סימן כ – פיזור עפר על קרקע חולית

סימן כ – פיזור עפר על קרקע חולית* 157

ראשי פרקים:

       א. יישור לשם סלילת דרכים

       ב. פיזור אדמה ברחבה שלפני הבתים למניעת נדידת החול

       סיכום       

* * *

שאלה

מושב עצמונה יעלה לנקודת הקבע שלו בשנת השמיטה. כדי לאפשר מגורים במקום החדש יש צורך ליישר את דיונות החול כדי לסלול עליהן דרכים, וכן לישר את הדיונות ליד הבתים ולפזר עליהן אדמה ממקום אחר, כדי למנוע נדידת חולות וחדירת חולות לתוך הבתים. אדמה זו מיועדת בין היתר גם לשתילת עצים ופרחים. האם מותר לעשות זאת בשנת השמיטה? 

מן הראוי להוסיף שדחיית העבודות הנ"ל לאחר השמיטה תגרום סבל רב לתושבים, וכן חשש להפסד כל ההוצאות הניתנות ע"י משרד השיכון כתשתית לצורך העלייה על הקרקע.

א. יישור לשם סלילת דרכים

יישור הדיונות לצורך סלילת דרכים מותרת עפ"י האמור ברמב"ם (פ"ב הי"ג):

   "פירצה שהיא סוגה בעפר... ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרה"ר, מותר לבנותה".

ולדעת הראב"ד (שם) אפילו כשאינה מכשלת את הרבים מותר לבנותה. אולם עכ"פ בוודאי שללא דרכים סלולות יש כאן מכשלה גדולה לרבים ולכו"ע מותר. ואע"פ שיש לחלק בין בניית גדר שמייד עם הבניה מוכח שכוונתו למנוע מכשול מהרבים, לבין פילוס דרכים בתוך הדיונות, והיה מקום לחשוב שיישור זה הוא כהכנת השטח לחרישה, אך מאחר והבתים כבר בנויים וידוע לכל שהתוואי המיועד לשבילים ולדרכים צריך לעבור במקום הפילוס, פילוס זה נראה לכל שאינו חרישה כלל, אלא סלילת דרכים ויש להתירו. 

אולם פילוס הדיונות ויישורם ע"י הבתים, במקום המיועד גם למדשאות ולשתילת צמחי נוי ופרי, הרי זו חרישה ממש ויש לאוסרה.

ב. פיזור אדמה ברחבה שלפני הבתים למניעת נדידת החול

והספק מתעורר לגבי המשטח הסמוך לבית שעליו שוטחים עפר ממקום אחר כדי למנוע את נדידת החולות וחדירתם לבתים. האם הדבר מותר, כי משטחים אלו מיועדים בסופו של דבר גם לזריעה. במו"ק (ד' ע"ב) נאמר:

   "ר' אלעזר ב"ע אומר אין ענשין את האמה... אלא שביעית מאי טעמא... פליגי בה ר"ז ור"א בר ממל, ח"א מפני שנראה כעודר וח"א מפני שמכשיר אגפיה לזריעה". 158

ולהלכה קי"ל כרבנן שעושין אמת המים בשביעית ולא חוששין לכך שמכשיר את אגפיה לזריעה. ועיין פאה"ש (סי' כ' ס"ק כ"ח) שהביא את דעת הר"ן שנוטה לאסור במקום שמכשיר אגפיה לזריעה, והוא נחלק עליו והוכיח שלרבנן אין לחוש כלל לכך. ולפי"ז אילו היה יישור החול ופיזור האדמה עליו נעשה אך ורק לשם עצירת הדיונות, אע"פ שהיתה בו גם תועלת לזריעה, היה מקום להתיר. אך מאחר וכוונתם היא גם לשם זריעה, יש כאן שתי מטרות שוות וקשה להתיר. ולא דמי לאמת המים ששם מטרתו העיקרית היא חפירת האמה ורק התוצאה היא הכשרת אגפיה לזריעה, ולכך אין לו כוונה. וכמש"כ התוס' במו"ק (ד' ע"ב ד"ה מפני) שראב"ע אוסר גם כשאין לו כוונה לכך, משמע שלרבנן מותר מפני שאין לו כוונה; אך אצלנו כוונתו לשתי מטרות.

