סימן ט' – יציאה לחו"ל
סימן ט' – יציאה לחו"ל
ראשי פרקים:
הצעת השאלה
א. שיטת רש"י
ב. שיטת הרמב"ם
ג. שיטת הראב"ד
ד. שיטת המהרי"ט והמהרש"א
ה. שיעור הזמן
מסקנה
* * *
הצעת השאלה
במסכת קידושין (ל"א ע"ב)
"רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נעיין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי"1.
וצריך לעיין בסוגיא זו?
א. מדוע נטש ר' אמי את אמו ועלה לא"י? ע"כ משום שסבר שמצות ישוב א"י דוחה מצות כיבוד אם, א"כ מדוע הסתפק אח"כ אם מותר לצאת לחו"ל לקראת אמו, הרי לרדת מן הארץ חמור יותר מאשר לעלות ארצה (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה") ואם היה מותר לו לעזוב את אמו ע"מ לעלות ארצה ק"ו שאסור לו לצאת לחו"ל לקראת אמו?
ב. מדוע בתחילה התלבט ר' יוחנן באשר ליציאת ר' אסי לחו"ל ואח"כ ברך אותו לשלום? ודוחק לומר שבתחילה נעלמה ממנו ההלכה ואח"כ נתחוורה לו.
ג. במה מדובר, ביציאה ע"מ לחזור או ביציאה לעולם?
בפירושה של סוגיה זו מצינו שלש שיטות עיקריות:
א. שיטת רש"י
רש"י מסכת קידושין (ל"א ע"ב):
"נתרצית לצאת - סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל. יחזירך לשלום - עד מקומך".
משמע מפירושו שלצאת ע"מ לחזור לצורך מצוה היה פשוט לרב אסי שמותר, ושאלתו היתה האם מותר לצאת לעולם משום כבוד אם.
וצ"ל בדעת רש"י שחולק על התוס' במס' ע"ז (י"ג א') שמותר לצאת ע"מ לחזור רק לצורך שתי מצוות לימוד תורה ונשיאת אשה. שהרי גם לצורך כיבוד או"א מותר. אלא הוא סובר כדעת השאילתות המתיר לצאת לצורך כל מצוה.
והנה במסכת עבודה זרה (י"ג ע"א):
"ואם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה".
ולדברינו שה"ה למצוות אחרות צ"ע מה בין כהן לישראל, הרי לשניהם מותר לצאת לצורך מצוה?
ונראה שלכהן אסור לצאת אפילו ע"מ לחזור כי איסור יציאתו הוא משום טומאה וגם היוצא לזמן קצר בלבד כבר נטמא. אך מכיון שהאיסור הוא רק מדרבנן לצורך מצוה התירו לו לצאת. מה שאין כן ישראל לא נאסר עליו לצאת ע"מ לחזור. כי איסור יציאתו אינו מפני הטומאה אלא משום ישיבת א"י, וכל שישיבתו קבועה בארץ ויוצא זמנית ע"מ לחזור אין איסור בכך. ואולי יש לדמות זאת למצות סוכה שנאמר בה "תשבו כעין תדורו", ומותר לצאת ממנה יציאת עראי ע"מ לחזור. אלא שעליו לעשות את דירתו בסוכה קבע ויציאתו ממנה עראי.
ולפי"ז לצאת מא"י לחו"ל ע"מ לחזור יהיה מותר לכל צורך שהוא לא רק לצורך מצוה. ולעולם מותר לצאת רק לצורך מצוה. ורב אסי היה ישראל ולא כהן2. כי אם היה כהן היה צריך לשאול גם על יציאה זמנית ע"מ לחזור ולא רק על יציאה עולמית כפי שפי' רש"י.
ואולי י"ל שאכן מדובר בכהן ובאשר ליציאה זמנית היה פשיטא לו שהיא מותרת לצורך מצוה, כי איסורה רק מדרבנן. ורבנן הקלו במקום מצוה והפסד ממון. אך יציאה עולמית היא ביטול מצוה מהתורה. לכן הוא שאל האם מותר גם לצאת לעולם לצורך מצוה. אלא שצ"ע אם אכן ישיבת א"י היא מצוה מהתורה, איזה היתר יש לבטל מצוה מהתורה ע"מ לקיים מצוה אחרת? בפרט כאשר הוא מבטל את מצות ישיבת הארץ בידים?
