סימן ז' – רצועת עזה בהלכה
סימן ז' – רצועת עזה בהלכה*
(עפ"י תשובת המהרי"ט ח"א סי' מ"ז)
ראשי פרקים:
הקדמה
א. תשובה
ב. ראיה מבית מנוגע בעזה
ג. ראיה מהבאת גט ממדינת הים
ד. ראיה מהירושלמי
ה. ראיה מאשדוד
ו. דחית הראיה מאשדוד
ז. ראיה מעבודה זרה
ח. דחיית הראיה מעבודה זרה
ט. ראיה מסמיכת זקנים
י. דחית הראיה מבית המנוגע
יא. דחיה נוספת מבית המנוגע
יב. ראיה מהמנהג
יג. קל וחומר מבית שאן
יד. טומאת האויר
טו. ראיה ממכירת עבד
טז. ויכוח עם הכפתור ופרח
יז. טומאת ארץ העמים או מדורות הגויים?
יח. ראיה מברכותיה של הארץ
יט. השוואה לסוריה
* * *
הקדמה
תשובת המהרי"ט המוהדרת בזה נשלחה לעזה בשנת ה' שנ"ז (1597 למניינם), והיא עוסקת במעמדה של רצועת עזה בהלכה. השאלה הופנתה למהרי"ט ע"י בעל שהיה לו עסק בעזה ואשתו גרה במצרים. כדי שיוכל לעסוק בעסקיו דרש מאשתו שתעלה עמו ממצרים לעזה. האשה סרבה. השאלה היתה האם על עזה חלה ההלכה: "הכל מעלין לא"י", שלפיה הבעל יכול לכפות על אשתו לעלות עמו לארץ ישראל?
השאלה העקרונית שנשאל המהרי"ט היא האם עזה נחשבת לארץ ישראל?
תשובתו היא שאמנם עזה נכללה בגבולות עולי מצרים, אולם להלכה מתחשבים אנו רק בגבולות עולי בבל. עזה לא נכללה בתוכם, ואי לכך אין היא חלק מארץ ישראל, למעשה.
על המהרי"ט חלקו גדולי הפוסקים האחרונים (הריעב"ץ - מור וקציעה סי' ש"ו, והישועות מלכו - יו"ד סי' ס"ז). האבני נזר (יו"ד סי' תנ"ז) צמצם את פסקו של המהרי"ט למקרה הספציפי המדובר. אך מכיון שהמהרי"ט עסק בשאלה הנידונה לעומק ולרוחב, ראינו שמן הראוי לההדיר תשובה זו, לפענחה ולהעיר עליה הערות משל הפוסקים האחרים, משום שתשובה זו היא מן החשובות ביותר שעסקו בנושא זה. ואע"פ שרבו החולקים עליה, היא נקודת מוצא בסיסית לכל דיון בנושא זה. ולכן ראינו צורך לההדירה.
המהרי"ט (ר' יוסף טרני) היה מגדולי הפוסקים בסוף המאה ה- 16 למניינם. החל את דרכו בצפת, אצל אביו המבי"ט (ר' משה טרני) ואח"כ עבר לקושטא ושם היה גדול מורי ההלכה לכל קהילות ישראל בדורו.
א. תשובה
"השואל הזה השכיל פיהו וסתם וכתב "דר בעיר אחת מערי יהודה" שמראה שמחזיקים בה כארץ - ישראל, כדי שתהא תשובתי עליה: "הכל מעלין לארץ ישראל".
המשנה במס' כתובות ק"י ב': "הכל מעלין לארץ - ישראל ואין הכל מוציאין". ופירש רש"י: "את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים" (והוא הדין לא"י).
וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' אישות פ' י"ג ה' י"ט) ובשו"ע (אה"ע סי' ע"ה):
"אבל מחוצה לארץ ישראל כופין לעלות, אפילו מנווה יפה לנווה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים - מעלין".
ב. ראיה מבית מנוגע בעזה
"ואולי1 יהיה מקום לומר שהיא מאותה שהביא בעל כפתור ופרח והיא בסנהדרין ע"א א'2 אמר ר' אלעזר חורבה אחת היתה בתחומי עזה והיו קורין לה 'חורבא סגירתא' (חורבה מצורעת). ונראה שמתוכה רוצה להוכיח דהיא א"י, שאין חו"ל מטמא בנגעים. ד'ארץ אחוזתכם' כתיב".
בתורה נאמר: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא י"ד, ל"ד) ובתורת כהנים: "יכול משתבואו לעבר הירדן? תלמוד לומר 'אל הארץ'3, אל הארץ המיוחדת". כוונת המדרש לדרוש את המושג "ארץ כנען" במשמעותו המדויקת. דהיינו רק ארץ כנען המכונה בשם זה. רק בה צרעת הבית מטמאת. ולפי זה, אם בעזה נהגה צרעת הבית, על כרחך עזה היא חלק מארץ כנען. ובראשית י' י"ט: "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה".
ג. ראיה מהבאת גט ממדינת הים
"ועל הנחה זו השיבו מתוך משנתנו 'הכל מעלין לארץ ישראל' (כלומר, אם עזה היא אכן ארץ ישראל, הבעל רשאי לכפות את אשתו לגור עמו בעזה.) ובעניותי הריני דן לפני רבותינו שיחיו שנראה בבירור שהיא חו"ל לכל דבריה. דתנן בפרק קמא דגטין: מרקם למזרח ורקם - כמזרח. מאשקלון לדרום, ואשקלון - כדרום. ועזה בדרומה של אשקלון היא, שהכל היא חו"ל. ובעינן למידק בגמרא (גיטין ו' א') דבבל לאו כא"י היא מדתנן 'מעכו לצפון ועכו - כצפון'. אלמא, כל מה שהוא חוץ לגבולין אלו הכל חו"ל'.
