סימן טז – דשנים אטי תמס

סימן טז – דשנים אטי תמס

ההוראות לחקלאים ולגננים להרבות בערב שביעית בדישון המשתחרר לאט על מנת להימנע מדישון בשביעית עצמה. ולכאורה מה ההיתר של דישון כזה, הרי כשהוא משקה בשביעית הוא מדשן בידיו, כי ההשקאה היא הממיסה את הדשן, ורק בהשקאה אוטומטית נראה להתיר אך לא בהשקאה ידנית. (המדובר במקום שאין הצדקה לדישון בשביעית עצמה).

ונראה שהדבר דומה למש"כ הרשב"א בשבת פ' האורג שמותר לנעול בית אע"פ שצבי בתוכו. והק' עליו הר"ן הר"ז פס"ר דניח"ל? כלומר כשאדם עושה פעולה מותרת, ואגבה נעשית פעולה אסורה, לדעת הרשב"א הדבר אסור. וה"ה כאן אע"פ שההשקאה מותרת, אך יחד עמה הדשן נמס ונעשית פעולה אסורה הדבר אסור כמו כל פס"ר דניח"ל. ובאמת קשה על הרשב"א שהתיר, מאי שנא מפס"ר דניח"ל? וצ"ל בדעת הרשב"א דלא דמי. פס"ר דנ"ל זהו מי שעושה דבר שכתוצאה ממנו נעשית מלאכה, אך כשאדם עושה פעולה שהיא 149 עצמה יש לה שתי מטרות שוות, יש מקום להתיר (עיין חידושי ר' עזריאל ראש הברזל סי' ב'). מיהו הרי בזה נחלקו אבות העולם הרשב"א והר"ן, והר"ן אוסר, וקשה לסמוך על הרשב"א בנושא זה. ואולי באיסור דרבנן ובשביעית דרבנן יש להקל.

עוד נראה שבדרך כלל כשאדם משקה הוא לא מתכוין להמיס את הדשן וכוונתו רק להשקאה, והוא לא שם לב בזמן ההשקאה שהוא ממיס את הדשן, ויתכן שאפילו שכח כבר שהניח דשן מערב שביעית. וכל השאלה היא רק האם מותר להניח מלכתחילה דשן כזה. ואה"נ בשמיטה עצמה הדבר אסור, אך בשישית, אע"פ שהוא יודע שההשקאה תגרום גם לדישון מה בכך. והר"ז דומה למתעסק.

אלא שיתכן שהדבר תלוי במחלוקת המקו"ח והגרעק"א אם מתעסק הוא איסור או היתר לגמרי (עי' שו"ת באהלה של תורה ח"ב סי' כ'). שאם נאמר שיש במתעסק איסור, י"ל שאסור להניח את הדשן בששית ולסמוך על כך שהמשקה לא יזכור ויתעסק בדישון, הרי יש צורך למנוע שאדם יתעסק בדבר האסור, וצ"ע. (ועי' תוס' שבת י"א א' ד"ה שמא שמותר מעיקר הדין לחייט לצאת במחטו בע"ש אע"פ שיש חשש שישכח את המחט בשבת ויתעסק בהוצאתה. מיהו מתעסק בשבת אינו מלאכה כלל, משא"כ מתעסק באיסורים אחרים יש בו איסור מהתורה. עי' שו"ת רעק"א סי' ח').

עוי"ל שלא ההשקאה היא הממיסה את הדשן אלא הלחות. והדבר דומה למי שהיה לו שם על בשרו שטובל טבילה של מצוה, עיין שבת ק"כ ב', ולא אמרו שם רבנן שכורך עליה גמי אלא כדי שלא יעמוד לפני ה' ערום, אך בלא"ה גרמא מותרת, שנא' "לא תעשון כן" - גרמא שרי. 

מיהו משמע מהתם שגרמא מותרת רק במקום מצוה, אך שלא במקום מצוה לא הותרה גרמא, שהרי אסור לו לרחוץ ולסוך אלא לצורך מצוה (ומכאן יש אולי להוכיח שלא התירו גרמא במקום שמותר אלא לצורך, כגון מצוה או הפסד גדול, או צער גדול. עיין מחלוקת המחבר והרמ"א או"ח של"ד סכ"ב).

ועוד, הדבר תלוי אם הותרה גרמא בשביעית, והארכנו לעיל בענין זה. (עי' סי' ה').

מיהו י"ל שגרמא במקום שאינו מתכוון שרי, (וכמו שכתב המהר"ל בגו"א למס' שבת ע"ג ב'), וצ"ע בזה, בפרט כאשר האדם מפזר את הדשן בערב שביעית ביודעין שיצטרך להשקות בשביעית ועי"כ יגרום להמסת הדשן. ואולי יש לדמות זאת למי שמכניס את עצמו בערב שבת למצב שבו יהיה מסוכן בשבת ויצטרך לחלל שבת. עיין בעהמ"א והרמב"ן בשבת (דף י"ט) בענין ספינה. ובשו"ע יו"ד ס"ס רס"ו לענין מילה שלא בזמנה תוך ג"י לשבת.

מיהו יתכן לומר שבשביעית הדבר מותר. שהרי בפירוש אמרה התורה: "שש שנים תזרע שדך", אע"פ שהנוטע בשש השנים יאלץ להשקות בשמיטה, אדעתא דהכי דברה התורה, וא"כ ה"ה בעניננו וצע"ג. וה' יאיר עינינו בתורתו.