סימן ג – מלאכת מחשבת בשביעית
סימן ג – מלאכת מחשבת בשביעית 42
ראשי פרקים:
א. תוס' בגיטין: בשביעית חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה
ב. מקורות משביעית שפטור על מלאכות בקרקע חבירו
ג. תוס' ורמב"ם נחלקו לגבי שביעית במלאכה שאינה צריכה לגופה
ד. דין חריש להסרת קוצים בשביעית
ה. מהרש"ל: בשבת המלאכה מוגדרת לפי מחשבת האדם, בשביעית עפ"י התוצאה הכללית
ו. תוס' בסנהדרין: בשביעית אין מלאכת מחשבת ואסורה מלאכה שאינה צריכה לגופה
ז. תוס' בשבת: בשבת ושביעית ישנו דין מלאכת מחשבת ופטורים על מלאכה שאינה צריכה לגופה
ח. תוס' במו"ק – פס"ר אסור בשביעית במלאכות דאורייתא
מסקנה
* * *
א. תוס' בגיטין: בשביעית חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה
יש להסתפק, מה הדין כאשר אדם עושה מלאכה לאוקמי בשביעית, שהיא מותרת, אך כתוצאה מכך תיעשה גם מלאכה לאברויי, האם הדבר מותר, משום שלא התכוון לעשות מלאכה, או שהדבר אסור, כדין פסיק רישיה דניחא ליה? (בכרם ציון השלם בהלכות פסוקות פרק ה' הערה ב' הסתפק בכך הגרא"ד רוזנטאל ולא פשט את הבעיה ובספר דבר השמיטה אוסר. ועי' אגרות ראי"ה ח"ב סי' תקנ"ה שהראי"ה נוטה להקל בזמירה שאין בה איסור תורה לאוקמי גם כשיש חשש שהדבר קרוב לריבוי פרי).
ונלענ"ד שהדבר תלוי בשאלה העקרונית, האם דבר שאינו מתכוון בשביעית מותר או אסור (מתוך הנחה שפס"ר דניחא ליה נחשב לאינו מתכוון, עיין בסוף פרק ח'). ומצינו סתירות רבות בשאלה זו ויש ליישבן.
במס' גיטין (מ"ד ב') "שדה שנקווצה בשביעית תיזרע למוצאי שביעית". והגמרא רצתה ללמוד ממשנה זו (שביעית פ"ד מ"ב) שהעובר על איסור דרבנן לא קנסוהו. ובתוס' (ד"ה נתקווצה) "פירש ר"ח קוצין תלושים, אבל מחוברים אסורים מדאורייתא". והקשו עליו, מדוע לא העמיד את המשנה שהמדובר בארעא דחבריה, שבשבת פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה? ותרצו שבשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר, בשבת בעינן מלאכת מחשבת, אך בשביעית לא. ולכן אפילו בארעא דחבריה עובר על איסור מהתורה. ולכן נאלץ הר"ח לפרש שהמדובר בקוצים תלושים. וכן כתבו התוס' במו"ק (י"ג א' ד"ה ניטייבה): "אבל בשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת". 43
ב. מקורות משביעית שפטור על מלאכות בקרקע חבירו
ולכאורה דבריהם מוקשים מכמה מקומות מפורשים במס' שביעית:
א. פ"ג מ"ו - "בד"א (שלא גמם אבנים פחות מתפח לארץ) אבל מתוך של חברו מה שהוא רוצה ייטול".
ב. פ"ג מ"ט - "אבני כתף באות מכל מקום והקבלן מביא מכל מקום". ופירש הרע"ב: "דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה", (ומשמע שאע"פ שהשדה מיתקנת בכך).
ג. פ"ג מ"ח - "כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תינטל". ופירש הרע"ב: שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן שדהו לזריעה. (ומשמע שהשדה מיתקנת לזריעה אלא שאין זו כוונתו העיקרית).
ד. פ"ד מ"א - "כשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה".
ה. פ"ד מ"ו - "המזנב בגפנים, ...ר"ת אומר קוצץ כדרכו". ופירש הרמב"ם את דברי ר"ע, כשלא התכוון לזמור.
ו. פ"ד מ"ו - "המדל בזיתים, ב"ש אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש, ומודים במחליק עד שיגום... בד"א מתוך שלו אבל מתוך של חברו אף במחליק ישרש".
והתוס' יו"ט הקשה על המדל, מאי שנא מזומר שאסור, ומה לי כורת מקצת מהאילן על מנת שיגדל הוא, ומה לי כורת אילן אחד כדי שיגדל השני? ותרץ עפ"י הרמב"ם בפירושו כאן ובהלכותיו (פ"א מהלכות שמיטה הי"ח ועיי"ש הי"ט והכ"א) שכאן אין כוונתו לטובת האילן אלא לצורך עצי הסקה. ומשמע שהדבר מותר גם כאשר הדילול מועיל לעצים הנשארים. מאידךי יש להביא ראיה לתוס' מהירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) "ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות. רשב"ג אומר אפילו בתוך השדה מותר ובלבד שלא יסמו את המענה". משמע שלרבנן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית ולא התירו אלא בחולות במקום שאינו ראוי לזריעה. ובדעת רשב"ג צ"ע, האם חולק וסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת או שמכיוון שעושה בשינוי מותר.
אמנם בחלק מהמקורות שהבאנו המדובר בפס"ר דלא ניחא לה, אך בחלק מהם (ג, ד, ה)
מדובר בפס"ר דניחא ליה.