על ראיתו זו של המהרי"ט כבר עמדו התוספות על אתר בד"ה ואשקלון: "והקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא, דכתיב ביהושע (י"ג) זאת הארץ הנשארת... האשדודי והאשקלוני וכתיב: הפילה לישראל לנחלה כאשר ציויתיך ואח"כ לכדוה, כדכתיב בשופטים (א') וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה? ואומר ר"ת דעולי בבל לא כבשוה. כדאמר בפרק קמא דחולין (ז' א') גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ולכך אין תלמידי חכמים מצויים שם ואין בתי דינים קבועים שם".
כלומר, עזה היא אמנם חלק מארץ ישראל ונכבשה ע"י עולי מצרים. אולם לא חזרה ונכבשה ע"י עולי בבל. לענין גיטין אנו מתייחסים לישוב היהודי בארץ בתקופת המשנה, ובאותה תקופה לא היה ישוב יהודי קבוע בעזה. הדבר נוגע גם לתרומות ומעשרות ושביעית, כפי שיבואר להלן. המהרי"ט סובר שרק מקום שנתקדש ע"י עולי בבל נחשב כא"י, גם לענין מצוות ישיבה. ומאחר ועזה לא נתקדשה ע"י עו"ב אין לבעל סמכות לכפות על אשתו לדור עמו בעזה. ומשום כך הוא מכנה את עזה כ"חוץ לארץ" לענין זה .
ד. ראיה מהירושלמי
"ובירושלמי דשביעית (פ"ו ה"א) איתא בהדיא, דחשיב התם תחומי ארץ ישראל וקחשיב גינייא דאשקלון (גינות אשקלון). ודייק: מן מה דתני 'גנייה דאשקלון' הדא אמרה אשקלון כלחוץ. (ממה ששנינו "גינייא דאשקלון" - זאת אומרת שאשקלון עצמה מחוץ לגבול עולי בבל.) 4 ר' סימון ור' אבהו הוו יתבין, אמר5 הא כתיב 'וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה'? (כלומר עזה הינה חלק מא"י ומדוע פטרוה משביעית?) ליתי עזה (לית היא עזה, אין זו אותה עזה המקראית), 'את אשקלון ואת גבולה'? (הרי אשקלון הינה חלק מא"י) ליתי אשקלון (אין זו אותה אשקלון. אשקלון שבמקרא לחוד וזו שבמשנה לחוד). מעתה ההן 'נחל מצרים' ליתי נחל מצרים?! (לדבריך, האם גם נחל מצרים המוזכר במקרא אין הוא נחל מצרים שלנו!? דאין ראיה מן הכתובים שהרי גם נחל מצרים מתחומי ארץ ישראל הוא אלא שלא נתכבשה בכיבוש שני. וקדושה הראשונה לא נתקדשה לעתיד לבוא. כדאמרינן בירושלמי [שביעית שם] ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם).
מסקנת הירושלמי, לדעת המהרי"ט, היא שאין להביא ראיה מהפסוקים, מאחר והם עוסקים בקדושה ראשונה של א"י, שנתקדשה ע"י יהושע בן נון. אולם קדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה, של עולי בבל, היתה מצומצמת יותר והרבה כרכים שנתקדשו ע"י עולי מצרים לא נתקדשו ע"י עולי בבל. וגבולות הארץ המחייבים אותנו לענין שמיטה הם גבולות קדושה שניה.
כלומר, מסקנת הירושלמי דומה למה שכתבו התוספות בשם רבנו תם, לעיל .
ה. ראיה מאשדוד
"ואי קשיא מהא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ב ב') 'וישב ממזר באשדוד' (זכריה) דמתרגם רב יוסף: ויתובון ישראל לרחצן בארעיהון דדמו בה לנוכראין (וישב ישראל לבטח בארצו אשר בה נדמה לפני כן לנוכרי). משמע דאשדוד מא"י היא והיא ארץ פלשתים?"
המהרי"ט הבין בשאלתו שזכריה ניבא לימי בית שני שישראל ישב לבטח באשדוד. והרי אשדוד מארץ פלשתים היא, ובבית שני לא היתה ארץ פלשתים חלק מכיבוש עולי בבל?
אולם עפ"י ידיעותינו הגיאוגרפיות כיום אין מקום לכאורה לשאלה זו. אשדוד נמצאת צפונית לאשקלון. ואזור זה התקדש ע"י עולי בבל. שהרי רק מאשקלון דרומה לא כבשו.
וא"כ לא כל ארץ פלשת נשארה מחוץ לגבול עולי בבל.
אמנם לדעת החזון איש (שביעית ג') כל רצועת החוץ לארכה של א"י לא נתקדשה ע"י עולי בבל חוץ "ממסיבי יפו". וא"כ גם אשדוד בכלל. ואכן ידוע לנו ממקורות הסטוריים שבתקופת בית שני היה אזור החוף מאוכלס בעיקר ע"י נוכרים. עם ישראל התרכז בעיקר בהרים.
למעשה לא נקט החזו"א כדעתו זאת ומעולם לא שמענו שבבני-ברק, למשל, הקלו בתרו"מ או בשביעית יותר ממקום אחר בארץ. עי"ש בחזו"א סי' ג' שהמסורת הרצופה מדור דור היא הקובעת את ההלכה למעשה.
ו. דחית הראיה מאשדוד
"הא לא קשיא. דבזמן בית ראשון בא"י חשיבא והיה הנביא מתנבא על בית שלישי שיבנה במהרה בימינו שישוב, וישבו בהם ויכבשום. חלף דדמו לנוכראין דבית שני דלא כבשום עולי בבל". (במקום שנדמו לנוכרים בתקופת בית שני, שאשדוד לא נכבשה ע"י עו"ב והיתה עיר נוכרית).
בתשובתו, עונה המהרי"ט לשאלתו מאשדוד, שהנביא מתנבא לבית שלישי ובאמת בבית שני לא היתה אשדוד עיר נכרית.