ואומנם שיטת רש"י בפירושו לתורה היא כנראה כשיטת הרמב"ם שאין מצוה מפורשת מהתורה לשבת בא"י דווקא. שהרי פירש את הפס' "וירשתם אותה וישבתם בה" (במדבר ל"ד) לא כהרמב"ן, שזו מצוה, אלא כהבטחה בלבד. ולכן מותר לצאת לחו"ל לצורך מצוה מהתורה. ואע"פ שגם הוא סבור שהדר בארץ מעלתו גדולה ודומה כמי שיש לו א-לוק (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ה) מ"מ אינה מצוה מפורשת מהתורה ולכן היא נדחית מפני כל מצוה מפורשת בתורה.
אך אם נפרש את רש"י שסובר כדעת הרמב"ן שמנה את מצות ישוב א"י במנין המצוות (עיין ספרנו באהלה של תורה ח"ב סי' ל' הערה 1 דעת הגר"ש ישראלי שלרש"י המצוה היא מהתורה) קשה? ויתכן שלדעתו אה"נ אסור לצאת מא"י לעולם אפילו לא לצורך מצוה.
מיהו יתכן שגם לדעת הרמב"ן מותר לצאת לחו"ל לצורך מצוה כי גם לדעתו אין מצוה מפורשת מהתורה לדור בארץ, אלא רק ליישב את א"י, שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. ואילו דירת הארץ היא מצוה המסתעפת ממצות ישוב הארץ (עי' היטב בלשונו בסהמ"צ), ואינה אלא משום חיבת הארץ (עיין בחידושיו ריש גיטין). ולכן כל המואס בארץ חמדה ויורד ממנה לדור בטומאת ארץ העמים מגלה בדעתו שאין הארץ, אשר עיני ה' א-לקיך בה, קדושה בעיניו ולכן הדבר אסור. אך כאשר נאלץ לצאת מהארץ בגלל הצורך לקיים מצוה הדבר מותר.
וייתכן שהדבר היה ידוע גם לרב אסי שמותר לצאת לצורך מצוה ולא הסתפק אלא במצות כיבוד אם. שהרי מצוה זו שונה מכל המצוות, שאינו צריך לשמוע בקול אביו ואמו לבטל מצוה כי גם הם חייבים בכבוד ה'. ולכן שאל מה הדין בכיבוד אם, האם מותר לבטל למענה מצות ישיבת הארץ כפי שמבטלים לצורך מצוות אחרות, או שמא כיבוד אם שאני, שאדרבה יש לבטל את מצות כיבודה כדי לקיים את מצות ישיבת הארץ. (עי' "מקנה" כאן).
ואכן מצינו מחלוקת בין שני גדולי עולם בשאלה זו. לדעת המבי"ט (ח"א סי קל"ט) שמצות ישיבת א"י דחה את מצות כיבוד או"א והתשב"ץ (ח"ג סי' רפ"ח) פוסק להיפך, שמותר לצאת לחו"ל לצורך קיום מצות כיבוד או"א.
העולה משיטת רש"י שמותר לצאת לעולם לחו"ל ע"מ לקיים מצוות אפילו מצוה כמצות כיבוד או"א שנדחית בדרך כלל מפני מצוות אחרות. אך יציאה זמנית מותרת גם לשם מטרות אחרות. ולכהן אסור לצאת אפילו ע"מ לחזור אלא לצורך קיום מצוה.
(ועיין עמוד הימיני למו"ר הגר"ש ישראלי סי' כ"ד ד', שפירש את רש"י כר"י הזקן שר' יוחנן סבר שדעת רב אסי לחזור לבבל לגמרי, לא בגלל כאו"א, אך יציאה לכתחילה מא"י לחו"ל מותרת רק ע"מ לחזור, אפילו כשהיא לצורך מצוה. עיי"ש.)
ב. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פסק בהלכות ממרים (פ"ו ה"י):
"מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם".
השיג הראב"ד: "מי שנטרפה דעתו של אביו וכו' יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. א"א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו".
