ג יתדות נחשב כתלוש, ואילו השו"ע פסק מצד אחד כהתוס' שלענין קינוח בצרור בשבת וכן לענין פרוזבול ומאידך פסק כמו הרא"ש בערלה על הגג.

לכן הכרח לחזור בנו ממש"כ בדעת הרא"ש שהוא פסק כרבא, אלא ע"כ גם הוא סובר כר"ז לכן צ"ל שדרך לנטוע בעציץ נקוב אע"פ שהוא ע"ג יתדות. 

 

ויוצא באמת מדברי הרא"ש, שעציץ לא נקוב, גדול מאוד שאינו מיטלטל, ואפשר לזרוע בו בצורה רגילה - דינו כעציץ נקוב. כי דרך לזרוע בו.

 

ג. סיכום מחלוקתם

ולפי זה יש מחלוקת מה הדין בעלית הבית, לרא"ש דינה כעציץ נקוב, ולתוס' דינה כעציץ שאינו נקוב.

התוס' סובר שהדיון בדין עציץ נקוב הוא - דיון הלכתי. אם העציץ נחשב כמחובר לא"י, הוא כא"י לכל דבר. ואם הוא מנותק הוא נחשב כחו"ל.

הרא"ש סבר שהדיון הוא - דיון מציאותי. אם העציץ יונק מהאדמה הוא נחשב כא"י, ואם אינו יונק נחשב כחו"ל8. 

ד. זרעים שהשרישו בעליה בטומאה ובמעשר

הרא"ש מביא ראיה לשיטתו ממשנה (מעשרות פ"ה מ"ב): "בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא". והרי הבצלים לא השרישו בקרקע אלא בעליה! נמצנו למדים שעליה דינה כקרקע. הרא"ש הבין שדין השרשה לעניין טומאה וטהרה הוא כדין השרשה לתרו"מ, וממילא יש ראיה ממשנה מפורשת שעליה חייבת במעשרות.

הגר"א (שו"ע יו"ד רצ"ד ס"ק ס"ג) חולק על הרא"ש. ומסביר שכל הדיון במשנה הוא רק לגבי טומאה וטהרה, ולא לדין תרו"מ. לגבי טומאה אם הבצלים השרישו בקרקע העליה אינם נחשבים תלושים כי העליה נחשבת חלק מהמבנה. אבל לגבי תרו"מ צריך חבור ממשי לארץ. הגר"א מוכיח את שיטתו מתוספתא מפורשת (מעשרות פ"ג): "בצלים שהשרישו זה בזה בקרקע העליה, הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאין עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהם בשבת ואם תלש פטור". רואים שיש אפשרות שבצלים יפטרו ממעשרות ואעפ"כ ייטהרו מטומאתן. א"כ יש חילוק בין השרשה לטומאה להשרשה לתרו"מ. (בשו"ת בית דוד לגרד"ט ממינסק סי' א' תירץ את הרא"ש שיש לחלק בין נוטע בגג בכונה שהנטיעה תשתרש, שדינה כמחובר, לבין בצלים שהשרישו מאליהן שאינו מעוניין בהשרשתם). 

ולפי דברינו נראה שהגר"א סובר כמו התוס', שעליה פטורה מתרו"מ. 

 

ה. עציץ נקוב המונח ע"ג ריצפה

יש דיון באחרונים מה הדין בעציץ נקוב המונח ע"ג ריצפה, האם חשוב כמחובר לקרקע. 

דעת החזו"א (שביעית סי' כ"ב אות א') - עציץ העומד על גבי ריצפה של אבן נחשב לעציץ שאינו נקוב, ומסביר: "שאינו יונק מן הארץ"9. ולעומתו הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"א ס' מא או' ב) חולק וסובר שמכיון שהרצפה קבועה ומחוברת עם הקרקע, היא נחשבת כקרקע והזורע בעציץ כזורע בקרקע וחייב מדאורייתא. כמו שניראה בקרקע ההררית שבאזור ירושלים המלאה אבנים וסלעים, ואיש לא יחלוק שהאבנים נחשבים כחלק מן האדמה. וכאשר לוקחים את אותם אבנים ומניחים אותם בתור ריצפה, מדוע שלא יחשבו חלק מהאדמה! מה החילוק אם אתה לוקח את העציץ ומניח אותו על אבנים בשדה, או שאתה מניח אותו על אבנים בחצר הבית? אלא סובר הגרש"ז אדמה היא כל מה שיש בה. ולכן לקחת עציץ נקוב ממקום מנותק, להניח אותו על ריצפה בשבת זהו איסור דאורייתא10.