ז. ראיה מעבודה זרה
"ואין להביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דע"ז (י"א ב') אמתניתין דעיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר (לשאת ולתת עם היושבין חוץ לעיר שאין נמשכין אחר אותה עבודה זרה). בעא מיניה ר"ל מר"ח: עטלוזא של עזה מהו? (רש"י: "עטלוזא - שוק של בהמה. כמו אטליז. עזה - עיר של פלשתים והיתה בה עבודת כוכבים. והיה חוצה לה ישוב, סמוך לעיר מאד. עטלוזה של עזה - דסמוכה לעיר מאד. מהו? מי שרי מתניתין כהאי גוונא או לא"?) ...לא חשו להם חכמים... ומפרש בגמרא בתירוצא בתרייתא דאלפני אידיהן קא מיבעיא להו אי מיתסר בהו. (וזו לשון הגמרא: רבה בר עולא אמר... לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן ["ביום אידם של בני עזה לא שרא ר"ח לשאת ולתת עם בני עטלוזא... ור"ח לפני אידיהן הוא דשרי" - רש"י]). ואם איתא דעזה חו"ל הויא ליתא לפני (אידיהן) דהא אמרינן (ז' ב') בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד".
הוכחתו של המהרי"ט היא מהעובדה שר"ח התיר לשאת ולתת עם סוחרי האטליז של עזה (אל-קובה דהיום? ליד שיך מונטר, עד היום קיים שם שוק בהמות) לפני אידיהן ואילו בעזה עצמה אסר גם לפני אידיהן, משמע שעזה הינה מא"י, שהרי בחו"ל לא נוהגת הלכה זו שלפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן.
ח. דחיית הראיה מעבודה זרה
"דאיכא לתרץ דעזה וכיוצא בה, דסמיכי ומיבלעי בתוך א"י, אע"פ שאינן חשובין מא"י מ"מ לא הוו בכלל דגולה. ואפילו עמון ומואב דבעבר הירדן לא מקרו גולה. כדאמרינן בר"ה עד שהוא רואה את הגולה כולה לפניו כמדורת אש. מאי גולה? אמר רב יוסף: זו פומבדיתא. אבל עזה לאו מקריא גולה ולאו מא"י היא".
המהרי"ט מבחין בין א"י לבין הגולה. הגולה היא חו"ל גמורה, שאינה לא מכיבוש עו"ב ולא מכיבוש עו"מ. לעומת זאת א"י היא רק זו שנתקדשה ע"י עו"ב. עזה שלא נכבשה ע"י עו"ב ירדה מכלל א"י, אולם לכלל חו"ל לא הגיעה, שהרי סו"ס היא חלק בלתי נפרד מא"י של עו"מ, וזו שלעתיד לבוא. ההלכה האוסרת לשאת ולתת עם עובדי ע"ז לפני אידיהן נוהגת רק בגולה בלבד.
ט. ראיה מסמיכת זקנים
"וראיה מדאמרינן בירושלמי שלהי מסכת ביכורים גבי הא דאמרינן התם: אין ממנין זקנים בחו"ל. אבל ממנין זקנים בחו"ל ע"מ לחזור. ר' יצחק בר נחמן הוה בעזה ומנוניה על מנת לחזור, אלמא היא חו"ל" .
הריעב"ץ בספר "מור וקציעה" על שו"ע או"ח סי' ש"ו דחה את ראייתו זו של המהרי"ט שאמנם עזה היא מא"י, אך מאחר ואינה בתחום כיבושם של עולי בבל לא מינו בה זקנים. ויש להקשות על דבריו מהרמב"ם בהל' סנהדרין (פ"ד ה"ו) שכתב במפורש שסמיכת זקנים נוהגת בכל רחבי א"י שנתקדשה ע"י עולי מצרים. ואכן שיטת הרמב"ם עצמו שעזה לא נתקדשה אפילו ע"י עולי מצרים. ראה הל' תרומות פ"א הל' ז'. אולם דבריו שם טעונים הסבר כי הם עומדים בניגוד למה שהוא עצמו כותב שם שגבול עולי מצרים בדרום הוא נחל מצרים.
ויתכן לומר שהרי המדובר פה במינוי על מנת לחזור, כפי שהתבאר בירושלמי. ואע"פ שמצינו מינוי על תנאי, כמו שפסק הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ד הל' ח' וט', אולם מינוי ע"מ לחזור לא ברור מה טיבו. ויתכן שזו היתה תקנה לשעתה למינוי שנעשה בתחום עו"מ. מאחר ואינו קדוש בקדושת א"י לגמרי, ולכתחילה אסור לגור שם, הותר שם המינוי רק ע"מ לחזור לא"י גופא. אך בחו"ל לא מועיל שום מינוי אפי' ע"מ לחזור.
ואכן לא מצינו ברמב"ם אפשרות של מינוי בחו"ל, בכל צורה שהיא. ועל כרחך היתה זו תקנה לאזורים שנתקדשו ע"י עו"מ ולא ע"י עו"ב, כגון עזה, שהמינוי ייעשה בהם רק על תנאי ולא באופן קבוע. ואולי כדי למנוע ירידה מקדושת עו"ב לקדושת עו"מ.
י. דחית הראיה מבית המנוגע
"ואותה תשובה שהביא הרב בעל הכפתור ופרח (מחורבתא סגירתא בעזה, לעיל אות ב') אין ממנה ראיה. דהא דקרו לה חורבתא סגירתא, שמא מזמן בית ראשון היתה שהיו צריכין ליזהר מטומאת האבנים. כי הא דאמרינן בירושלמי פ"ה דמעשר שני: בית המנוגע נותנין עליו אפר מקלה לציינו, להרחיק ממנו את הרגל, שלא יטמאו בו. ולכן היו מוסרין לבני בניהם להזהירם. והרי אשכחן בפ"ה דנדה (פ"א ב') במקום שהיו מחזיקים בו טומאה ובדקו עד שמצאו בור מלא עצמות ואמרו שהיה בור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים".
הנחתו של המהרי"ט היא שגם טומאת צרעת תלויה בכיבוש הארץ. וכל שפקעה קדושת הכיבוש אינו מטמא בצרעת הבית. אולם מדברי הת"כ משמע שאין הדבר תלוי בכיבוש אלא בעצם קדושת הארץ. ולכן רק ארץ כנען מטמאת ולא ארץ סיחון ועוג, שאף היא מא"י, אלא שאינה מארץ כנען. (ויש אומרים שקדושתה היא קדושת כיבוש ולא קדושה עצמית. עיין תשב"ץ ח"א סי' ר"א, אוה"ח במדבר כ').