משמע מדברי הרמב"ם שהוא מפרש את שאלתו של רב אסי כך: אמו השתטתה ולכן מסרה בידי אחרים ועלה לא"י. אולם מכיון שהיא באה אחריו התחוור לו שאין הוא יכול לסמוך על אחרים אלא עליו לטפל בה בעצמו. ונפשו בשאלתו האם מותר לו לצאת לחו"ל ע"מ לטפל בה. ור' יוחנן התלבט ולא ענה לו אלא השאיר את ההכרעה בידו. והרמב"ם לשיטתו שפסק בהלכות מלכים (פ"ה ה"ט):
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".
משמע שאפילו לצורך מצוה אין היתר לצאת אלא ע"מ לחזור, אך יציאה עולמית אסורה אפילו לצורך מצוה. ואע"פ שהרמב"ם לא מנה את מצות ישיבת הארץ במניין המצוות המצוה כל כך חשובה בעיניו (עי' בדברי הרמב"ם המופלגים שהביא להלכה בפ"ה מהל' מלכים) עד שלא התיר לצאת מהארץ לחו"ל לעולם אפילו לא לצורך מצוה מהתורה. ורק יציאה ע"מ לחזור מותרת.
ולפי"ז ע"כ צ"ל שרב אסי לא שאל אם מותר לצאת לצורך מצוה. אלא השאלה היתה אחרת, האם מותר לו לצאת לצורך הטיפול באמו. כי אם היא היתה מסוגלת לצאת לבדה מבבל לא"י היא עלולה להסתכן ולכן היא זקוקה לשמירה מעולה. וכמו שאכן הוכיח סופה על תחילתה, שהיא מתה. ולכן לא יכול היה ר' יוחנן להשיבו כי רק הוא מכיר את אמו ויודע אם היא זקוקה לשמירתו ואם יש פיקו"נ בדבר. ולאחר שרב אסי החליט בחיוב ברכו ר' יוחנן שיצא לשלום.
ולדעת הרמב"ם צ"ע מה ההבדל בין כהן לישראל, לשניהם אסור לצאת לחו"ל אפילו ע"מ לחזור אלא לצורך מצוה? וכמו שכתב הרמב"ם הלכות אבל (פ"ג הי"ד):
"מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אע"פ שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד".
אומנם בהל' אבל הרמב"ם לא כתב שכהן רשאי לצאת, אלא ע"מ לחזור, וכנראה סמך על מה שכתב בהל' מלכים שישראל אינו רשאי לצאת לחו"ל אלא ע"מ לחזור. והדברים ק"ו, ומה ישראל אינו רשאי לצאת אלא ע"מ לחזור, כהן לא כל שכן? מאידך, בישראל הוסיף הרמב"ם גם יציאה לסחורה ובכהן לא הזכיר כלל סחורה. ולכן נראה שזה ההבדל בין כהן לישראל. ישראל רשאי לצאת לסחורה ואילו כהן אינו רשאי לצאת אלא לצורך מצוה, אך לסחורה לא.
וראיתי מי שדייק בלשון הרמב"ם שלגבי כהן כתב: "כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה". כלומר שתורה ואשה לאו דווקא, אלא ה"ה למצוות אחרות וכשיטת השאלתות (ולמוד תורה על אף היותו שקול כנגד כל מצוות התורה עם זאת כשהוא מתנגש עם קיום מצוה נעשית הוא קל יותר ונדחה מפני כל מצוה אחרת. וכן נשיאת אשה היא מצוה שאין לה זמן מוגדר ואשה מסוימת, לכן נקטה הגמ' מצוות אלו וק"ו למצוות אחרות). בעוד שלגבי ישראל נקט לשון דווקנית: אלא ללמוד תורה או לישא אשה. כלומר, כשיטת התוס'. ואם דיוק זה נכון הדברים מרפסי איגרי, ישראל מוגבל ביציאתו רק לשתי מצוות ואילו כהן, שיציאתו חמורה יותר, מותר בכל המצוות! יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! ע"כ צ"ל שהרמב"ם סמך בכל אחד משני המקומות על האמור במקום האחר. ומכיון שכבר כתב בהל' אבל שכהן רשאי לצאת לכל המצות ק"ו ישראל. ומאידך, בהל' מלכים כתב שההיתר הוא רק ע"מ לחזור וק"ו לכהן. וההבדל ביניהם הוא בעיקר לענין סחורה ולהציל מידם שלכהן אסור ולישראל מותר.
