סימן מב – זריעה בששית

סימן מב – זריעה בששית

שאלה

נוהגים לזרוע חיטה בששית, ע"מ שהגשם ינביט אותה, במקום שאין איסור ספיחין (או בשינוי מחזור זרעים לדעת החזו"א, או למאכל בהמה לדעת הגריא"ה הרצוג, וכדו'). ולכאורה, לאוסרים לזרוע בששית ע"מ שיקלט בשביעית, (עי' מנ"ח מצוה שכ"ו). כיצד מותר לזרוע זריעה זו?

תשובה

אכן לנוהגים עפ"י החזו"א מותר להם לזרוע עד ערב ר"ה. כי לדעתו, בזה"ז שאין תוספת שביעית אין גם איסור בקליטה בשביעית. אך לפוסקים הסוברים שאיסור קליטה בשביעית נוהג גם בזה"ז (עי' חזו"א י"ז, כ"ה ומנ"ח שם), כיצד מותר לזרוע זריעה זו? ואפשר היה לומר שמכיון שזורעים לפני הגשם והקליטה תיעשה רק ע"י הגשם אין היא מתייחסת למעשה הזריעה של האדם והרי זו כזריעה מאליה. והתורה לא אסרה זריעה כזאת ולא חייבה אותנו לנבור באדמה ולעקר אותה מכל זרע הנמצא בה ע"מ שלא ינבוט ע"י הגשם. כל מה שהתורה אסרה הוא שאנחנו לא נשבית את שביתת הקרקע בידים, אך מה שנעשה ממילא אינו בידינו.

אולם האג"ט (זורע ס"ק כ"ד אות ב') הביא בשם ספר יראים שתולדת זורע מדרבנן 222 שיזהר אדם שלא ישליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח. ופירש את דבריו שמכיון שדרך גשמים לבוא, חשוב זורע מהשתא, כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחשיבי חציו. ושם בס"ק ג' כ' שלכן זוהי רק תולדה דרבנן משום שלא ברור שהגשמים ירדו בשבת, אלא יתכן שירדו רק אחרי שבת, וא"כ דומה הדבר קצת לדשא"מ, אך מאחר ונתכוין לזריעה ועושה מעשה זריעה אסור מדרבנן.

ולפי"ז בזורע בששית, ע"מ שהגשמים שירדו בשביעית ינביטו, חייב מהתורה (ואע"פ שבשבת הוא רק איסור דרבנן, כי סו"ס בשבת לא עשה דבר, אך בשביעית שהאיסור על הארץ, לדעת המנ"ח, מתייחסת הזריעה בששית למעשה ידיו). כמו אבנו סכינו ומשאו ברוח מצויה והזריעה נחשבת לכוחו.

והנה מה שהביא מאבנו סכינו ומשאו שחייב ברוח מצויה, זהו רק מדין אש, ואע"פ שלא לכל דבר אמרינן אשו משום חציו. ער"ן (סנהדרין ע"ז ב') שחולק על התוס' (שם ע"ז א') שכ' שאבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה נחשבים לענין שחיטה ככח גברא. הר"ן לא סובר כן, שרק לענין חיוב נזקין נחשב אשו לחציו ולא לענין שחיטה וכן לא לענין רציחה ולא לענין שבת. ועי' אג"ט (טוחן ו') שהביא דברי הר"ן, וצ"ע שבזורע לא הביאו. ואולי יש לחלק בין זורע לטוחן. כך דרכו של זורע לזרוע ולסמוך על הרוח והגשם. ועל זה אמרו שמאמין בחי העולמים וזורע (תוס' שבת ל"א א' בשם הירושלמי). משא"כ טוחן הוא בדרך כלל טוחן ביד ולכן טחנת רוח היא גרמי לד' הר"ן. ועי' נתיב חיים וכן בהגהת החת"ס לשו"ע או"ח סי' רנ"ב שתרצו באופן זה את המג"א. אך האג"ט עצמו (שם ס"ק ה') דחה את דבריהם, וא"כ דבריו צ"ע. וגם לדברי הר"ן בנזיקין שאשו נחשבת משום חציו ממש, שמיטה לכאורה דומה לנזיקין, לפי מה שיסד לנו החזו"א בב"ק י"ד שבנזקין שנאוי לפני ה' הנזק ובשבת מעשה המלאכה, וא"כ גם בשמיטה שנואה לפני ה' התוצאה שהארץ לא שובתת. וא"כ גם זריעה כזו נחשבת למעשה אדם. אמנם דעת החזו"א שבשביעית בזה"ז אין איסור לזרוע בשישית ע"מ שהזריעה תיקלט בשביעית עי' חזו"א שם. אך לדברי המנ"ח (מצ' שכ"ו) שהסתפק בדבר י"ל שזריעה זו תיאסר מהתורה.

מיהו י"ל כשם שברציחה יש לנו שני דינים – איסור שפיכות דמים וחיוב מיתה, איסור שפ"ד הוא על התוצאה, ואילו חיוב מיתה הוא רק על כח הגברא של האדם, ומי שלא רצח במו ידיו, אע"פ שעבר על שפ"ד לא חייב מיתה, ה"ה בשביעית. הזורע בשביעית חייב משום שהשדה נזרעה על ידו, אך הזורע בערב שביעית אין לייחס את הקליטה בשביעית לזורע אלא כאשר הוא זרע במו ידיו ואנו מייחסים את הקליטה בשביעית ישירות אליו. אך כאשר איננו מייחסים את הקליטה ישירות אליו הר"ז כאילו נזרע מאליו, שהרי אין למי לייחס את הנעשה, ואע"פ שהוא העומד מאחרי המעשה, סו"ס עשה אותו בששית כשהיה מותר. ולא אסרו זריעה בששית למ"ד שהקליטה בשביעית אסורה מהתורה, אלא כשמייד מתחילה הקליטה בשביעית ונמצא שהאדם במעשיו בשישית הביא לקליטה בשביעית. אך כאשר הדבר נעשה ע"י רוח מצויה וגשמים שבאו זמן רב לאחר מכן, אין 223 לייחס את המעשה אליו, אלא לרוח ולגשם, ובשביעית התורה לא חייבתו למנוע את הנביטה ע"י הגשם והרוח. לכן נראה שמותר לכו"ע לזרוע בשישית ע"מ שהזריעה תנבוט ע"י הגשם. ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו בנזיקין. שם יש לו אחריות למנוע את נפילתן ע"י הרוח ואם נפלו והזיקו הוא חייב מדין אשו כחציו. אך בשביעית התורה לא דרשה מהאדם שימנע נביטה מאליה גם כשהוא עצמו זרע אותה. והכתוב אומר במפורש: "שש שנים תזרע שדך", משמע שש שנים שלמות, עד ערב ר"ה. ורק מהללמ"ס היה אסור לזרוע בששית ע"מ שייקלט בשביעית.

ועיין פסקים ו