מיהו ייתכן שיש צורך בשני תנאים: גם קדושה עצמית מיוחדת, דהיינו ארץ כנען. וגם קדושת כיבוש. ובבית שני נותרה רק הקדושה הראשונה. ונראה שהדבר תלוי מתי החלה לחול טומאת צרעת? אם מיד בכניסת ישראל לארץ כנען, דהיינו לפני הכיבוש, משמע שאין הדבר תלוי בכיבוש. אך אם הטומאה החלה לחול רק אחרי הכיבוש משמע שיש צורך בתנאי נוסף והוא הכיבוש .
והנה במדרש ת"כ (פרשת מצורע פרשתא ה', פרק י"ד פס' ל"ד) בהמשך המדרש שהובא לעיל ב': "לאחוזה - עד שיכבשו. מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהו מטמאין בנגעים? תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית" עד שיהא כל אחד מכיר את שלו".
מבואר איפא בת"כ שרק לאחר כיבוש וחילוק חלה הטומאה ולא לפני כן. א"כ יש לכאורה הוכחה מכאן שטומאת הצרעת אינה תלויה רק בקדושתה העצמית של הארץ, אלא גם בקדושת כיבוש, ולכן צודק המהרי"ט, שבקדושת עו"מ לחוד אין דין טומאת צרעת נוהג. כי קדושת כיבוש פקעה ונשארה רק הקדושה העצמית.
מיהו אין מדברי התורת כהנים ראיה. משום שאפשר לומר שהצורך בכיבוש וחילוק הוא רק לשם בירור הבעלות הפרטית של כל אחד ואחד, שאלמלא כן אין טומאת הצרעת חלה כלל. ובאמת בקדושתה העצמית של הארץ דיה, והכיבוש והחילוק נצרכו למטרה אחרת, כדי שכל אחד יכיר את שלו.
ואעפ"כ נראה לומר שהמהרי"ט צודק. שהרי הת"כ למדה שני לימודים:
א. מ"לאחוזה" - שיכבשו. ב. מ"ובא אשר לו הבית" - שיהא כל אחד מכיר את שלו. ולכאורה בלימוד השני דיינו. לשם מה הוצרכה התורה לכתוב גם את הלימוד הראשון "לאחוזה" לכיבוש?
על כרחך צריך אתה לומר שהכיבוש הוא תנאי בקדושת הארץ לשם החלת דין הטומאה.
(אח"כ מצאתי בתורת הארץ [להגר"מ קליערס, רבה של טבריה סי' ז'] שדייק משני הלימודים הנ"ל ברוח דברינו, אלא שהגיע למסקנה אחרת שהלימוד מאחוזה בא למעט לפני שחילקו את הארץ לשבטים והלימוד מאשר לו הבית בא למעט לדורות מי שאינו מכיר את ביתו. ועיין "ארץ חמדה" - מהדורה בתרא למו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א עמ' קד'-ו', שחלק עליו וכתב קרוב לדברינו שמ"אחוזה" לומדים דין כיבוש לענין קידוש הארץ שנגעים שהיו לפני כן לא מטמאין לאחר קידוש, והדבר דומה לגר שנתגייר. ומ"אשר לו הבית" לומדים שיהא כל אחד מכיר את שלו. עי"ש שהסיק מזה ששדות הפקר פטורים משביעית.)
והנה גם בשביעית נדרשה דרשה דומה "כי תבואו אל הארץ - יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ - ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב? ת"ל אשר אני נותן לכם ולא עמון ומואב (ספרא בהר).
ומהספרא יוצא לכאורה שבעבה"י לא נהגה שביעית מהתורה כלל. וכן לא חל חיוב שביעית בארצות הנכבשות כיבוש רבים. שלא חייבה תורה אלא בארץ המיוחדת, דהיינו עבה"י המערבי.
וזה לא יתכן, שהרי סוריא, למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, חייבת בשביעית (גטין ח' א') ויובל נהג גם בעבה"י. ואדרבה, כאשר גלו בני גד ובני ראובן מעבה"י המזרחי פקע חיוב היובל בכל א"י, וכשאין יובל אין גם שביעית. ולא מסתבר לומר שעבה"י פטור משביעית וחייב ביובל. שהרי שני אלו הוקשו זה לזה?
אמנם מדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' שביעית הכ"ח) משמע שעבה"י אינה חייבת בשביעית מעיקר הדין. ולשיטתו, פירש את המשנה בשביעית (פ"ט מ"ג) שלוש ארצות לביעור, יהודה, עבה"י והגליל, שעבה"י כאן משמעו מרכזה של א"י המערבית (פהמ"ש שם.) אולם גם לדעתו מסתבר שנהגה שביעית מהתורה בעבה"י בימי עו"מ, אלא שכנראה היתה פחותה בחיובה מא"י המערבית.
וע"כ צריכים אנו לומר שכוונת הספרא לומר שבהיות בנ"י בעבה"י המזרחי, לפני שעברו את הירדן, לא נתחייבו עדיין בשביעית. ורק לאחר שעברו את הירדן התחיל החיוב ומשם התפשט מזרחה לעבה"י המזרחי. וכן מצינו בערי מקלט. כי עיקרה של א"י הוא העבר המערבי, זו הארץ המיוחדת, ורק מכח חיובה מתפשט החיוב לעבה"י המזרחי, שכל קדושתו מסתעפת מקדושת עבה"י המערבי. וכן בארצות הנכבשות בכיבוש רבים החיוב חל עליהן רק לאחר שא"י מתקדשת כולה (עיין תוס' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש) אך לאחר שחל החיוב בעבה"י המזרחי - הוא חל מהתורה.
וא"כ ה"ה לענין נגעי בתים. לא חל הדין של טומאת נגעי בתים אלא כשהגיעו ישראל לעבה"י המערבי, ורק לאחר מכן התפשט החיוב גם לעבר המזרחי. (ומצאתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קכ"ז שכתב כעין זה, וגם בקהילות יעקב על שביעית הלך בדרך דומה).