הגרשז"א מוכיח שיטתו מדברי הרא"ש לעיל, שגם גג ועליה המנותקים מן הקרקע, חייבים בתרו"מ, וחשובים כמונחים על גבי הארץ. ואם הרא"ש סובר שקומה שניה תתחייב במעשר, ק"ו קומה ראשונה, וכי יתכן שקומה שניה חייבת במעשר, וקומה ראשונה פטורה?! 

ומחלוקתם תלויה בשאלה הנ"ל: האם עציץ נקוב נחשב ליונק או למחובר. החזו"א תולה ביניקה, וכיון שיש הפסק בין הקרקע לעציץ - אין יניקה. והגרשז"א סובר שהגדר תלוי בחיבור, והעציץ מחובר לקרקע. החזו"א סובר שהריצפה מנותקת מהארץ, וכל שמנותק מהארץ נפטר משביעית, והוא ממשיך את השיטה של התוס' והגר"א. והגרש"ז אוירבך סובר שריצפה נחשבת כמחוברת לקרקע. וממשיך את שיטת הרא"ש11. 

 

ו. הבאת ביכורים מגג הבית

ונראה שהמחלוקת היא מחלוקת ראשונים קדומה יותר.

ביכורים צריכים להיות מובאים מהארץ, שכתוב "מארצך". הגמ' (מנחות פ"ד ב') דנה בסתירה בין ברייתות: "תני חדא: שבגג ושבחורבה שבעציץ ובספינה - מביא וקורא. ותניא אידך: מביא ואינו קורא". פושטת הגמ' את הסתירה: "גג אגג לא קשיא, הא בגג דמערה, הא בגג דבית". משמע שמגג מערה מביא וקורא, אבל גג בית פטור! וזו סתירה לרא"ש, שגם גג בית חשוב כמחובר לקרקע!

מתרץ הרא"ש: "היינו דוקא לענין ביכורים, דבעינן מ'שבח ארצך' מידי דהוה אתמרים שבהרים ופרות שבעמקים, שאין מביאים מהם ביכורים. ... גג דבית אע"ג דהוי מחובר, מ"מ אין הפרות מובחרים". הגמ' מדברת בדין מיוחד בביכורים.

לעומת זאת נראה שרש"י מכת"י ורבנו גרשום מסבירים את הגמ' בצורה שונה. כתב רש"י מכת"י: "גג מערה - חשיב כקרקע ומביא וקורא. גג בית - שזרע כל הגג דבית מביא ולא קורא". משמע שהדיון הוא מה "חשיב כקרקע". גג מערה "חשיב כקרקע", וגג בית לא. וכן מפורש יותר ברבנו גרשום: "מגג מערה - מביא וקורא דדמי לארץ". הדברים מפורשים בדבריהם של רש"י ור"ג שאין בביכורים דין מיוחד, והגמ' לא מדברת על ביכורים בלבד אלא על כל המצוות התלויות בארץ. ולפ"ז הצומח על גג לא יתחייב במעשר, כשיטת התוס' והגר"א.

 

סיכום

השולחן ערוך פוסק כרא"ש, שגג ועליה חייבים במעשר. והגר"א חולק. והראינו שאינו דעת יחיד, וכזו היא גם שיטת התוס'. ואליהם מצטרפים גם רש"י ורבנו גרשום, שסוברים שגג ועליה פטורים ממעשר.

אולם גם לדעת הרא"ש המדובר בממלא עפר בגג עצמו, שדרך לנטוע בו עצים. אך גם הוא יודה שעציץ נקוב על גג - אין דרך לגדל כך, ואין יניקה מהקרקע והוא פטור מהתורה. וצ"ע 

 

 

 

* מעובד משעור בישיבת ר"ג י' אייר תשס"א

1. 1. מסתימת לשון הראשונים משמע שעפר חו"ל לאו דווקא, וה"ה בעפר א"י. אך רבנו קרשקש והמאירי סוברים שהדיון הוא רק אם העפר בה מחו"ל, אבל אם העפר בא מארץ ישראל, כולם מודים שחייב במצוות התלויות בארץ.
2. 2. רש"י מעמיד שמדובר בספינה של חרס שאינה צריכה להינקב כאשר היא מונחת ע"ג הקרקע, (מנחות פ"ד ב'), ומחלוקת רבי יהודה וחכמים היא כאשר הספינה היא על המים האם היא כמונחת ע"ג הקרקע. לעומת זאת ספינת עץ צריכה להינקב כדי להיות מחוברת לקרקע. התוס' מביא בשם ר"ת סברא הפוכה, שדווקא ספינת חרס צריכה להינקב, אבל ספינת עץ נידונה כקרקע גם ללא נקב. על כל פנים ברור שלכו"ע ספינה זו מוגדרת כעציץ נקוב.
3. 3. בפשט פרוש של המילה "גוששת" משמעותה שקועה בקרקע. אך רבנו קרשקש מעמיד במציאות שהספינה שטה עד י' טפחים ממעל הקרקע. ונראה שסבר כמו בעירובין עד י' טפחים זוהי רשות עצמאית, כך גם עד י' טפחים זו רשות א"י. ונ"מ בעציץ מעל י' טפחים הן גבי שמיטה, והן גבי מניין שנות ערלה.
4. 4. ועיין בתוס' (ד"ה אמר), הדנים בשאלה האם רבי יהודה בה לחלוק או לפרש.