ועיין תוס' (שבת ע"ג ע"ב) "זומר וצריך לעצים חייב שתים" שהקשו מהגמ' (סנהדרין כ"ו ע"א) שיכול לומר: "לעקל בית הבד אני צריך", ומשמע שפטור, אעפ"י שהוא גם זומר בכך את הגפן, ומאי שנא מזומר וצריך לעצים שחייב על שניהם (זומר וקוצר)? משמע מהנחתם בקושייתם שכוונתו היא כפולה, גם לעקל בית הבד וגם לזמירה, כמו הזומר וצריך לעצים, שיש לו שתי כוונות, גם לשם זמירה וגם לשם עצים. ותרצו ששם אין כוונתו לזמור וגם אין לו תועלת בזמירה, אדרבה יש לו רק נזק משום שמקלקל. אך כשהוא מתקן, הוא חייב גם כשיש לו שתי כוונות.

מאידך יתכן שהרשב"א חולק על התוס'. הרשב"א והר"ן (שבת ק"ז ע"א) נחלקו בהקשר לנועל דלת ביתו כדי לשמור את ביתו והצבי בתוכו. שלדעת הרשב"א מותר ולדעת הר"ן אסור. כלומר, לדעת הרשב"א כוונה נחשבת רק לדבר אחד ולא לשני דברים, ולדעת הר"ן תיתכן אפשרות של כוונה לשני דברים כאחד. על הרשב"א קשה מרב כהנא בשבת (ע"ג ע"ב) שזומר וצריך לעצים – חייב שתים, וא"כ הוא הדין נועל בית ומתכוון גם לצוד, שיתחייב על הצידה? ועוד מאי שנא מפסיק רישיה דניחא ליה?

ועי' תשובות וחי' ר' עזריאל ראש הברזל (סי' א' אות ג') שפס"ר הוא רק כאשר התוצאה של הדבר המותר שעושה – היא מלאכה אסורה. אך כאשר עושה את אותה מלאכה לשתי מטרות שונות, האחת אסורה והשניה מותרת – הדבר מותר, ואין זה בגדר פס"ר. ובדבריו מיושבת גם הקושיא מזומר וצריך לעצים. שם הוא מתכוון לשתי כוונות אסורות, ולכן חייב שתים. אך במקום שהוא עושה מלאכת היתר ויחד עמה גם כוונה לאיסור אין זו מלאכה כלל. וא"כ י"ל שה"ה היישור כאן נועד לשתי 159 מטרות שונות האחת אסורה והשניה מותרת – לדעת הרשב"א יהיה מותר . ולדעת הר"ן – אסור 1

עכ"פ בשביעית בוודאי י"ל שבמלאכה דרבנן לא גזרו אלא רק כשכל כוונתו היא אך ורק לאברויי. אך כשיש גם כוונה נוספת – לא גזרו. ומצאתי כעי"ז בשבה"א (פ"א הי"ח), לעניין המידל שמדלל אילנות כאשר כוונתו היא לא רק לטובת האילנות אלא גם לעצים 2. (מיהו עי' חזו"א סי' י"ט ס"ק ד' ד"ה וכן שהסתפק). ואעפ"י שהרב קוק זצ"ל לא התיר דבר זה שיש בו שתי כוונות שוות, אחת לאיסור ואחת להיתר, אלא כשאין מראית העין של איסור. ואילו בנד"ד יש מראית העין לכאורה; אך לפי מה שכתבנו לעיל כל הרואה את הדיונות מבין שזו המטרה כרגע לייצב את החולות. ועיין ב"מ (ל' ע"א) לגבי מי שמצא בגד ושוטח אותו לצורך הבגד ולצורכו הוא – מסקנת הפוסקים שם לחומרא. מיהו עי"ש בתוס' שרק כשיש חשש שיעשה לצורכו יותר מלצרכה – אסור. אך במקרה שלצורכו ולצורכה נדרש אותו פרק זמן אין איסור. וראיה ממצא ספרים קורא בהן 160 אחד לל' יום. בפרק זמן כזה צורכו הוא כמו צורכה והדבר מותר. (ועי' שבת הארץ עם תוספת שבת במפתחות ערך "דבר שאינו מתכוין"). 

סיכום

מכיוון שמדובר בשעת הדחק שהרי להשאיר את היישוב שנה שלמה בתוך הדיונות ללא ייצובן, עלול לגרום נזקים וקשיים רבים לחיים במקום, יש מקום להתיר את הדבר ע"י נוכרי.

*תשמ"ז. נדפס באמונת עתיך גל' 34 אדר ב'-ניסן תש"ס