ולפי זה גם מה שנאמר בספרא שיהא כל אחד ואחד מכיר את חלקו כוונתו אולי לקבוע את זמן החיוב ולא את מהות החיוב. שרק מרגע זה שכל אחד הכיר את חלקו אפשר היה לקיים את המצוה של נגעי בתים, שמיטה וכדו'. ועכ"פ עולה מדברינו שהכיבוש והחילוק הם המחייבים בנגעי בתים וכמו שכתב המהרי"ט (ואעפ"כ יש מקום לחלק בין שמיטה לנגעי בתים, שנגעי בתים תלויים יותר בקדושתה העצמית של א"י ושמיטה בכיבוש, ודברי הספרא סובלים משמעויות שונות בשני המקומות. וצריך עיון. ועיין שו"ת התשב"ץ ח"ג ס' קצ"ה).
ואם נניח שדין צרעת הבית החל רק לאחר כיבוש וחילוק א"כ י"ל שכמו שכיבוש וחילוק היה הגורם לתחולת הדין כך כפסיקתם גם הגורם להפקעתו. ועם חורבן הבית והגלות פקע דין צרעת הבית מא"י. ובבית שני לא חזר הדין לחיובו כי לא היה כיבוש רבים.
אך אם נניח שכיבוש וחילוק לא היו גורם בחלות החיוב, הפסקתם לא מהווים גם גורם להפקעתו. ונמצא שבבית שני המשיך דין צרעת הבית. ודעת המהרי"ט היא שבבית שני לא נהג דין צרעת הבית בעזה. ואותה חורבה טמאה נשארה מבית ראשון. כלומר לדעתו כיבוש וחילוק היו גורם בחלות דין צרעת הבית. וכשפקעו הכיבוש והחילוק פקע גם דין צרעת הבית מכאן ואילך.
יא. דחיה נוספת מבית המנוגע
"אי נמי איתא לאוקמא אף בבית שני, שתחומה מופלג מעזה טובא הוא. וקרו ליה "תחומי עזה", לפי שהיתה תחת ממשלתם. אע"ג דסתם "תחום" אלפיים אמה [כ]תחום שבת, כדתנן בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ו ב'): הנודר מן העיר - אסור ליהנות מן הדרים בעיבורה (כ- 70 אמה מקצה העיר) ויותר בדרים בתחומה". (ומשמע שהמונח "תחום" משמעותו אלפיים אמה לא רק בהלכות שבת אלא גם במקומות אחרים, וא"כ ה"ה כאן "תחומי עזה" הם אלפיים אמה מעזה). מכל מקום בתחום עצמו (כלומר המונח "תחום" לכשעצמו) אפשר לומר שהוא רשות אחרת (כלומר, מחוץ לתחום שבת). כהא דאמרינן בפרק יש נוחלין6 (בבא בתרא קכ"ג) זבולון עולה - תחום עכו עולה עמו. והלא עכו אינה של זבולון אלא תחומה בלבד (בספר שופטים א' ל"א נאמר:"אשר לא הוריש את יושבי עכו" משמע שעכו בתחום אשר היא ולא בתחום זבולון. אלא ע"כ "תחום עכו" מתייחס לנפת עכו, שהיא תחום רחב יותר מאלפיים אמה, וחלק מנפה זו היה שייך לזבולון).
(בתשובה יש כאן דיון על הסוגיא בגיטין ו' ב' בענין כפר סיסאי, ומכיון שנפלו כנראה שיבושים רבים בתשובה, ואין גם נפקא מינה למעשה מדיון זה, השמטנוהו).
"אלא מדקאמר ב"תחומי עזה" ולא אמר ב"תחום עזה" (לשון רבים הוא תחום מורחב). בקצוות הגבול קאמר. ו"גבול" מתרגמינן "תחום", ולאו על תחום שבת אמר".
יב. ראיה מהמנהג
"ועוד, פוק חזי מה עמא דבר. שהרי כל ישראל אשר ישבו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כחו"ל. ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית. שרוב הפירות והתבואה של ירושלים מביאין לה מעזה".
ראיה זו, מכח המנהג, שהיא החזקה שבראיות, טעונה הבהרה.
א. לענין תרומות ומעשרות - הרי גם לדעת המהרי"ט עזה היא בתחום עולי מצרים וחיוב תרו"מ חל גם בתחום עולי מצרים א"כ מה משמעות הדברים שהתייחסו לגידולי עזה כאל גידולי חו"ל?
ייתכנו כמה הסברים:
1) רש"י (בחולין ו' ב') סובר שדגן תירוש ויצהר חייבים בתרו"מ גם בתחום עו"מ אולם אילן וירק פטורים. ולפי זה לא הפרישו תרו"מ מפירות האילן והירקות מעזה.
2) שיטת ר"י (בתוס' שם) שרק בירק פטרו ולא בפירות.
3) שיטת התוספות (שם) שדין תחום עו"מ כדין חו"ל ופטור מתו"מ לגמרי.
אמנם שיטת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הל' ה') שלא פטרו את תחום עו"מ מחיוב תרו"מ אלא במקומות בודדים בלבד (כגון בית שאן וכדו'), ולדעתו, מגידולי עזה הופרשו תרו"מ.
אולם יתכן לומר שגם לדעתו גידולי עזה נפטרו מתרו"מ, בשדות של נוכרים. עפ"י מה שפסק (שם הל' י') שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית. וזאת מתוך ההנחה שתחום עו"מ שווה לסוריא לענין זה, כי בשניהם לא התקדש המקום מהתורה (בסוריא - בימי דוד, ובעזה - בימי בית שני). ואכן כך פירש הריעב"ץ (במור וקציעה סי' ש"ו) את דברי המהרי"ט שלפנינו .
ב. לענין שביעית - משנה מפורשת היא במסכת שביעית (פ"ו מ"א) "שלוש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עו"מ מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד".