5 ולפ"ז יוצא שגידולי מים פטורים ממעשרות. שאם היו חייבים, הספינה היתה גוששת על דבר שחייב במעשרות. הרב צ"פ פרנק ("הר צבי" זרעים ח"ב ס' ל"א או' ו') סובר שגידולי מים דינם כגידולי עפר. החזו"א (מובא בשמו בהלכות שביעית ס' א' סע' ו') סובר שאין חיוב שביעית בגידולים הגדלים במים בלבד. 

המקור לדיון הוא שו"ת "נחפה בכסף" (יו"ד ח"א ס' ה') שנשאל האם מותר לקחת בצל ולשים אותו בתוך כוס מים בשביעית. ולדינא פוסק שאסור. ועפ"ז מביאים הרבה פוסקים בשמו שגידולי מים חייבים בשביעית. ואולם כאשר מעיינים בדבריו רואים ש"הנחפה בכסף" מחמיר בגלל העפר והמזון שבמים, ונראה שבמים ללא מזון יפסוק שאין חיוב מעשרות. 

בענין הברכה על גידולי מים כתב החיי אדם (כלל נ"א ס' י"ז): "אחד מחמשת מני דגן שגדל בעציץ ועשה ממנו פת אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, שאינו נקרא ארץ. ... ונ"ל דה"ה שאין מברך בורא פרי האדמה שלא נקרא אדמה אלא המחובר. ... ואמנם פירות האילן צריך עיון אם מברך בורא פרי העץ". משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" א"א לברך "אדמה" על מה שגידולו לא מן האדמה. (ברכת המזון ודאי מברכים שבהמ"ז נקבעת לפי השביעה). האגלי טל (הערות בסוף הספר) מחלק בין דין "בורא פרי האדמה" ל"המוציא לחם מן הארץ". ארץ זו קרקע, אדמה זו עפר. יוצא שמצע מנותק שיש בו אדמה אפשר לברך בורא פרי האדמה. לפ"ז גידולי מים הגדלים ללא אדמה, מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". בשם החזו"א אומרים כיון שהמין הזה הוא מן האדמה, יברך בורא פרי האדמה כי הברכה היא על המין. ולפי"ז מינים הגדלים רק על גידולי מים, כגון נבטים, ברכתם שהכל. 

6 אמנם שורשים בגובה י' טפחים יונקים מן האויר, אך א"א לומר שזהו דרך גידולם.

7 אם כי גם לדעת רבא לא נראה שדרך לגדל בספינה. ואולי סתם ספינה היא גדולה, וסתם עציץ הוא קטן. ואולם הגמ' לא חילקה ביניהם, וצ"ע.

8. 8. התוס' רא"ש כאן מביאים את שיטת התוס', אין מכאן כל ראיה לשיטתו של הרא"ש כי התוס' רא"ש הם ליקוט שעשה הרא"ש של תוס' שהיו בבתי המדרש שלמד, אך אין בהם שום ראיה לשיטתו.
9. 9. הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית ??? ) סובר שאף בריצפה יש חשש של יניקה, והחזו"א דיבר על מציאות שבה אין חשש יניקה כלל. עיי"ש סיפר שהביא מקרה שבו אחרי שהניחו עציץ נקוב ע"ג ריצפה נוצר חלל בריצפה תחת העציץ, לדעתו החלל נוצר מהשרשה. לענ"ד הדברים מחייבים בדיקה מעמיקה יותר.
10. 10. ונראה לומר שמסתבר כדברי הגרש"ז במרצפות אבן, דמאי שנא צונמא מרצפת אבן? אבל במרצפות העשויות ממלט, חול וקרמיקה, כמו המרצפות שלנו, אולי יחשבו כמנותקות מהארץ, כי אינן אבן טבעית אלא פנים חדשות באו לכאן וכשיטת החזו"א.
11. 11. הגרשז"א מעיר שיתכן שבקומה ראשונה יסכימו התוס' והגר"א עם הרא"ש שריצפה חשובה כארץ.