סימן יג – תילול בתפוחי אדמה

סימן יג – תילול בתפוחי אדמה 141

תפוחי אדמה שנזרעו ערב שביעית, האם מותר לתלל אותם בשביעית, דהיינו לחפות את הפקעות והשרש בעפר שנגרף מהם? בראשית דברינו עלינו לברר מהו איסור מחפה בשביעית. במס' מכות (כ"א ע"ב): "א"ר ינאי: בחבורה נמנו וגמרו, החופה בכלאים לוקה. א"ל ר' יוחנן לאו משנתנו היא זו, יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש... וכלאים בכרם, שביעיה וביו"ט"... ופירש הריב"ן, דחייב משום זורע בשביעית. "א"ל ריש לקיש לר' יוחנן; אי לאו דקילסך גברא רבה, הו"א, מתני' מני? ר"מ היא, דאמר המקיים כלאים לוקה". ופירש הריב"ן דבשביעית חייב משום חורש.

וליישב את הסתירה בדבריו נראה אולי לומר דלהו"א דמחפה חייב משום מקיים ולא משום זורע, א"כ בשביעית, דמקיים מותר (דהא כל לאוקמי אילנא שרי) – אמאי מחפה חייב? וע"כ דלהו"א היינו סוברים דחורש חייב בשביעית. אך למסקנה חיובו משום זורע ולא משום חורש.

ובהמשך הגמ' שם: "א"ל עולא לר"ג: ולילקי נמי אשום זורע ביו"ט?!" וכתב הריטב"א, דה"ה דאפשר למיקשי בשביעית. ור"ל שיתחייב גם על חורש וגם על זורע, כלומר שבמלאכת החיפוי הוא לוקה על שתי מלאכות, עיי"ש. יתכן שכוונתו להקשות למ"ד החורש בשביעית לוקה, דלמ"ד אינו לוקה לק"מ, וחיובו רק משום זורע. ועיין ערל"נ שתי' דר' יוחנן לשיטתו במו"ק (ג' א'), דחורש אינו לוקה, לכן אין להקשות לדידיה משביעית, אלא מיו"ט. ובפסחים (מ"ז ע"א) בהסבר המשנה במכות הנ"ל פי' רש"י "ושביעית דאסר משום שדך לא תזרע, וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לחפות אח הזריעה". ותוספות פירשו דחייב משום זורע ולא כתבו "תולדה" דזורע. ובאמת דברי רש"י תמוהים מאוד. הא קי"ל דאין תולדה לשביעית כדאיתא במו"ק ג'! (ערש"ש, ועי' לעיל סי' ו' בהסבר שיטת רש"י).

ועוד קשה, דבשבת ע"ג שנינו במשנה: "הזורע והחורש". ובגמ' מקשינן: אמאי תני זורע לפני חורש? ותרצו, דתנא בא"י קאי, דזרעי והדר כרבי. משמע דחרישה לחפות את הזרעים חרישה היא, ולא תולדה דזורע, כדכתב רש"י. (עי' מנ"ח מוסך השבת מלאכת זורע שכתב דהמחפה חייב שתיים, משום חורש ומשום זורע).

ועי' חזו"א (שביעית סי' י"ח ס"ק ב') שכתב דמש"כ רש"י "תולדה" – לאו דוקא, דר"ל דהוא תולדה במציאות אבל לא בדין, דמחפה הוא ממש זורע. ונהי דגם זורע בלי חיפוי מקרי זורע, כדמוכח בשבת ע"ג. (ועי' אפיקי ים ח"ב סי' ד', א'. ובב"ב נ"ד, מחלוקת הרשב"ם והרגמ"ה, ואבן האזל הל' זכיה ומתנה פ"ב ה', ובאג"ט, זורע ז'). אולם, עיקר הזריעה היא זריעה בחיפוי ולכן החיפוי הוא חלק מהזריעה.

ולפמש"כ דעיקר הזריעה הוא החיפוי, א"ש מש"כ הרמב"ם בריש הלכות שביעית שהביא את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", אע"ג דקי"ל כר' ישמעאל, דפסוק זה נאמר לקציר העומר, וכן שתוספת 142 שביעית הללמ"ס, מ"מ הרמב"ם נקט פסוק זה כפשוטו כדרכו בכ"מ, דכוונתו לזריעה בחיפוי, וכן תרגם האונקלוס בזרועא ובחצדא, והרמב"ם נקט כוותיה. (עי' מש"כ בסי' ו' - "חרישה בשביעית").

אך מסתבר שרק חיפוי בשעת זריעה מקרי זריעה; אך חיפוי פקעות ושורשים שלא בזמן הזריעה, אלא תקופה ארוכה אחריה לאחר שהחלה הצמיחה, והנעשה רק להגן על הפקעות והשרשים – מקרי תולדה, וכיון דהוי לאוקמי, נראה דמותר. אלא שעלינו לברר אם אין בתילול זה משום חרישה מהתורה, שכן החיפוי נעשה ע"י פעולת חרישה. והבעיה היא אם חרישה הותרה לאוקמי אילנא.

במו"ק ג' ע"א: "וקשקוש בשביעית מי שרי (ופי' רש"י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים) והכתיב: והשביעית תשמטנה - תשמטנה מלקשקש! אמר רבי עקיבא בר חמא: תרי קשקושי הוו; חד לאברויי אילנא וחד סתומי פילי, אברויי אילן אסור סתומי פילי שרי". 