לדעת הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ד הכ"ו) משמעות הדבר היא שבעזה אין איסור ספיחין אך אסור לחרוש ולזרוע. וא"כ מה שכתב המהרי"ט שבירושלים נהגו לאכול ירקות של שביעית מעזה ולא חששו לאיסור ספיחין, ע"כ עלינו להניח שהמדובר בשדות ישראל, וחקלאים יהודיים סיפקו סחורה ללא חשש ספיחין לירושלים. שאם המדובר בשל גויים מה הראיה, בלא"ה אין ספיחין ככל נוכרים. ודוחק לומר כן שהיתה חקלאות ישראלית בהיקף גדול בעזה באותה עת.
מיהו לפי מה שהבאנו לעיל בשם הריעב"ץ המדובר הוא בשדות נוכרים, והרי בשדות נוכרים בלאו הכי, גם בתחום עו"ב, אין איסור ספיחין (רמב"ם פ"ד הכ"ט)? ואין לומר שהמהרי"ט התכוון לקדושת שביעית, שהרי דעתו כדעת אביו שקדושת שביעית נוהגת גם בשל נוכרים. ואולי בתחום עו"מ לא נהגו, גם לדעתו, קדושה בפירות נוכרים. וכשם שלענין תרו"מ קנין הנוכרי מפקיע את הקדושה בתחום עו"מ ה"ה לענין שביעית. וכן מסתבר.
יג. קל וחומר מבית שאן
"וראיה זו גדולה מראיית בית שאן, שאמרו בפרק קמא דחולין (ו' ב') דרבי התיר בית שאן, לפי שהעידו שר' מאיר אכל עלה ירק בבית שאן, בלא מעשר, והתיר רבי כל בית שאן ועשאה חו"ל. שהיו נוהגין בה איסור כא"י. ואמרו בירושלמי (פ"ז דפאה ה"ה ופ"ה דמעשר שני ה"ב) גבי פירות רביעית (רבעי, האם חייבים בתרומות ומעשרות) לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בידיך ראה מה הציבור נוהגים ונהוג כן. ואנן חמיי ציבוריא דלא מפרשי (ואנו רואים שהציבור אינו מפריש מעשרות מפירות רבעי). ובתלמודא דידן נמי בהקומץ המנחה (מנחות) והא רב אית ליה מנהגא, והאידנא נהוג עלמיא בסתומות וכו' והקבלה והמעשה עמוד גדול בהוראה הוא. (עיין רמב"ם הל' שמיטה פי"ב)".
עדותו של המהרי"ט, על מנהג קדום בירושלים, שלפיו החזיקו את גידולי עזה כגידולי חו"ל לענין מעשרות ושביעית, עומדת בסתירה עם עדותו של הרדב"ז (ר' דויד בן זימרא, מגדולי הפוסקים בדור שלפני המהרי"ט). הרדב"ז (בשו"ת ח"ד סי' אלף ק"ה) פוסק שעזה חייבת בתרו"מ, מאחר ונתקדשה בקדושה ראשונה של עולי מצרים, אע"פ שכנראה לא התקדשה בקדושה שניה של עולי בבל. הרדב"ז לא מביא את המנהג שעליו מסתמך המהרי"ט לפטור את עזה מתרו"מ. ויתכן שאין מחלוקת ביניהם. המהרי"ט מתייחס לשדות נוכרים. והרדב"ז מתייחס לשאלה העקרונית, שאילו היו שדות ישראל היו חייבות.
יד. טומאת האויר
"ומעתה אין בדבר ספק, דכיון דאינה נחשבת ארץ ישראל לענין המצוות הנוהגות בה, הרי היא כחו"ל גמורה לכל הדברים. שהרי אוירה טמא, דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ז ב') מעשה בר' יוסי הכהן שהיה מטמא והולך אחר רבו לצידן. והכי איתא בפ"י דשמחות. וצידן ארץ ישראל היא, אלא שלא נתכבשה".
הנחתו של המהרי"ט שמקום שנתקדש ע"י עו"מ ולא נתקדש ע"י עו"ב נחשב למקום טמא. כי חז"ל גזרו על טומאת ארץ העמים. סיבות הגזרה הן: או מפני מתי מבול שנשקעו בחו"ל, או מפני רוב ישראל שנהרגו בחו"ל, או כדי שלא יצאו ישראל מא"י לחו"ל. (עיין תוס' נזיר נ"ד ב' ד"ה ארץ). ואכן יש להוכיח כדבריו, שתחום עו"מ, אע"פ שהוא חלק מא"י גזרו עליו טומאת ארץ העמים, מהתוספתא המובאת בגטין ז' ב' היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיוודע לך שהיא חייבת. והרי עכו וכזיב מכיבוש עו"ב הם והרצועה הפטורה היא מתחום עולי מצרים וגזרו טומאה על המקום. (פטור התרו"מ באותו אזור תלוי בשיטות השונות שהוזכרו לעיל, או שהמדובר במעשר ירק, או בשדות נוכרים, או בדמאי. וצ"ע.)
הנחתו הנוספת של המהרי"ט היא שצידון היא מא"י, מתחום עו"מ. הוא עצמו מתיייחס לצידון בתשובתו בסי' פ"ד. שם הוא מתלבט בדבר. כי "אולי זה הנהר שאומרים העולם שהוא גבול א"י בשמו שגור בפי הכל..."ואדי אל קסמיה"... (חלקו התחתון של הליטאני) ומרגלא בפומייהו דאינשי שמהנהר ולפנים (דרומה) א"י הוא".
ולדעה זו צידון הנמצאת צפונית לליטאני היא מחו"ל. אולם הוא עצמו אומר: "ואני לא עמדתי על המקום לבחון את הדבר". ולמעשה לא ברור לו אם צידון מא"י היא או מחו"ל. (במלחמת שלום הגליל פגשתי בבאחמדון, בפאתי בירות, יהודי לבנוני שמסר לי על מסורת בין יהודי לבנון שנהגו בצידון שני ימים טובים של גלויות ובצור יום אחד).