מיהו גם ישראל מסתבר שמותר לצאת רק לצורך, כגון סחורה, אולם יציאה של רשות בעלמא לא הותרה. ועיין פאה"ש שכתב שגם לצורך מצוה לא הותר לצאת אלא למצוה שא"א לקיימה בארץ כגון ת"ת שלא מכל אחד אדם זוכה ללמוד. וכן נישואין שלא כל אשה מתאימה לו. אך למצוות אחרות לא הותר לו לצאת. ואע"פ שגם לסחורה הותר לו לצאת, שאני סחורה שהיא חיי נפש. דבריו צ"ע לא כל סחורה היא חיי נפש. יש סוחרים גדולים שסחורתם אינה חיי נפש, האם להם אסור לצאת לחו"ל? דומה שדווקא הם צריכים לצאת לחו"ל לצורך מסחרם יותר מאחרים. וכן קשה ממצוות שאפשר לקיימן בארץ אך בכל זאת אדם רוצה לקיימן בחו"ל, האם צורך מצוה כזה גרוע יותר מסחורה? (לדוגמא עיין משפט כהן סי' קמ"ז בעניין השתטחות על קברי צדקים בחו"ל). ועוד, רבו הגר"א לא סבר כמותו, באו"ח סי' (תקל"א ס"ד):
"ואלו מגלחין במועד; מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח, וכן המנודה שהתירו לו ברגל, וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל, וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל".
משמע שלטייל בלבד הוא שאסור לצאת אך למטרות אחרות מותר. והגר"א הביא מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד שכן משמע מהירושלמי. אך הגר"א עצמו סובר שבירושלמי לא משמע כן. אדרבה, בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א משמע שרק לכהן אסור לצאת לחו"ל ולישראל מותר, והבבלי חולק וסובר שאין חילוק בין ישראל לכהן וגם לישראל אסור. אולם האיסור הוא רק לטייל ואילו לצורך מצוה מותר, ומשמע שאפילו מצוה שאפשר לקיימה בארץ.
ג. שיטת הראב"ד
(לא ציינו את שיטתו כפרשנות חדשה בסוגיא כי בעקרון הוא מפרש כנראה את הסוגיא כמו הרמב"ם ורק חולק עליו בנקודה אחת).
הראב"ד השיג על הרמב"ם ואוסר לבן למסור את הוריו בידי אחרים לחלוטין אלא הוא צריך להיות קרוב אליהם ולהשתדל לטפל בהם בעצמו. ולשיטתו ילה"ק כיצד עזב רב אסי את אמו ועלה לא"י? וצ"ל שמצות כיבוד אם נדחית מפני ישיבת ארץ ישראל. ואע"פ שאמו במצבה הנפשי היתה פטורה ממצוות ואין לבוא אליה בטענה שגם היא צריכה לדור בארץ כמו שכתב המבי"ט (ח"א סי' קל"ט). מכיון שבעקרון מצות כיבוד או"א נדחית מפני כל מצוה אחרת מותר היה לרב אסי למסור את אמו בידי אחרים ולעלות ארצה. ובאמת גם כשהיא באה אחריו היה אסור לו לצאת. לכן ר' יוחנן לא השיב לשאלתו כי הדבר היה תלוי בנתונים המיוחדים שרק רב אסי הכיר אותם. ורב אסי סבר שבגלל מצבה המיוחד, שלמרות שהניחה ביד אחרים היא קמה ועלתה אחריו, יש חשש סכנה לחייה ורק הוא אישית יוכל לשומרה. לכן החליט לצאת ולחזור עמה לבבל. ויציאה זו יתכן שהיתה יציאה עולמית. ובכל זאת התירה ר' יוחנן. וכשנודע לו שמתה אמר שאילו ידע לא היה יוצא.
