סימן ה – גרמא במלאכות שביעית
סימן ה – גרמא במלאכות שביעית 55
ראשי פרקים:
א. גרמא במלאכות שביעית
ב. בין גרמא למלאכת מחשבת
ג. מכשיר אוטומטי המוחזק ביד
ד. גרמא קרוב וגרמא רחוק
ה. דעת הקצות והנתיבות
ו. בין מעשה בשבת לקניינים
ז. גרמא – עפ"י התוצאה או עפ"י מעשה
ח. קפיצת יד ופתיחתה מעשה או לאו
ט. מזיק בגופו
י. תחילתו ע"י מעשה
יא. אחיזה ללא נטילה
יב. פעולת מכונה – מעשה או גרמא
יג. מצמצם בשביעית
מסקנה
* * *
א. גרמא במלאכות שביעית
הגרצ"פ פרנק בכרם ציון השלם (אוצר השביעית סי' י"ב) חקר בשאלה זו האם גרמא מותר בשביעית או אסור, והבחין שם בין הלאו, שנאמר בלשון נוכח: "שדך לא תזרע" - משמע שדווקא בידים אסור אבל גרמא שרי (עיין שבת ק"כ ב'), לבין העשה, שנאמר בלשון נסתר: "ושבתה הארץ שבת לה'" – משמע שכל שהארץ לא שובתת הוא מבטל עשה ולכן גם גרמא אסור. ויש להטעים זאת גם בסברא עפ"י מש"כ החזו"א (שביעית ס"ס כ"ה) שבשבת שנאוי לפני ה' הטורח ובנזיקין שנאוי לפני ה' הנזק. ולדבריו י"ל שבשביעית שנאוי לפני ה' ביטול שביתת הארץ.
אך כבר לעיל (סי' ד' אות ב') הבאנו את דעת מרן הרב זצ"ל בשבה"א שהעשה לא בא להוסיף על הלאו. וכל מה שמותר בלאו מותר גם בעשה. ועפי"ז התיר אמירה לנוכרי בשביעית מהתורה. ואעפ"כ נראה שלדעתו גרמא חמור יותר מאמירה לנוכרי. כי בגרמא נוצר שילוב בין הלאו והעשה, שהארץ לא שובתת כתוצאה ממעשיו של הגורם, ולזה נתכוונה התורה בהגדירה את מלאכות שביעית בלאו ועשה גם יחד. ולא דמי לגוי, ששם הארץ אמנם אינה שובתת אך סו"ס הישראל שאמר לגוי לא עשה כלום אלא דיבור בעלמא, ומכיון שאין החיוב על הארץ לשבות אלא ממעשה ישראל 56 אין באמירה זו איסור מהתורה. אך בגרמא, שהישראל עושה מעשה, אם כי מעשה עקיף, וכתוצאה ממנו הארץ לא שובתת, יתכן לומר שיש בדבר איסור מהתורה.
ואולי יש לחלק בין גרמי קרוב לגרמא רחוק ע"ד שיטת הר"י בתוס' ב"ב (כ"ב ב' ד"ה זאת) ורק גרמי קרוב ניתן ליחסו לאדם הגורם והוא אסור, אך גרמא רחוק א"א לייחסו לאדם הגורם ומותר. ואע"פ שבנזיקין גרמא רחוק אסור (ב"ב שם), י"ל שבנזיקין שני חיובים הם: לאדם ולשמים, ובגרמא שא"א ליחס את התוצאה למעשה חיובו רק כלפי שמים ומשום כך חייב רק בדיני שמים (ב"ק נ"ו א'). ומשום כך דנים אותו רק על המעשה בלבד שעשה ולא על התוצאה, שהיא כבר אינה מתיחסת אליו. אך בשביעית שחיוב הארץ הוא, כאמור, בצירוף מעשה האדם, א"א לאסור את מעשה האדם בלבד אלא כאשר יש לייחס את התוצאה בקרקע לאדם ומשום שהעשה והלאו משלימים זא"ז כנ"ל, א"א להפריד בין הדביקים. ולכן בגרמא שהתוצאה אינה מתייחסת למעשה – מותר, ובגרמי שהתוצאה מתייחסת למעשה – אסור. ועיין משמרת להבית (סוף סי' ב') שתלה את שאלת הגרמא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד במדייר, יעויש"ה. (בנושא גרמא ואמירה לנכרי איזה מהם חמור יותר עיין בתשובתנו בשו"ת "באהלה של תורה" ח"ב סי' כ"ט).
ב. בין גרמא למלאכת מחשבת
ולכאורה יש מקור להתיר גרמא בשביעית, עפ"י הגמ' במס' ב"ק (ס' א') שזורה ורוח מסייעתו חייב בשבת ולא בנזיקין, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה. ור"ל שמכיון שבשבת הכוונה במלאכה חשובה, כשהושגה כוונתו חייב, אע"פ שלא עשה את המעשה בעצמו, אלא באמצעות הרוח. ואמנם אם נניח שגם בשביעית מלאכת מחשבת אסרה תורה הרי גם בשביעית יהיה גרמא אסור מהתורה. אך לשיטות הראשונים שבשביעית אין דין מלאכת מחשבת יהיה גרמא מותר מהתורה (ולעיל אות א' הבאנו את המקורות למחלוקת זו).
אלא שמלבד העובדה שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים, אם יש דין מלאכת מחשבת בשביעית, הדבר שנוי גם במחלוקת ראשונים בפירוש הסוגיה בב"ק הנ"ל. שלכאורה היא עומדת בסתירה לאמור בשבת (ק"כ ב') שגרמא מותר בשבת? ואכן הרא"ש פירש שם שרק זורה אסרה התורה, משום שזוהי צורת המלאכה, שהאדם מגביה את התבואה ברחת לרוח והרוח מנשבת וזורה את המוץ, אך במלאכות אחרות, שהתורה אסרתן רק כשהאדם עושה אותן בעצמו, כשעושה באמצעות הרוח וכל גרמא אחר פטור.