ופירש רש"י, דסתומי פילי שרי משום דאית ביה פסידא. אברויי אילן אסור משום דהוי רווחא. וע"כ צ"ל דעידור וקשקוש אינם אלא מדרבנן, ובמקום פסידא לא גזרו, כאמור לעיל ב' ע"ב לענין חוה"מ. (ואי"ל משום דשביעית בזה"ז דרבנן, דהסוגיא אזלא לרבא דסבר אפי' תימא רבנן דסברי שביעית בזה"ז דאורייתא).

ועי' מלבי"ם בפירושו על התו"כ בהר, שכ' בדעת הרמב"ם (פ"א ה"ד) שהחופר והחורש לצורך הקרקע אסור מדבריהם, ר"ל דהחופר והחורש לצורך אילנות מותר לגמרי משום לאוקמי, מבואר בדבריו שהחורש לאוקמי מותר.

אך הרדב"ז והמהר"י קורקוס פירשו בדברי הרמב"ם שכוונתו להיפך, שרק חורש לצורך הקרקע אסור מדבריהם, אך חורש לצורך אילנות אסור מהתורה. וחילא דידהו מהא דחרישה אסורה אפילו לפני שביעית מהללמ"ס. וא"כ ק"ו שאסורה בשביעית. וי"ל דאה"נ חרישה לא אסורה אפילו בשביעית עצמה אלא מהללמ"ס, ובזה"ז אסורה רק מדרבנן. (ועי' מש"כ בסי' ו' בענין חרישה בשביעית).

ועי' מו"ק (ג' ע"א ד"ה מאבקין) ושביעית (פ"ב מ"ב ד"ה מאבקין), בר"ש ורא"ש ורע"ב, דפירשו ששרשים המגולים מכסים אותם באבק. משמע שזוהי תולדה המותרת בשביעית מה"ת. ועיין רש"י (ב"מ פ"ט ע"ב ד"ה לקשקש), שפירש: לכסות שרשים המגולים. והרי קשקוש זה מותר לאוקמי אילנא וא"כ מוכח שהדבר מותר בשביעית במקרה הצורך. וכן פירש בע"ז נ' ע"ב, ושם הוזכר הדבר בפירוש להיתר ומשום לאוקמי.

מיהו לא מצינו היתר לאבק ולכסות שורשים מגולים אלא ביד, או אפילו במעדר, שהרי עידור אינו חרישה וכמבואר במשנה פ"ב מ"ב ולאוקמי שרי. וכמו קשקוש לאוקמי. ואע"פ שבשבת עידור נחשב כאב מלאכה לא פחות מחרישה. ואדרבה הוא חמור יותר, שכן עידור נעשה ע"י האדם עצמו וחרישה בסיוע בהמתו (וערמב"ם הל' שבת פ"כ ה"ב ורמב"ן על סהמ"צ שורש י"ד ולעיל סי' ז'). בשביעית הסברה מתהפכת וחרישה בבהמתו חמורה יותר מאשר עידור ביד, משום שנאמר "ושבתה הארץ", ומבחינת שביתתה של הקרקע חרישה בבהמה חמורה יותר כי באמצעותה נחרשת הארץ בשטח גדול יותר מאשר ביד. ומכיון שדרך החרישה 143 העיקרית היא בבהמה דוקא, חרישה בבהמה היא האב ועידור ביד אינו אלא תולדה. ולכן עידור לאוקמי מותר.

אך בנד"ד התילול נעשה ע"י כלי הנהוג באמצעות טרקטור, וכלי זה מערים את העפר על השורשים ע"י שהוא חורש את האדמה, וא"כ יש כאן לכאורה חרישה האסורה מן התורה. אמנם כוונתו לא לחרוש אלא לחפות את השורשים, וחיפוי זה מותר בשביעית משום לאוקמי. וצ"ע אם הולכים אחר כוונתו של החורש או אחר תוצאות מעשיו. והדבר שנוי במחלוקת גדולה אם בשביעית נאסרה רק מלאכת מחשבת או כל מלאכה אע"פ שאינה מלאכת מחשבת. וכאן אין לו כוונה לחרוש אלא לחפות. (עיין מה שכתבנו לעיל בסי' ג' – מלאכת מחשבת בשביעית והיסקנו לחלק בין איסורי דרבנן לאיסורי דאורייתא וא"כ הדבר תלוי בשאלה אם חרישה אסורה מן התורה או מדרבנן.) ויתכן שהדבר רמוז בלשון הרמב"ם (פ"א ה"ד) "החורש או החופר לצורך הקרקע". וכאן אינו חורש לצורך הקרקע אלא לשם חיפוי השורשים וכן דייק פאה"ש (בי"ש סי' כ' ס"ק ב'). ולכל היותר יש כאן תולדה של זריעה שאסורה רק מדרבנן ומותרת לאוקמי. אמנם הרדב"ז סובר שחרישה לאילנות אסורה מהתורה, ולכאורה ה"ה חרישה כזאת שהיא לצורך תפוחי האדמה. אך כבר הערנו על כך (בסי' ג') שאין כאן איסור דאורייתא. מ"מ נראה שאם ישתמשו בכלי שאינו מיועד בדרך כלל לחרישה, אלא רק לצורך חיפוי שורשים, יש מ