העולה משיטת הראב"ד הוא שאסור לצאת מא"י לצורך כיבוד אב ואם, להוציא מצבים מיוחדים שאין מי שיטפל בהם חוץ ממנו. אך למצוות אחרות כנראה שמותר לצאת. אך מסתבר שרק ע"מ לחזור ק"ו מכל צורך אחר שהתיר לצאת כפי שהרא"ש מביא בשמו במו"ק, ולכן הראב"ד לא השיג על הרמב"ם בה' מלכים (אם אכן הראב"ד המובא ברא"ש הוא הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם).
ד. שיטת המהרי"ט והמהרש"א
המהרש"א בחי' אגדות כתב על רש"י: "ולולי פירושו נראה דלקראת אמו ולחזור לא"י קאמר ואפ"ה קא"ל ר' יוחנן איני יודע, דאפשר דגם משום כבוד או"א אסור לצאת לחו"ל. וכן פשיטא ליה להרי"ט בחידושיו לקידושין שכונת רב אסי היתה לחזור, ותמה על רש"י שפירש שכונתו היתה לצאת לעולם. וכן מוכח מהלשון המקום יחזירך לשלום שפשטותה מוכיחה לחזרה ארצה ולא כפי' רש"י שהכונה לחזרתו לבבל".
ולכן פירש המהרי"ט שרב אסי היה כהן שאסור לו לצאת לחו"ל אפילו ע"מ לחזור משום טומאת ארץ העמים (ועיי"ש שהביא ראיה מהירושלמי ברכות ושביעית שרב אסי היה כהן. אמנם לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה מותר גם לכהן לצאת, אך הוא הסתפק אם מותר לצאת לצורך כיבוד אם. וצ"ע במה הסתפק רב אסי. אם סבר כהתוס' בע"ז שרק לצורך מצוות אלו מותר לצאת א"כ פשיטא שלצורך כבוד אמו אסור לו לצאת. אם סבר כהשאילתות שה"ה לכל מצוה מותר לצאת א"כ גם לצורך כבוד אם מותר לצאת. ודוחק לומר שבהא גופא הסתפק רב אסי אם לפרש כהתוס' או כהשאילתות. ולכן נראה לומר שהוא הסתפק במה שכתבנו לעיל בדעת רש"י שכבוד או"א שונה מכל המצוות. כי גם הם חייבים בכבוד ה' ולדור בארץ ואינו חייב לבטלל את מצות ישיבת הארץ מפני כיבודם. מאידך, מותר לצאת לחו"ל לכל צורך מצוה חוץ מטיול והשאלה היא אם גם לצורך כיבוד אמו מותר לצאת.
וצ"ע אם כל האיסור לכהן לצאת הוא רק משום טומאת ארץ העמים מאי שנא ע"מ לחזור מיציאה עולמית? ועוד צ"ע מה ההבדל למעשה בין כהן לישראל? וצ"ל שלישראל אסור לצאת לעולם ואיסור זה חל גם על כהן וההבדל ביניהם הוא שלישראל מותר לצאת ע"מ לחזור ולכהן גם זה אסור. ולצורך מצוה גם לכהן מותר. ויתכן שגם לישראל לא הותר לצאת ע"מ לחזור אלא לצורך כל שהוא אך לטייל אסור גם לו.
והנה השוואתנו לעיל בין סוכה לא"י אינה דומה כל כך. מותר לצאת מהסוכה לכל צורך שהוא ורק לכתחילה ראוי שלא לצאת מהסוכה כלל. אך איסור אין. ולטיול למשל דנו הפוסקים אם מותר לצאת מתוך הנחה שייפטר בדרך מהסוכה מדין הולכי דרכים, אך אם יוצא לטייל ויחזור לאכול בסוכה אין איסור בכך. בעוד שיציאה לטיול לחו"ל אסורה.
ואולי יגיד עליו רעו ונלמד שלילה מהחיוב (ובלשון המחקרים: ידיעת ההפכים - אחת) עיין שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כ"ח):
"שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדירה שמה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל, אבל מי שעולה לראותה ע"ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ואפי' תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא דכתי' ורוח להולכים בה מ"מ מצות עשה ליכא".