וביד רמה למס' ב"ב (כ"ו א') ביאר את דברי הגמ' בב"ק הנ"ל, שכוונתה לחלק בין זורה ורוח מסייעתו, שאינו גרמא אלא מעשה הנזק בעצמו, לבין ליבה וליבתו הרוח, שאין כאן אלא גרמא בנזיקין ולא הנזק עצמו. ועל זה אמרה הגמ' מלאכת מחשבת אסרה תורה. שבזורה בשבת, את הנעשה אין להשיב ומחשבתו כבר נעשתה; משא"כ בליבה וליבתו הרוח עדיין ניתן לתקן את המעוות ולמנוע את הנזק לכן פטור. נמצא שגם לשיטת הרמ"ה מלאכת מחשבת אינה סיבה להחמיר באיסור גרמא. 57 ולהלכה יש שדוחים סוגיה זו מההלכה מכח קושייתנו דלעיל וקושיות אחרות (עיין בספרו של הרי"ל הלפרין "מעשה וגרמא בהלכה" חלק שמיני שליבן סוגיה זו מכל צדדיה, על כל השלכותיה המעשיות).
העולה מכל הנ"ל הוא שלמעשה אין קשר בין מלאכת מחשבת לבין גרמא, וגרמא בשבת פטור משום שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" עשיה הוא דאסור גרמא שרי (שבת ק"כ ב'), אך בשביעית שנאמר גם "ושבתה הארץ" יתכן שגרמא אסור וכנ"ל, בין אם מלאכת מחשבת נוהגת בשביעית ובין אם אינה נוהגת בשביעית.
אעפ"כ יש מקום לומר שגרמא בשביעית מותר אם נאמר שהאיסור בשביעית הוא איסור גברא, ולא איסור חפצא (שלא כהמהרש"ל) והדבר צריך הכרע.
ג. מכשיר אוטומטי המוחזק ביד
לפי ההנחה שגרמא בשביעית מותר, יש שהרחיבו את היתר הגרמא בשביעית גם למכשירים אוטומטיים המוחזקים ביד, כגון מרססים או משורים חשמליים (עיין מדריך שמיטה לחקלאי תשנ"ד בהוצ' מכון התורה והארץ). אם נניח שגרמא מותר, האם גם כלי מיכני המוחזק ביד והאדם מוליכו ומכוונו ממקום למקום, נחשב לגרמא ומותר? (ואף שבשביעית לענ"ד אין נפ"מ, כי בלא"ה גרמא אסור, יש בשאלה עקרונית זו צורך כדי להתלמד במקום אחר). או שאפי' אם נאמר שבשביעית גרמא מותר, יתכן שהחזקת מכשיר אינה גרמא. במס' קידושין (כ"ה ב') פיל במה יקנה? והתירוץ האחרון שם בגמרא (כ"ו א') הוא: "א"נ בחבילי זמורות". ופרש"י בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים ומעלהו עליהם. אך בתוס' פירש רבנו משולם שחבילי זמורות הם מאכל פילים, ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ אליהן ומגביה עצמו מן הארץ ואוכלן. ובקצוה"ח (סי' רע"ג ס"ק ד') למד מכאן לאמור בב"ב (כ"א ב') "מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג". והגמ' מסבירה זאת משום "דיהבי סיארא". ופירש"י שהדגים "נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות, הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלוא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו". ור' מאיר אביו של ר"ת פירש (קידושין נ"ט א') שדרך הדייגים להשים דג מת והדגים מתאספים סביבו. וכתב הקצות, שכשם שפיל נקנה בחבילי זמורות ע"י שמגביה עצמו אל הזמורות כדי לאוכלן, כך גם דגים נקנים ע"י שנמשכים אל הפתיון כדי לאוכלו, ומי שאינו מרחיק ממצודת הדג עובר על איסור גזל מדאורייתא ומוציאין ממנו בדיינים.
אלא שהוא כתב כן "לולא דברי התוספות". ובאמת מלשונם בקידושין (נ"ט א' ד"ה עני) משמע שאינו אלא "כאילו גוזל לו". וכן משמע מרש"י ב"ב (כ"א ב') שכתב: "בטוח הוא שילכדנו והו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו". משמע שאינו עובר באיסור גזל מהתורה, אלא רק בנזק.
והסבר שיטה זו הוא עפ"י מש"כ בנתיבות (סי' רע"ג ס"ק ג') שכתב לחלק בין זמורות של פיל, שהקונה מחזיק את הזמורות בידיו ולכן הוא קונה את הפיל בהגבהתו מכוחו, לבין מצודת הדג, שהדייג מניח את הפתיון והולך לו והדגים נמשכים לפתיון מאליהם ולא מכוחו של הדייג, ולכן אין בדג קנין גמור אלא גרמא בנזיקין. 58 ומוכח מכאן שמכשיר המוחזק בידי האדם, אע"פ שהמכשיר פועל אוטומטית, כזמורות המושכות את הפיל אליהן, מתייחס המעשה אל האדם ונחשב למעשה ידיו ממש ולא לגרמא.
ד. גרמא קרוב וגרמא רחוק
אמנם יש לדחות ראיה זו, בקנין אין צורך במעשה האדם ממש ולכן גם בגרמא סגי, וזמורות הקונות פיל אינן נחשבות למעשה ידיו ממש של הקונה, אלא לגרמא, ובכל זאת קונה בכך את הפיל. אך בשביעית יתכן שרק מעשה האדם עצמו אסור, וגרמא מותר. וא"כ עדיין יש מקום לטוען לטעון שגם החזקת מכשיר אוטומטי ביד לגרמא תיחשב ותהיה מותרת בשביעית. וזה שמצודת הדג אינה קנין י"ל שאפילו לגרמא לא תיחשב משום שהניח את הפתיון והלך לו והדג נמשך מאליו. וראיה לזה, לכאורה, מקידושין (נ"ב ב') "כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה". נמצא שאע"פ שהמשיכה נעשית ע"י הבהמה ולא ע"י הקונה בעצמו, מכיון שהמשיכה נעשית בגרמתו של הקונה, שקורא לה והיא באה, היא מועילה לקנין. לעומת זאת בשבת בכגון דא לא יחשב דבר כזה למעשה, אלא לגרמא. כמבואר בשבת (נ"ג ב') "היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה". וכן מחמר אינו חייב משום מלאכת עצמו אלא רק משום מלאכת בהמתו ואינו חייב סקילה (שבת קנ"ד א'). ועיין אג"ט (חורש י"ב, י"ב-י"ג) ואב"נ (ס' קכ"ט, ה').
ומוכח מכל זה שבקנין אין צורך במעשה האדם עצמו, וגם גרמא קונה, ויתכן איפוא שהמגביה פיל ע"י זמורות קונה מדין גרמא וה"ה מכשיר המוחזק בידי אדם ופועל מאליו נחשב לגרמא. אולם זהו רק כשמחזיק את המכשיר בידיו, ולא כשהניח פתיון והלך לו.