טו. ראיה ממכירת עבד
"וגדולה מזו אמרו בפרק קמא דגיטין (ח' א') עכו כא"י לגיטין. לגיטין אין לעבדים לא. והכי אמרינן בירושלמי (שם) המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. ר' ישמעאל אומר אפילו מעכו לעכו. משום דעכו יש בה א"י ויש בה חו"ל. ומשמע כי היכי דקנסינן במוכר עבדו לחו"ל שיצא לחירות, הכי נמי קנסינן ליה במוכרו למקום שהוא מא"י, אלא שלא נתכבשה כיבוש שני".
ראיה זו הובאה גם ע"י התוס' בגיטין ב' א' ד"ה אשקלון, שתחום עו"מ אינו נחשב כחלק מא"י למצוות ישובה. אולם הרמב"ן והמיוחס להריטב"א דחו ראיה זו, שיש רק עדיפות לגור בא"י המקודשת ע"י עו"ב ולכן אסור להוציא עבד מתחום עו"ב לתחום עו"מ, כי בכך מורידין אותו בקדושה.
טז. ויכוח עם הכפתור ופרח
"ואע"פ שהרב בעל כפתור ופרח כתב דלכל מילי בר ממעשרות ומצוות אין הפרש בקדושתה בין מה שנתכבש ע"י עזרא למה שלא נתכבש, אף אם נודה לו לענין קבורה, שכל מה שטרח וחתר להאריך הוא על זה, לומר שיש לה מעלה לענין קבורה כמו א"י, והוכיח ממה שהאבות בחרו בה לאחוזת קבר קודם שנבחרה ונתכבשה והאריך זכרו לברכה בזה, מכל מקום לענין כפיית עליה, שאינה אלא בשביל המצוות התלויות בה, לא אמרינן, אלא א"י המקודשת ומחוייבת המצוות, כמו שאמרו לענין המוכר עבדו".
המהרי"ט מפרש את דברי הכפתור ופרח שא"י שנתקדשה ע"י עו"מ בלבד קדושה רק לענין קבורה אך לא למצות ישיבתה. כי מצות ישיבת הארץ היא רק לצורך קיום המצוות התלויות בה, ובמצוות לא נתחייבה רק א"י שנתקדשה ע"י עולי בבל, ולא זו שנתקדשה ע"י עו"מ בלבד .
אולם הכפתור ופרח עצמו אינו סובר כן וזו לשונו (פרק י'):
"אין היום הבדל ולא הפרש ולא חילוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל, שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה לבד חיוב תרומות ומעשרות ודומיהם, שאלו דאורייתא ואלו דרבנן ...אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה ומעלתה לחיים למתים והיותה נחלת ה' מקדושה ראשונה ולהלן כדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום". ועי"ש שחוזר ומוכיח מאברהם אבינו שלא מנה עשר שנים אלא מישיבתו בארץ, אע"פ שבימיו טרם נכבשה הארץ ולא נתחייבה עדיין במצוות. ועי"ש שהאריך במובאות רבות. ומענין שהמהרי"ט עצמו בחלק ב' סי' כ"ח סובר ככפתור ופרח. שם הוא חולק על דעת התשב"ץ (ח"ג סי' ר') שסיבת מצות ישוב הארץ היא משום המצוות התלויות בה ולכן לדעתו מצוה לגור בעבה"י המזרחי, אע"פ שאין לו קדושה עצמית, מ"מ יש בו חיוב של המצוות התלויות בארץ. והמהרי"ט הקשה עליו מעבד כנעני שיכול לטעון שרוצה לגור בא"י דוקא ואז חייב רבו לשחררו. והרי עבד כנעני פטור מהמצוות התלויות בארץ? ומכאן הוכיח המהרי"ט שהמצוה לשבת בארץ אינה תלויה במצוותיה, אלא בקדושתה. ולכאורה סותרים דבריו את מה שכותב כאן שאין מצות ישיבת הארץ המקום שנכבש ע"י עו"מ, והרי קדושת הארץ קיימת גם במקום זה ורק חיוב המצוות פקע ומדוע לא תהיה מצוה לגור כאן? וכבר הקשה זאת האבני-נזר יו"ד סי' תנ"ד. וצ"ע. (ועיין ארץ-חמדה למו"ר הגר"ש ישראלי, א', א',ט',ב' עמ' מ' יז).
יז. טומאת ארץ העמים או מדורות הגויים?
"ואני בעניי נראה לי שלכל הדברים השוו אותה לחו"ל גמורה, שאף היא טמאה כארץ העמים, כמו שהוכחנו מההיא דעירובין (מ"ז ב' לעיל) שיוסי הכהן שהיה מטמא ויוצא לחו"ל אצל ר' יוסי בצידן".
ומיהו זה יש לדחות דטעמא דכיון דלא החזיקו בה ישראל הוה ליה כמדורות העכו"ם שהם בחזקת טומאת קברות (חז"ל גזרו על המדור בו גר גוי טומאה, משום שהגויים קוברים שם את נפליהם). דדוקא א"י שהחזיקו בה בדקוה וטיהרוה (אך אותם חלקים בא"י שלא החזיקו בהם עו"ב לא בדקום ויש חשש בהם לטומאה.)
יח. ראיה מברכותיה של הארץ
"ואף לענין ברכותיה של א"י אמרו בסוף כתובות דברכותיה של א"י בית סאה עושה ת"ק רבוא כור. ובישיבתה של צוען בית סאה עושה ע' כור.ומדתניא, א"ר מאיר אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה ע' כורין, ופירש רש"י שהיא משאר ארצות, וכיון שבשאר ארצות יש ע' כורין, כל שכן דארץ מצרים שהיא מעולה מהן.
ובית שאן מכיבוש ראשון היא, ובאמצע א"י היא, ולעולם היו מחזיקים בה שהיא מא"י, עד שבא רבי והתיר כדאמרינן בפרק קמא דחולין (ו' ב') וחשיב לה לענין הברכות כשאר ארצות.