וא"כ י"ל שה"ה להיפך יציאה זמנית מהארץ אין בה איסור מהתורה ולכל היותר יש בה איסור מדרבנן והם לא אסרו אלא ביוצא לטיול בעלמא. אך מאידך י"ל שגם העולה ע"מ לחזור מקיים מצוה בכך שהולך בה ד' אמות, א"כ ה"ה יציאה זמנית לחו"ל יש בה ביטול של כל ד' אמות שאדם יכול ללכת בארץ. מיהו לא מצינו שאדם צריך להתהלך כל הזמן בארץ. אלא ע"כ רק מי שמבקר בארץ אע"פ שרק הולך בה ד' אמות דרך ארעי מקיים מצוה בכך. אך מי שדר דרך קבע בארץ אינו חייב להתהלך בה. אדרבה בישיבתו הקבועה הוא מקיים את המצוה יותר מאשר בהילוך (אלא א"כ הולך ד' אמות חדשות ע"מ לחזק את היישוב או ע"מ לחבב עליו את הארץ), ומכיון שהוא יושב בארץ דרך קבע אם יוצא זמנית ע"מ לחזור אין בכך משום ביטול מצוה.
ה. שיעור הזמן
והנה צ"ע אם יש שיעור ליציאה זמנית. מסתבר שיציאה ליותר משנה נחשבת לקביעות שכן מצינו בכל הפוסקים הדנים בחיוב יו"ט שני של גלויות לתושבי ארץ ישראל היוצאים לחו"ל וכן ליושבי הגולה הבאים לבקר בארץ. וא"כ פחות משנה נחשב לארעי. השאלה רק היא האם יש יציאה ארעית יותר שתהיה מותרת, גם ללא צורך כלל, שמכיון שהיא ארעית מאוד אין עליה שם יציאה כלל.
ויתכן שגם כאן אפשר ללמוד שלילה מן החיוב והשיעור של המצוה לבקר ביקור ארעי בארץ הוא גם הזמן של איסור היציאה.
עיין בפסקי תשובה (סי' רמ"ח) שהסתפק כמה זמן ידור תייר בארץ ע"מ לצאת ידי חובת מצוה של ישיבת הארץ. האם רק אם ידור י"ב חודש ייחשב לו הביקור למצוה או בל' יום ופשט את הספק מהגמ' במסכת סנהדרין (קי"ב ע"א):
"תנו רבנן: החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה, אם נשתהו שם שלשים יום - הן בסייף, וממונן אבד. פחות מיכן - הן בסקילה, וממונן פלט. ורמינהי: כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר - שנים עשר חדש! אמר רבא: לא קשיא; הא - למיהוי מבני מתא, הא - למיהוי מיתבי מתא. והתניא: המודר הנאה מבני העיר, אם יש אדם שנשתהא שם שנים עשר חדש - אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן - מותר ליהנות ממנו. ביושבי העיר, אם נשתהא שלשים יום - אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן - מותר ליהנות ממנו. (ועיין ב"ב ח' ע"א).
ובא"י נאמר "וישבתם בה". כלומר כדי לקיים מצות ישיבה בארץ עליו לדור בה י"ב חודש. ולפענ"ד יש לדחות ראיה זו שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וכמש"כ התוס' בקידושין (ל"ז ב'). ואכן בהערה כתב להסביר את הגמ' במנחות (מ"ד א') "השוכר בית בא"י חייב מיד" משום שהמצוה מחשיבה את השכירות לקביעות וכן אמרו "שבת קובעת למעשר" ועיין ריטב"א (סוכה כ"ז) וא"כ משמע שגם ביקור חד יומי בא"י נחשב למצוה. ודומה לזה כתב הרב קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קע"ט):
"ואגב נלע"ד, לולא דברי רבותינו, במה דאיתא שם בגמ' שבא"י חייב מיד משום ישוב א"י. דפירש רש"י ז"ל שע"י שיקבע שם מזוזה ירע בעיניו לצאת משם, קצרה דעתנו מהבין וכי בשביל דבר קטן בערך כמזוזה יתעכב אם יהי' בדעתו לצאת מהדירה. ואולי הוא לפי הטעם הנ"ל שעד שלשים יום חשיב ישיבה ארעית, והישיבה בא"י הרי היא מצוה, כדהרמב"ן בסהמ"צ מוישבתם בה, ובכל יום שדר שם מקיים מ"ע, אולי ע"י כן מיגו דהוי ישיבה לענין ישא"י הוי ישיבה ודירה לענין מזוזה, כריש סוכה מיגו דהוי דופן לענין שבת כו'".