ואולי אפשר היה ליישב בסברה זו את הסתירה שמקשים מב"ק (ס' א') שזורה ורוח מסייעתו חייב – למס' שבת (ק"כ ב') שגרמא פטור בשבת (עי"ל אות ו'). ולהנ"ל י"ל שבזורה ורוח מסייעתו, מכיון שהוא מחזיק את הרחת ביד והרוח זורה את המוץ הוא גרמי, ויש לייחס את המעשה אליו, משום שדומה לזמורות של פיל. אך גרמא שמעמיד כלים בפני הדליקה והולך לו פטור, משום שהדבר דומה למצודת הדג. וכעי"ז מצאתי שהרי"ל הלפרין מביא בספרו מעשה וגרמא בהלכה בשם "זרע אמת" (או"ח סי' מ"ד).
מיהו יש לחלק בין גרמי קרוב לגרמא רחוק, שרק גרמי קרוב קונה ולא גרמא רחוק וע"ד חילוקו של הר"י בתוס' (ב"ב כ"ג ב'). ואפילו הריצב"א החולק שם על הר"י בנזיקין יודה לחילוק זה בקניינים. ובזה נחלקו הקצות והנתיבות. הקצות סובר שגם גרמא רחוק כגון מניח פתיון מועיל בקנין, והנתיבות סובר שרק גרמי קרוב כגון מי שמחזיק זמורות בידו מועיל בקנין ולא גרמא רחוק.
השתא דאתינא להכי י"ל שכמו שחילקנו בנזיקין וקנין בין גרמי לגרמא ה"ה י"ל לעניין שבת ושביעית, שבגרמי שהמלאכה נעשית בהשפעתו הישירה חייב, ובגרמא שהמלאכה נעשית בהשפעתו הרחוקה, ואפשר לומר שכמעט ונעשית מאליה, פטור.
והעולה מדברינו הוא, שלפי הקצות שגם גרמא מועיל בקנין (כגון מצודת הדג) ולדעתו אין חילוק בין מכשיר המוחזק ביד לבין מכשיר הפועל מאליו, שניהם גרמא הם ובכל 59 זאת יתכן לומר שגם מחזיק זמורות ומגביה פיל קונה מדין גרמא, ולא משום שקונה בידיו ולדעתו אפשר לומר שבשביעית המחזיק מכשיר אוטומטי בידו נחשב לגרמא ומותר (אם כי אין הכרח לומר כן). ולנתיבות עכצ"ל שפיל נקנה מדין גרמי ואינו כגרמא אלא כמי שעושה מעשה בידים וה"ה המחזיק מכשיר אוטומטי בידיו בשביעית נחשב לעושה מעשה בידיו וחייב.
ה. דעת הקצות והנתיבות
[אלא שמחלוקת זו בין הקצות והנתיבות עומדת בסתירה לכאורה למחלוקתם במקום אחר.
בשו"ת שבסוף ס' אב"מ (סי' כ"ה) כתב הקצות שהאומר לפועלים נוכרים להגביה או למשוך עבורו אינו קונה. וכדבריו משמע גם מהרשב"ם בב"ב (פ"ה ב' ד"ה בין פסק עד שלא מדד) שמשיכת אדם טעון פירות לא מהני ורק האומר לפועלים להחזיק עבורו קנה. (וטעם חילוקו בין משיכה והגבהה לבין חזקה נלענ"ד שקנין חזקה עיקרו הוא בחפצא, שבקרקע הנקנית ייעשה מעשה חזקה ולכן גרמא מועיל. אך קנין הגבהה ומשיכה עיקרו הוא בגברא שהקונה יעשה מעשה בעלות של הגבהה ומשיכה ולכן גרמא לא מועיל. מיהו בשיעורי הגר"ש לב"מ סי' י"ד הוכיח שקנין חזקה אינו כמו שאמרנו, בגלל מעשה התיקון שנעשה בקרקע, שא"כ מדוע המחזיק העושה חזקה ע"מ שתקנה אחרי ל' יום לא יועיל הקנין, הרי התיקון שנעשה עדיין נמצא בגוף הקרקע?)
וקשה על דברי האב"מ, מאי שנא הגבהה ומשיכה ע"י נוכרים מע"י מצודת הדג, ומדוע במצודת הדג, שהפתיון מושך, גרמא קונה, ובהגבהה ומשיכה, כשהנוכרי מושך, גרמא כזה אינו קונה? ויתכן לומר שהקצות מפרש שגם במצודת הדג המדובר הוא כשהדייג מחזיק עדיין את החכה בידו ולא כמו שהבין הנתיבות שהמדובר הוא שהדייג השליך חכה והלך לו. וא"כ לא הקצות והנתיבות נחלקו כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ונמצא שגם הקצות יודה לנתיבות שיש לחלק בין גרמי בידיו לגרמא מאליו, וגרמי בידיו נחשב למעשה ממש וגם בשביעית אסור.
אולם גם דברי הנתיבות סותרים אלו את אלו. שכן תשובה זו של הקצות נכתבה לבעל הנתיבות, ומשמע שבעל הנתיבות סבר שחזקה ע"י פועלים נוכרים אינה קונה. אך בתשובת בעל הנתיבות, המודפסת בחו"מ סי' קצ"ב (ובטעות יוחסה בדפוסים שלנו לש"ך ולסמ"ע) לא מוזכרת כלל הטענה שאמירה לגוי להחזיק אינה קונה. (ועיין בהגהות על תשובת האב"מ שם). והמפליא יותר הוא שבסי' קפ"ח סובר הנתיבות שאפילו אמירה לגוי שימשוך קונה. וסברתו מתהפכת מן הקצה אל הקצה!
ויתכן לומר שבתשובתו הראשונה של הנתיבות, שנכתבה לבעל הקצות, סבר שאמירה לנוכרי להחזיק אינה קונה, אולם לאחר תשובת הקצות חזר בו הנתיבות והשתכנע מסברת הקצות עד כדי כך שסבר עתה שאפילו אמירה למשוך קונה, דבר שהקצות עצמו לא סבר. ומשנתו האחרונה היא זו שבספרו הנתיבות ולכן השמיט בתשובתו, שהודפסה בתוך ספרו הנתיבות, את הטענה הראשונה שאמירה לגוי להחזיק אינה קונה (ועיין חלקת יואב ח"מ סי' א'). 60
עכ"פ מצינו סתירה בספרו הנתיבות עצמו, שבסי' קפ"ח סובר שמשיכה ע"י גוי קונה, כלומר שגרמא מועיל, ובסי' רע"ג סובר שמצודת הדג אינה קונה, כלומר, שגרמא אינו מועיל? וצ"ל שגוי המושך במצות ישראל, אע"פ שאין לו שליחות ואדעתא דנפשיה קעביד, עושה זאת סו"ס מכח מצות הישראל, לכן יש לדמותו לגרמי. (ואולי מדובר שהישראל עומד על גביו, וצ"ע), משא"כ במצודת הדג, שלדעת בעל הנתיבות המדובר במי שהניח את הפתיון והלך לו והמשיכה נעשתה כולה מאליה, לכן אינו קונה.