(ראייתו זו של המהרי"ט שברכת זבת חלב ודבש אינה כוללת את כל א"י אינה מהווה ראיה לקדושת הארץ. שהרי עיקרה של ארץ זבת חלב ודבש אינו אלא בבני ברק, בין לוד לאונו, ובאזור ציפורי [עיין כתובות קי"א ב']. וכי יתר חלקי הארץ שאינם זבים חלב ודבש ברמה זו אינם קדושים? ובכלל, אין הדברים תלויים זה בזה. וכי ברכת הארץ תלויה בכיבוש זה או אחר? להוציא מקומות שבהם אמרו חז"ל: "ארץ ארץ הכניסי פירותיך, למי את מוציאה פירותיך? לערבים?!" אולם גם זה אינו תלוי בכיבוש, אלא בבעלות המקרית באותה עת. וגם בית שאן שלא נתברכה כמקומות אחרים בא"י, אין הדבר בגלל קדושתה הפחותה יחסית, אלא מסיבות גיאוגרפיות, אקלימיות ואחרות).
יט. השוואה לסוריה
"לכן נראה לי שכל א"י שלא כבשו עולי בבל יש לה דין סוריא כתניא דמייתי בפרק קמא (גטין ח' א') בשלושה דרכים שוותה סוריה לא"י ובשלושה לחו"ל. עפרה טמא כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל. והני תלת שאין בה א"י שלא כבשו עולי בבל. עפרה טמא כחו"ל, מההיא דיוסי הכהן (עירובין מ"ז ב' לעיל). ולענין עבדים מדדייקינן התם (גטין ח' א') עכו כא"י לגטין - אין, לעבדים לא? ומעכו וכזיב להלן עד הנהר ועד אמנה החזיקו עולי מצרים, כדתנן בשביעית (פ"ו מ"א). ולענין גטין תנן בהדיא (גטין ב' א') מעכו לצפון ועכו כצפון. אלמא כסוריא גמורה חשבינן לה.
ואכן הפוסקים דימו את א"י שנתקדשה ע"י עו"מ ולא ע"י עו"ב לסוריא לכמה הלכות. כגון לענין קנין הגוי להפקיע תרומות ומעשרות ושביעית. לפטור את הנוטע באיסור בשביעית מלעקור את נטיעותיו (ראב"ד פ"ד מהל' שמיטה ויובל). לאיסור לא תחנם (מנחת חינוך פ"ד) להתיר זריעה במקום אונס ושעת הדחק גדולה (ראב"ד פ"א הי"א) ולכן מובן מדוע המוכר עבדו לחלק זה של א"י יצא לחרות כי הוא מורידו בקדושה ומפחית ממנו חלק מהמצוות. ומשום כך גזרו אולי טומאה על מקום זה. אולם המסקנה שהגיע אליה המהרי"ט שכיבוש עו"מ דינו כחו"ל גם למצות ישיבה, ולכן אין הבעל כופה את אשתו לעלות ממצרים לעזה, אינה מקובלת על הפוסקים. הריעב"ץ במור וקציעה סי' ש"ו מאריך לחלוק עליו. וכן בישועות מלכו (יו"ד סי' ס"ז) ובאבני נזר (יו"ד סי' תנ"ד).
האבני נזר מיישב את קושיותיו על המהרי"ט שיש להבחין בין מי שרוצה לדור בא"י לשם קדושתה, לבין מי שאין לו כוונה כזו, אלא כל כוונתו לשם פרנסה ותועלת.
כאשר כוונתו של האדם לגור בארץ לשם תועלת, אין הוא יכול לכוף את אשתו לדור אלא בחלק שנתקדש ע"י עולי בבל. כי אע"פ שאין כוונתו לשם שמים, עצם העובדה שהוא גר במקום שחייב במצוות מיוחדות, יש לה מעלה. ואשתו חייבת לבוא ולגור עמו. אך במקום שנתקדש ע"י עו"מ בלבד, כיון שאין בו מצוות מיוחדות, אלא רק עצם הקדושה, כאן נחוצה כוונה לשם שמים. כי בלי כוונה אין שום משמעות לישיבה במקום כזה. ואין הוא יכול לכוף את אשתו לדור עמו.
ומכיוון שבמקרה שעליו דן המהרי"ט נאמר במפורש שכוונת הבעל לדור בעזה היתה למטרות מסחריות גרידא, כי שם פרנסתו, לכן לא היה רשאי לכוף את אשתו לבוא עמו ממצרים לעזה. אך אילו היתה כוונתו לשם שמים היה גם המהרי"ט כופה עליה לדור עם בעלה בעזה, שהיא חלק מארץ ישראל.
ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' ל') שחלק על המהרי"ט וסובר שעזה חייבת בתרו"מ אם כי לא הכריע אם חייבת משום כיבוש עו"ב או משום ארצות הסמוכות. ועי' בשו"ת אהלה של תורה סי' ב' פרק ב' בבירור דעת הרמב"ם בנושא זה. ושם בפרק ד' הבאנו מהריעב"ץ והישועות מלכו שאף הם סוברים שעזה התקדשה בקדו"ר אולם לדעתם מצוה לדור בה שלא כהמהרי"ט. ולד' האבני נזר אפי' להמהרי"ט מי שמתכוין לש"ש מקיים מצוה בישוב חוף עזה תבנה ותכונן בב"א.
למעשה נוהגים שאין הבדל בין כהנים לישראלים ביציאה לחו"ל ואם ישוב המקום הוא מצוה כשם שמותר לישראל לדור כאן כך מותר לכהן.
* מוקדש לזכרו של הנער רפאל איתי יוליס ז"ל. בעל נשמה גדולה וקדושה, שנקטף ללא עת. אהב אהבת נפש את איזור חוף עזה, בו חי. תהיה נשמתו הזכה מליצת יושר על האיזור ותושביו בימים גדולים אלו.
- 1. הגרסה אצלנו אולם.
2 . הגרסה אצלנו בסוף פ' זה בורר.
3 אין פסוק כזה כאן, והכוונה למלים "ארץ כנען" ונלענ"ד שהנוסחא אצלנו נגררה אגב הדרשה בויקרא כ"ה ב' בשמיטה שנאמר "כי תבואו אל הארץ" - הארץ המיוחדת.
- 4. יש כאן כמה מלים לא ברורות והשמטנון.
5 . בגירסא שלפנינו: אמר.
6 . הגירסא לפנינו: חמישית ו היא