ובהערת מו"ר הרצ"י קוק:
"ובמג"א סי' רמ"ח סקט"ו מביא מחלוקת הפוסקים האחרונים אם ישיבה ארעית בא"י ע"מ לחזור היא בכלל מצוה, וי"ל שגם לד' המהרי"ט, בתשו' ח"ב סכ"ח, דסבר דלא כהריב"ש בתשו' סי' ק"א, אלא שאינה בכלל מצוה, ומעלת עוה"ב של הילוך ד"א בא"י אינה אלא מטעם הזכות של הקדושה שבה, מ"מ מהניא שפיר לאחשבה משום הא כמו ישיבה ודירה של קבע. (ובזה לא יהא תלי ג"כ בהא אם קביעות הדירה של שלשים יום, המחיבת במזוזה, היא במה שדר בה זמן הקביעות או במה ששכרה לזמן זה, ע' פ"ת סי' רפ"ו סקט"ו, דנימא הכי גם לגבי חשיבות הארעיות של הדירה בא"י הנחשבת כקביעות, אם מצד המשך מעשה הדירה או מצד שכירות הדירה, - דכל זה לא שייך בה כיון שחשיבותה כקביעות היא מצד עצם מעלת השהיה בה, בהילוך ד"א, ואפי' בא ע"ד לחזור, ואפי' שוהה רק זמן קצר מאד".
ואם נכונה הנחתנו שיש להקיש יציאה זמנית לחו"ל מביקור זמני בארץ יהיה אסור לצאת לחו"ל שלא ברשות אפילו ליום אחד. מיהו יתכן שהנחתנו אינה נכונה, אלא אין להקיש את הצד החיובי של ביקור בארץ שדי בהילוך של ד' אמות בארץ כדי לזכות במצוה לצד השלילי של יציאה לחו"ל
שלא מצינו איסור בהליכת ד' אמות בחו"ל, וכל איסורה אינו מצד עצמה אלא בגלל היציאה מארץ הקודש, יש אפוא לומר שרק יציאה של יותר מל' יום היא שאסורה.
ואולי יש ללמוד מיצחק אבינו שהיה עולה תמימה ונאסר עליו לצאת מן הארץ. ומהדמיון לעולה תמימה שנפסלת עם יציאתה חוץ למחיצות משמע שאסור לצאת לחו"ל אפילו לרגע אחד. וצ"ע אם אפשר ללמוד מדברי אגדה אלו הלכה למעשה. ואולי יצחק שאני שהיה עולה תמימה אחרי עקדתו על המזבח.
אך יש להביא ראיה מהתוס' בגיטין (ב' ב' ד"ה ואשקלון) שהוכיחו מרבנן דהוו מיפטרי בעכו שעכו היא א"י. ואם מותר לצאת ע"מ לחזור בו ביום מנין שעכו היא א"י אולי היא חו"ל. אלא שבלא"ה יש לדון בהוכחתם למ"ד שכל צורך מותר חוץ מטיול והרי הם יצאו לצורך ע"מ ללוות את חבריהם? ואכן המהרי"ט בחי' לקידושין (ל"א ב') כתב שבמידת חסידות נהגו. ואכן מן הראוי לכל יר"ש להימנע מלצאת לחו"ל אלא כשיש לכך סיבה מוצדקת.
מסקנה
לכן נלענ"ד שבמקרים גבוליים, שיש הרואים בכך צורך, אולם אין הדבר מוסכם, כגון היוצאים לראות את העולם הגדול, או להינפש, בטענה שאינם יכולים להינפש בארץ, שיצאו לפחות מל' יום.
1 הערת עורך: עי' ירושלמי נזיר (פ"ז ה"א) המעשה ברב אסי בסגנון שונה.
2 הערת עורך: אבל בגיטין נ"ט ע"ב ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי ומשמע שרב אסי הוא ר' אסי.
תשובת המחבר: לא מוכרח. ועוד מכיון שרש"י מפרש שהיציאה לעולם אין נפ"מ בין כהן לישראל (עמוד הימיני סי' כ"ד ד').