ועי' בספרנו "באהלה של תורה" (ח"ב סי' כ"ט) שהארכנו בנושא זה והסקנו שבמקום שהתוצאה עיקר – גרמא כמעשה, כגון בקנין וכלאים, ובמקום שהמעשה עיקר – גרמא אינו כמעשה, כגון בשבת. ואם נניח שבשביעית עיקר האסור הוא התוצאה, שהארץ אינה שובתת, גם גרמא בשביעית יהיה אסור.]
ו. בין מעשה בשבת לקניינים
אלא שכל הנחתנו שאין לדמות שביעית לקנין, טעונה הבחנה בין שבת לשביעית. שהרי בשבת אמירה לגוי, אפילו כשישראל עומד על גביו, אינה מהתורה אלא משום שבות. ובקניינים סובר הנתיבות שאמירה לגוי (לפחות כשישראל עומד ע"ג) קונה. ועכצ"ל כמש"כ הסמ"ע (סי' ער"ה ס"ק ל"ב) שהעושה מחיצה ע"ג מחיצה קיימת מכבר בנכסי הגר לא קנה אפילו כשאח"כ נבלעה המחיצה הראשונה. והקשה הסמ"ע מאו"ח (סי' שנ"ח) שלענין מחיצות שבת בכה"ג מועילה המחיצה העליונה? ותירץ שבנכסי הגר צריכים אנו שהנאת הקרקע ע"י תיקונו תהיה ניכרת וידועה. ורצונו לומר שבחזקת נכסי הגר צריכים אנו בעלות, ובעלות צריכה מעשה המוכיח על בעלותו של הקונה.
(ולעצם קושית הסמ"ע ממחיצה ע"ג מחיצה יש להעיר ממנחות מ' ב', הטיל למוטלת ובמחלוקת הפוסקים שם ואכמ"ל).
וראיה לדבריו יש להביא מב"ב (נ"ד א'): "האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי חזקה. מאי טעמא? בעידנא דשדא לא הוי שבחא, השתא דקא שבח ממילא אקשבח". אע"פ שלענין שבת בודאי חייב בכה"ג (ומש"כ המרדכי שם שדיני שבת שוים לדיני חזקה בענין מסיר גבשושית, אין כוונתו להשוות דיני חזקה לגמרי לדיני שבת. ועיין בדברי הקצות בשו"ת אב"מ הנ"ל והנתיבות בסי' קצ"ב בתשובתו הנ"ל. אח"כ מצאתי שבס' ערך שי הביא ראיה לנתיבות מגמ' זו, עיין טבעת החושן סי' רע"ג קצות ס"ק ד' ד"ה וראיתי). ועכצ"ל שבשבת צריכים מעשה זריעה ועצם הנחת הזרעים באדמה היא הזריעה, אך בחזקה צריכים בעלות, ולכן בשבת חייב גם כשאין תועלת מהצמיחה, אך בחזקה אינו קונה אלא כשהיתה הבעלות ניכרת מיד בשעת הזריעה. (ועיין תוס' חולין ח' א' ד"ה מותר שכתבו לחלק בין שבת לע"ז וז"ל: "שאני שבת שמלאכת מחשבת אסרה התורה וכיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע"פ שקלקולו יתר על תיקונו, אבל לעניין נהנה מע"ז לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תיקונו"). ועל דרך זו י"ל גם כאן, בשבת אין צורך שתהיה לו תועלת מהזריעה, אך בקנין צריך שתהיה לו תועלת מהזריעה. לכן מסתבר לומר, שבקנין, שצריכים רק בעלות, כל מעשה קנין הנעשה בקרקע או במטלטלין, ומוכח שהמעשה מתיחס לקונה, נחשב לקנין אפילו בגרמא. אך בשבת שצריכים מעשה, בגרמא פטור. ואין להביא כלל ראיה מהמחזיק 61 זמורות בידו ומגביה פיל למלאכה כעין זו בשבת, כי אין הנושאים דומים כלל. ויתכן איפוא שמלאכה כעין זו בשבת לא תיחשב למלאכה, כי סו"ס לא עשה שום דבר, משא"כ בקנין העיקר הוא שהפיל מוגבה מחמתו ולכן קונה.
וצ"ע כיצד להגדיר מלאכה בשביעית, כבשבת או כבקנין? יעויין בדברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (התוה"מ כרך ג') שכל מלאכות שביעית יסודן בהבלטת הבעלות של הבעלים על שדהו ופירותיה. וא"כ שביעית דומה יותר לקנין מאשר לשבת ולכן מעשה הנעשה ממילא ע"י החזקת מכשיר בידיו דינו כקנין פיל ע"י זמורות ומעשה כזה יאסר בשביעית. אך גם בלא"ה כבר אמרנו לעיל ששביעית אינה דומה לשבת, שחיובה אינו מצד המעשה בלבד אלא גם מצד שביתת הארץ, ולכן גם מעשה עקיף יחשב למעשה והגדרות המעשה בשביעית יהיו קרובות יותר לקנין מאשר לשבת. והדבר מוכח מכל הראיות שהבאנו (בספרנו "באהלה של תורה" ח"ב סי' כ"ט) מהקפה, חסימה, תמורה, וכלאים, שבכולם גרמא מחייב מלקות, ולכן השוותה הגמ' קנין לכלאים, וכך נפסקה גם ההלכה, ומסתבר שגם שביעית דינה ככל האיסורים הנ"ל שגרמא מחייב בהם.
ז. גרמא – עפ"י התוצאה או עפ"י מעשה
ויש להביא ראיות אחרות לכך שדבר המוחזק בידי אדם, אע"פ שאינו עושה בו מעשה אקטיבי, אלא המעשה נעשה מאליו, נחשב עצם החזקת הדבר ע"י האדם למעשה גמור מצידו. עיין מכות כ' ב' דסך באצבעותיו נשא חייב משום קרחה, ואילו בקידושין כ"א ב' רציעה ע"י סם נחשב לגרמא (עיי"ש רש"י ד"ה סם). ואם נאמר שבקרחה הוא מחזיק את האצבעות לכל אורך הזמן שהסם פועל מיושב דהוי מעשה דידיה ולא גרמא. ועיין צפנת פענח מכות שם, שתי' באופן אחר, שבקרחה האיסור הוא בתוצאה שהוא קרוח ולכן גרמא נחשב למעשה. ברציעה המעשה הוא העיקר שהאדון רוצע את עבדו, לכן גרמא אינו כמעשה, ובנזיר מ' א' מבואר שגילוח בסם אינו נחשב גילוח כי שם יש צורך במעשה גילוח ולא בתוצאה שאין לו שיער. ולפי"ז יש לדון בשביעית מה האיסור שהאדם יזמור או שהארץ תשבות. והדבר תלוי במה שכתבנו לעיל אות ב'.
ועיין מאורי אש להגרשז"א עמ' 128 דהאוחז אש בשבת ובא אחר והניח עליה קדרה נחשב הראשון כמבשל.
בב"ק כ"ג ב': "השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואמר רב אחא בר יעקב, כשתימצי לומר לדברי ר"י ארס נתש בין שיניו הוא עומד לפיכך משיך בסייף ונחש פטור, לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומשיך פטור". ופירש"י: "בין שיניו עומד ובלא כוונת הנחש יצא הארס". ור"ל שאין הארס יוצא ע"י פעולה מכוונת של הנחש אלא היא נעשית מאליה. ואין רצונו לומר שהכל נעשה ע"י האדם בלבד, כמזריק ארס במזרק לחבירו, שהרי סו"ס הנחש הוא המכיש, אלא שמאחר והארס עומד בין שיניו והדבר ידוע שנחש המורגז ע"י אדם ודאי שיכישנו הר"ז כמחזיק מכשיר אוטומטי בידיו וחייב, אע"פ שההכשה נעשית ע"י הנחש, הריהו כמחזיק סכין בידו. כי עצם החזקת הנחש בידיו דומה למזיק בידים. 62 ואין לומר שהמדובר שהוא תחב את שיני הנחש בבשרו של ההרוג והארס חדר לגופו והרגו כמי שמזריק לחבירו זריקה, (וכמו שכתב אבן העוזר סי' שכ"ח עי"ל סי' ז' אות ו') שא"כ מה טעמם של רבנן? אלא ע"כ כנ"ל שהנחש הוא המכיש, אלא שהדבר כל כך ודאי עד שהמעשה מתייחס לאדם המשיך.
ורבנן לא נחלקו על ר"י אלא משום שסוברים שארס נחש בעצמו מקיא וכל הנעשה מתייחס לנחש ולא לאדם המשיך. אך במכשיר אוטומטי גם הם יודו, שמעשה הנחש מתייחס לאדם.
מיהו יש לחלק בין מכיש נחש שמביא את הנחש אל האדם והלה מכיש מייד לבין מכשיר שאדם מחזיק קרוב לעץ ולאחר זמן נכנס אליו כח חשמלי ומפעילו. וע"ע אב"נ (יו"ד ח"א, קכ"ג אות ה') שכתב עפ"י הרמב"ן בדינא דגרמי שאם בלעדיו לא היה המעשה יכול להיעשות כלל מקרי מעשה בידים. עיש"ה.
ח. קפיצת יד ופתיחתה – מעשה או לאו
בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' ב') כתב שאדם שהחזיק סכין בידו ופתחה ונפלה הסכין ושחטה, אינו נחשב לשוחט בכח גברא, שהרי גם אדם שמת נפשטת ידו מאליה, ונמצא שפשיטת היד אינה מעשה האדם, אלא מעשה הנעשה ממילא. ואדרבה, קפיצת היד היא המחייבת הפעלת כח מצד האדם והיא הנחשבת למעשה. ולדבריו יוצא שהחזקת היד קפוצה מהווה מעשה בכל רגע ורגע, ואלמלא הפעלת כח מצד האדם בכל רגע ורגע היתה היד נפתחת. ולפי"ז המחזיק כלי אוטומטי בידו נחשב לעושה מעשה בעצם ההחזקה, וא"א לומר שהמכשיר פועל אוטומטית ודינו כגרמא, שהרי הבאת המכשיר למקום בו הוא פועל את פעולתו והחזקתו באותו מקום בכל רגע ורגע, אפילו אם יפעל המכשיר ע"י גרמא, יחשב הדבר למעשה גמור.
אמנם יש להעיר על סברתו זו מחולין ל"ח א': "אמר רב ענן, לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל, היתה ידה כפופה ופשטתה - דבר שהמיתה עושה (ואינה נחשבת למפרכסת כדי להכשיר את שחיטתה). פשוטה וכפפה - דברים שאין המיתה עושה" (ונחשבת למפרכסת ושחיטתה כשרה). ומסקנת ההלכה היא שבבהמה גסה אפילו פשיטת יד או רגל מהווה פירכוס, המעיד על כח חיוניותה של הבהמה, והיא כשרה, ובבהמה דקה פשיטת היד אינה פירכוס, אלא הוצאת נפש בעלמא, ורק ברגל מהווה הפשיטה פירכוס. נמצא שלא תמיד פשיטת היד היא פעולה הנעשית מאליה, ופעמים היא נחשבת לכח גברא. וצ"ע למי לדמות את ידו של האדם, לידה של בהמה גסה או לידה של בהמה דקה.
(ובקוה"ר פרשה ה' פס' י"ד: "תני בשם ר"מ, כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מהעוה"ז כלום". וכמדומה שלא כלל מוחלט הוא, שכל מי שנפטר מן העולם ידיו פשוטות, אלא על פי רוב).
וכן יש להעיר על דבריו משבת ג' ב' "דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת", ודוחק לומר ששדי הוא דוקא זורק בכח.
מכל מקום, כפיפת היד היא בודאי יותר מעשה מפשיטתה וכמו שפסקו הפוסקים להלכה שאפילו בהמה דקה שפשיטת ידה אינה פירכוס כפיפתה מהווה פירכוס (עש"ך יו"ד 63 סי' י"ז ס"ק ד'). וא"כ אפילו אם לא נקבל את סברת החלקת יואב שפשיטת יד אינה מעשה, לכו"ע קפיצת יד היא מעשה בכל רגע, ואין לומר איפוא, שהמחזיק מכשיר בידו ומפעיל אותו בדרך גרמא, ייפטר, אלא החזקת המכשיר ביד מהווה מעשה גמור, בכל רגע ורגע שממשיך להחזיקו ואינו מרפה ממנו.
ט. מזיק בגופו
ובמס' ב"ק ל"א ב' בסוגית הקדרין, לדעת רבא הראשון חייב בין בנזקי גופו של השני, בין בנזקי ממונו, משום שהראשון נחשב לאדם המזיק בעצם שכיבתו ברה"ר, מכיון שנפל בפשיעה. אך השני פטור מנזקי ממונו של השלישי, שמכיון שנפל באונס נחשבת שכיבתו ברה"ר לבור בלבד, ולא לאדם המזיק, אע"פ שיכול היה לעמוד ולא עמד. ובשטמ"ק שם הקשה בשם הר"פ מהמשנה דלהלן, "היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה אם עמד בעל הקורה חייב", שהיה צריך להזהיר ולא הזהיר, אע"פ שעמד לכתף כאורחיה (לרנב"י שם ל"א א'). וקשה, הרי עמידתו היתה שלא בפשיעה ובכל זאת חייב כאדם המזיק, משום שלא הזהיר, ומדוע איפוא קדר שנפל באונס פטור מדין אדם המזיק, אע"פ שיכול היה לעמוד ולא עמד? ותירץ הר"פ: "דלעולם לא פקע מיניה דין אדם המזיק, אלא דוקא באותו ענין שאפילו היה מת, האדם המזיק, היו נזוקין בו בענין זה, כגון גבי קדרים, שנתקל האחד בחבירו, לאחר שנפל חבירו, אבל עמד בעל קורה, אע"ג דלא הוי מעשה בפשיעה זו, מ"מ נחשב לאדם המזיק משום עמידתו וקורתו בידו, משום שאינו ראוי להיות ניזוק על ידו אילו היה מת". עכת"ד.
וסברתו דומה לסברת החלקת יואב, שכל דבר שנעשה ע"י גופו של האדם באופן פסיבי, ואילו היה מת לא היה יכול להישאר באותו מצב, נחשב הדבר למעשה מצידו של האדם, אך אם גם במותו של האדם היה נשאר באותו מצב, לא נחשבת הישארותו באותו מצב למעשה. (עיין הר צבי או"ח ח"א הררי השדה סי' קנ"א).
ועפי"ז י"ל בהסבר המשנה במס' שבת (ק"ו ב'): "ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו, אע"פ שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור". למרות שעתה, אחרי שהראשון הלך לו, השני הוא הצד למעשה את הצבי, בעצם ישיבתו בפתח, בכ"ז השני פטור, משום שישיבתו אינה אלא המשך פסיבי של תחילת ישיבתו שהיתה בהיתר לא נחשבת ישיבתו למעשה. ולהנ"ל מדוקדקת מאד לשון המשנה שנקטה ישב ולא עמד. שאם המדובר היה בעומד בפתח וממלאהו היה חייב, כי אילו היה מת היה נופל והצבי לא היה ניצוד, נמצא שבעצם עמידתו, אע"פ שהיא פסיבית לכאורה, הוא צד את הצבי, אך כשישב אין המשך ישיבתו הפסיבית נחשב למעשה, שהרי אילו היה מת היה נשאר באותו מצב של ישיבה בפתח, והצבי היה ממשיך להיות ניצוד בכל מצב שהוא. ועיין שש"כ (ח"א פכ"ג הע' ק"ב): "מסתבר דמה שנעשה גם כשהוא ישן או מת אינו קרוי בכלל עושה". (והביא דוגמא לזה בתוס' שבת צ"ד א' לענין חי נושא א"ע עיי"ש), וה"ה להיפך שאם היה ישן או מת לא היתה מלאכה ורק משום שהוא חי הר"ז מלאכה, ודוק היטב.
ועיין תחומין ה' עמ' 62 מה שכתב פרופ' זאב לב בהסבר סוגיית הקדרין בשם הרב הלפרין, ושם עמ' 59 כתב פרופ' לב שאין לדמות שבת לנזיקין. בנזיקין חיובו משום פושע, 64 בשבת מדין משוי. מיהו הדבר תלוי כנראה במחלוקת התוס' סנהדרין ע"ז א' והר"ן שם. התוס' מדמים שחיטה וה"ה שבת לנזיקין והר"ן מחלק. אמנם מחלוקתם היא באשו משום חציו אך י"ל שמחלוקתם, אם לדמות שבת לנזיקין או לא, יש לה השלכות גם לנ"ד. ועיין מאורי אש להגרשז"א מעמ' כ"ד ואילך.
י. תחילתו ע"י מעשה
[אלא שילה"ק על דברינו ממש"כ השאג"א (סי' ל"ב) שכל שתחילתו במעשה אע"פ שסופו בלא מעשה נחשב למעשה. כגון מי שהיה לבוש כלאים חייב על כל התראה והתראה אע"פ שאינו פושט ולובש את בגדיו בכל פעם ופעם מחדש. וכן השוהה במקדש בטומאה חייב על שהייתו אע"פ שאין בה מעשה כיון שכניסתו היתה ע"י מעשה. וכן נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה חייב אע"פ שלא עשה מעשה בהיותו בבית הקברות כיון שכניסתו לשידה היתה ע"י מעשה חייב.
ולפי"ז י"ל שגם השני שישב על הפתח וצד את הצבי אע"פ שהיה זה ללא מעשה כיון שתחילת ישיבתו היתה במעשה נחשבת גם ישיבתו לבסוף כמעשה ומדוע פטור? אמנם בעמק יהושע (סי' ב') כתב שאם תחילת עלייתו היתה בהיתר כיון שסופו היה ללא מעשה פטור, אך הוכחותיו של השאג"א לא נידחו. (ועיין חלקת יואב מה"ת סי' ט' ועיין משנ"ב שט"ז בה"ל סעיף ו' ד"ה ישב).
ולולא דמסתפינא משאגתו של האריה הייתי אומר שמשלוש הדוגמאות שהביא אין ראיה. משום ששלושה איסורים אלו, כלאים, טומאת נזיר וטומאת המקדש שונים בכך שבהם לא הצריכה התורה מעשה גמור. ועל דרך מה שכתב הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח. בטומאת מקדש וקדשיו האיסור הוא בעצם הימצאות הטומאה במקדש ולכן מצוה להוציא את הטומאה מן המקדש אפי' ע"י טמאים (עיין סוף עירובין וחי' הגר"ח בשכפול א'-ב' עמ' ס"ג-ס"ד). ובנזיר האיסור הוא בעצם היותו טמא (עיין רמב"ם וראב"ד פ"ה מהל' נזירות הי"ז ובמל"מ פ"ג מהל' אבל ה"א). ובכלאים האיסור הוא עצם הימצאות הכלאים על גופו, שהרי לדעת הרמב"ם אפילו אחר הרואה כלאים על חבירו חייב לקפוץ ולפושטם מעליו, וק"ו הוא עצמו. אך בצידה האיסור הוא לצוד וסו"ס לא הוא צד, אלא הצידה נעשתה מאליה. וכן מוכח ממכות כ"א ב' "אמר רב אשי אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב". ועיי"ש בתוד"ה ואפילו, שנזיר בקבר וטמא במקדש אותו גדר יש להם.
עוד י"ל שיש לחלק בין עבירות הנעשות בגופו של האדם עצמו בלי מעשה ותחילתן ע"י מעשה, שחייב. לבין עבירות הנעשות ע"י האדם בחפץ אחר, שאם אין בהן מעשה אינן נחשבות למעשה אע"פ שתחילתן ע"י מעשה. דוק ותשכח שכלאים, טומאת נזיר וטומאת מקדש הן עבירות הנעשות בגופו של האדם עצמו. ואילו צידה נעשית בחפץ אחר, בצבי, ולכן א"א לומר שהמעשה ההתחלתי מתייחס לצידה הסופית, שמשום שלגבי צבי זה שניצוד לא עשה האדם שום מעשה. ועדיין הדבר צ"ע. (אלא שצ"ע בגדר צידה האם איסורה בגלל האדם הצד, או בגלל הצבי הניצוד).] 65
יא. אחיזה ללא נטילה
במס' יומא (מ"ט א'): "בעי ר"פ חפן חבירו קטורת ונתן לתוך חופניו מהו? מלוא חופניו בעינן והא אירא, או דילמא ולקח והביא בעינן והא ליכא? תיקו". משמע שהחזקת הקטורת בחפניו לכשעצמה עדיין אינה נחשבת למעשה לקיחה, ויש צורך בלקיחה ממש. וכבר מובאת בפוסקים סוגיה זו כמקור לכך שהמחזיק לולב בידו לפני עלות השחר ועלה עה"ש אינו יוצא י"ח בעצם החזקת הלולב בידו, אלא עליו להניחו מידו ולחזור וליטלו מחדש, משום שעצם ההחזקה של הלולב בידו אינו נחשב ללקיחה (עיין חלקת יואב או"ח סי' י"ב ובמקראי קודש להגרצ"פ ח"ב סי' א'-ו', ועיין צל"ח החדש לדו"ז ר"א שטיגליץ בקונט' א' למאמר א' עמ' קל"ח ב'-קל"ט. ועיין אוצר מפרשי התלמוד סוכה מ"א ב' ואב"נ יו"ד שצ"א. ועי' מכתבי תורה להרוגאצ'ובי מכתב קנ"ד שחילק בין לולב במדינה שהמצוה היא רק בנטילה, לבין לולב במקדש שהמצוה היא בהמשך האחיזה).
מיהו פוסקים אחרים דוחים ראיה זו, משום שלקיחת הקטורת חייבת להיות מכלי שרת דוקא, ולכן אע"פ שאחיזת הקטורת בידו לכשעצמה נחשבת למעשה, היא פסולה, משום שלא היתה בה לקיחה ישירה בכלי שרת. כמבואר בזבחים (ל"ב א') "קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש", כי הדם צריך להילקח מכלי קודש דוקא (עיין חזו"א או"ח קמ"ט א', או"ש סוף הל' עבודת יוהכ"פ, ובשו"ת משיב דבר או"ח סי' מ').
ובחלקת יואב (או"ח סי' י"ב), אע"פ שסובר שהחזקת הלולב לכשעצמה אינה נטילה, וכפי שהוכיח מחפינה כנ"ל (וצ"ע לענ"ד ממש"כ איהו גופיה ביו"ד סי' ב' בענין הפלת סכין עיין לעיל אות י"א), הביא ראיה מתוס' סוכה ל"ט, שכתבו ליטול את הלולב תחילה בלא כוונה ולברך עליו ורק אח"כ להתכוין לצאת, כדי שהברכה תהיה עובר לעשיתן, משמע שהמשך החזקת הלולב נחשב למעשה, אע"פ שתחילת החזקתו היתה בלא כוונה (עיי"ש שחילק בין הצורך בלקיחה לשם הכשר מצוה, לבין עצם האחיזה שהוא עיקר המצוה. אח"כ מצאתי שבאב"נ יו"ד סי' שצ"ג דחה כן).
ולענ"ד י"ל שהנוטל לולב מתחילתו בלא כוונה כדי להתכוין אח"כ עושה מעשה לקיחה גמור לשם מצוה, אלא שאינו רוצה לצאת כרגע, ואילו היה רוצה לצאת מיד היה יכול לצאת, אלא שהוא לא היה מעוניין בכך באותה שעה, מצטרפת הלקיחה הראשונה עם המשך האחיזה אח"כ. אך כל זה רק אם נקבל את ההנחה שאחיזת הלולב לכשעצמה ללא לקיחה אינה מעשה ולכן נאלצים אנו לחלק כנ"ל, שאם ההתחלה היתה במעשה גמור גם ההמשך הוי מעשה. אך אם לא נקבל את ההנחה הנ"ל, אלא נסבור כיתר הפוסקים שגם אחיזת הלולב ללא נטילה מהווה מעשה, יש מהתוס' הנ"ל ראיה אלימתא שאחיזה ללא נטילה היא מעשה גמור.
יב. פעולת מכונה – מעשה או גרמא
ודמיון גמור לבעייתנו מצאתי בשו"ת הר צבי להגרצ"פ פרנק זצ"ל (חיו"ד סי' קמ"ג). הוא דן שם בהקפת הראש ע"י מכונת גילוח פסולה. האם ההקפה אסורה או מותרת? ופסק לאיסור. וראייתו מסוטה (מ"ח ב'): "תניא, אבנים הללו (של החושן והאפוד) אין כותבין אותן 66 בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהן באיזמל משום שנאמר במלואותם, אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן". ומשמע שיוצאין בכך ידי תובת הציווי: "ופתחת עליהם שמות בני ישראל" ומבואר איפוא שביקוע האבנים ע"י השמיר נחשב לפיתוח גמור ואינו כגרמא. (יעוש"ה ובספר ברכת שמעון להגרב"ש שניאורסון ראש ישיבת צ'בין, שבת סי' ט"ו).
וכן פסק הגרי"מ אהרנברג זצ"ל בשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' כ"ז) שדימה את פעולתה של מכונת הגילוח לחרישה, לדעת הרמב"ן בשבת קנ"ג, שהבהמה היא כגרזן ביד החוצב בו.
והנה דימוי זה של מכונת הגילוח לחרישה אינו מקובל לכאורה על דעתו של הגרצ"פ. כי הרי לדעתו חרישה בשביעית ע"י טרקטור יתכן ותיחשב לגרמא (עיין כרם ציון אוצר השביעית בהר צבי) ותותר בשביעית. וכאן כתב שמכונת גילוח היא כגרזן ביד החוצב בו. ומכיון שהגרצ"פ עצמו פסק לאסור במכונת גילוח מהתורה והוא עצמו הקל בחרישה בטרקטור ע"כ צ"ל שכוונתו לומר, שאע"פ שבשבת נחלקו הרמב"ם והרמב"ן מהו גדר חרישה בבהמה, שלהרמב"ם הוא מעשה בהמתו ולהרמב"ן הוא מעשה אדם ודומה לגרזן ביד החוצב בו, במכונת גילוח כו"ע ל"פ שהוא מעשה אדם גמור. והטעם לכך הוא שחרישה בבהמתו, לדעת הרמב"ם, עיקר החרישה נעשה ע"י הבהמה והאדם רק מנהיגה ומחזיק את המחרישה שתישאר נעוצה בקרקע ואינו נחשב למעשה. וכן בטרקטור לדעת הגרצ"פ הטרקטור הולך מאליו והאדם רק משגיח עליו שלא יסטה ממסלולו (ואעפ"כ חולק החזו"א על כך). אך במכונת גילוח שהוא מחזיקה בידו ומוליכה בידיו ממש לכל מקום אשר יחפוץ הר"ז גרזן בידו, ומה לי גרזן פשוט ומה לי גרזן מתנועע ע"י מנוע חשמלי, סו"ס האדם הוא המביאו לכאן וגודע בו.
יג. מצמצם בשביעית
ויש שהציעו דרך אחרת לזמירה אוטומטית, שהאדם יקרב את המזמרה לענף שרוצה לכרות, כשהמזמרה עדיין לא פועלת. ורק אחרי שהיא נמצאת על יד הענף בא פולס חשמלי המפעיל את המזמרה והיא כורתת את הענף. לכאורה זהו גרמא שעסקנו בו לעיל ושיש מקום לאוסרו בשביעית. מיהו כאן שאני, הכל נעשה מאליו והאדם רק מחזיק את המזמרה בידיו בזמן הפעלתה.
יש מקום לומר שדרך זו קלה יותר מגרמא. כי בגרמא הוא עושה מעשה כל שהוא ואילו כאן הוא לא עושה כלום. מאידך יתכן שדרך זו חמורה יותר מגרמא, שהרי הוא דומה למצמצם האמור בסנהדרין ע"ו ב'-ע"ז א'. וברמב"ם הל' רוצח ושה"נ פ"ג ה"ט:
"וכן אם כבש עליו בתוך המים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה".
ובהל' חובל ומזיק פ"ו הי"ב: "הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה ומנעה מלעלות עד שמתה במים או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שהרגתה החמה חייב לשלם, וכן כל כיו"ב". 67
ואף כאן בהחזקת המזמרה האוטומטית בידו הוא רק מונע את האפשרות שהמזמרה לא תזמור וא"כ הר"ז מצמצם, ולכאורה מצמצם חייב. ומשמע שמצמצם חמור מגרמא כי הוא מעכב בידים ומונע את ההצלה ולכן חייב ברוצח ובנזיקין. מיהו רש"י בסנהדרין שם פירש בד"ה כבש "ואוחז בראשו של חבירו ותוקפו במים כדי שלא יוכל להרים ראשו וננער ומת". משמע רק כשאוחז בגוף הנרצח ומונע את הצלתו בידיו נחשב למצמצם. אך בנ"ד שהוא מחזיק במזמרה אינו נחשב למצמצם.
אך מהרמב"ם משמע שגם מניעה בדבר צדדי נחשבת למצמצם, שהרי בהל' חובל ומזיק כתב: "או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל", ולכאורה ה"ה בנ"ד שמחזיק את המזמרה בידיו וכשהיא מופעלת מונע את האפשרות שתפסיק לזמור. ואם נשוה שביעית לנזיקין היה מקום לחייב על כך מהתורה.
מיהו עיין בהר-צבי (יריד סי' קצ"ז) שכתב שמצמצם הוא חידוש שנלמד מ"או באיבה" ואין לך בו אלא חידושו. אמנם לרבינא גם נזיקין דינן כרוצח והרמב"ם פסק כמותו, אך נזיקין הושוו לרוצח ולא דברים אחרים. אולי יש לומר שכל הדברים שאיסורם מחמת החפצא הושוו לרציחה, אך דברים שאיסורם מחמת הגברא לא הושוו לרציחה. לכן בשבת מצמצם יהיה פטור. ולפ"ז שביעית יש בה איסור חפצא "ושבתה הארץ", אך כאמור לעיל אות ב' יש בה גם איסור גברא והיא דומה במידה ידועה לשבת, וצ"ע האם מצמצם בשביעית דינו כבשבת או כבנזיקין. ולאמור לעיל שגרמא בשביעית אסור ה"ה מצמצם. ועדיין צ"ע. (ועיין ספר בירור מושגים של הרב פרופ' זאב לב ח"א פי"א).
מסקנה
למעשה נראה שיש לחוש שגרמא בשביעית אסור. ואפילו מי שמתיר גרמא בשביעית במכשיר אוטומטי המוחזק ביד והאדם מוליכו ממקום למקום יודה שזו מלאכה בידים. ורק במכשיר המוחזק ע"י האדם כשאינו מופעל, ואח"כ בא פולס חשמלי המפעילו יש מקום לדון אם הוא נחשב לגרמא, ולדעת הרמב"ם הוא חמור מגרמא, אלא הוא דומה למצמצם. ורק אם נאמר שמצמצם בשביעית מותר יש מקום להקל במכשיר כזה. אך כאמור הדעה נוטה יותר לומר שמצמצם בשביעית אסור.