ג. תוס' ורמב"ם נחלקו לגבי שביעית במלאכה שאינה צריכה לגופה
ואולי יש לחלק בין כל המקורות שהבאנו לבין מה שכתבו התוספות. שהתוס' דנים במלאכה דאורייתא (חרישה, שהיא לדעתם אסורה מהתורה כפי שכתבו בכמה דוכתי בש"ס), בעוד שיתר המקורות שהבאנו עוסקים במלאכות דרבנן (סיקול, דילול וזינוב שאינו זמירה ממש, כי זמירה היא רק במקום מסוים המיועד לריבוי פרי, בעוד שזינוב הוא כריתת כל הענף מן הגזע לחיזוק העץ. וכן מצאתי בקול הרמ"ז, הובא ע"י המשנת יוסף פ"ד מ"ו). ואע"פ שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, בשביעית מצינו שהקלו במלאכות מדבריהם, כגון לאוקמי אילנא. ועוד י"ל שבפסיק רישיה במלאכה דרבנן אפילו בשבת יש ראשונים שהתירו (המרדכי, 44 והשו"ע פסק כמותו או"ח סי' שי"ד ס"א), אולם גם האוסרים (תרוה"ד אוסר והרמ"א שם פסק כמותו) – יקלו בשביעית, ובפרט למאי דקיי"ל כרוב הראשונים ששביעית בזה"ז היא מדרבנן.
מיהו הרמב"ם פירש שזינוב הוא הזמירה האסורה מהתורה. שפירש שהמדובר בזמירת גפן. אך במהדורת הגר"י קאפח לא הוזכרה גפן אלא "עץ" בלבד. וא"כ יתכן שאין כאן איסור תורה. וצריך לומר בדעתו במהדו"ק שהוא חולק על התוספות וסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית מותרת, וכן הוכיחו מלשונו בפ"א מהל' שמיטה הל' כ'. אלא שלפי"ז הרמב"ם יסתור את עצמו. הרי הוא עצמו פוסק בהל' שבת (פ"א הל' ז')
שמלאכה שאינה צל"ג, אסורה בשבת מהתורה. ודוחק לומר ששביעית קלה יותר משבת לעניין זה. שהרי עיקר דין מלאכת מחשבת נאמר בשבת, ואם בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה, בשביעית, שלא נאמר בה מלאכת מחשבת, על אחת כמה וכמה? וצ"ע. ואולי י"ל שאע"פ שבשבת חייב על מלאכה שאינה צל"ג, בשביעית פטור, משום שלא אסרה תורה אלא כאשר אדם מתייחס לקרקע כבעלים ומשום כך זריעה וקצירה אסורות. אך כאשר עושה מלאכה שלא לצורך הפירות, אלא למטרה אחרת, אינו מתייחס לקרקע כבעלים ולכן הדבר מותר. (והדברים התבארו ע"י מו"ר הגר"ש ישראלי בהתורה והמדינה ג' עמ' קל"ו-קמ"א, שגדר השביתה בשביעית היא הפקרת השדה והכרם. ולא אסרה תורה אלא מלאכות שבהן האדם מתייחס אל הקרקע כבעלים. ולכן רק מלאכות שהאדם מפיק מהן תועלת הן בכלל מעשה בעלות. אך מלאכות שאין בהן תועלת וק"ו אלו המזיקות לשדה – אין בהן משום בעלות ולא נאסרו בשביעית. ולענ"ד יש להביא דוגמא לזה מחזקת קרקעות, שרק מעשה המועיל לקרקע נחשב כמעשה בעלות, אך מעשה שאינו מועיל לקרקע אינו נחשב לבעלות וחזקתו אינה חזקה עיין ב"ב ל"ו ע"א. וצ"ע אם ניתן להשוות בכל את הל' שביעית להלכות חזקה. ועי' להלן מש"כ בדעת הרמב"ם).
ד. דין חריש להסרת קוצים בשביעית
ולדברינו צריכים אנו לומר שהמקווץ קוצים נחשב לעושה מלאכה מדאורייתא, משום שעושה זאת ע"י חרישה. ובכל זאת הדבר מותר, לדעת התוס' בקושייתם, בקרקע של חברו, משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש לבאר לפי"ז את הירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב):
"תמן אמרין בשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרין בשחרש על דעתיה דרבנן דהכא איזהו הטיוב? כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמים" (ופירש הגר"א שהחריש הראשון מיועד להמית את הקוצים והחריש השני מכשיר את הקרקע לזריעה).
לדברינו צ"ע, מה ההבדל בין החריש הראשון, שלא קנסוהו, לחריש השני שכן קנסוהו, הרי גם החריש הראשון, שאינו אלא קיווץ אסור מן התורה? אך אם נניח שחריש להמתת קוצים אינו אסור אלא מדרבנן, ניחא שלא קנסוהו. וצריך לומר שאמנם גם חריש לנטילת קוצים אסור מן התורה ובכל זאת לא קנסוהו, משום שחריש זה אינו מאפשר עדיין זריעה והוא לא נהנה ממנו כל כך וכן משמע מפירוש הרא"ש. (וכן 45 פירש החזו"א בסי' י"ט ס"ק ט"ז. אך במקום אחר [לקמן סימן ה'] כתבנו שמלשון הרמב"ם פ"א ה"ד "החורש לצורך הקרקע" משמע שכל חרישה שאינה מיועדת לזריעה אינה אסורה מהתורה).
ועוד קשה על דברינו מלשון התוספות שכתבו:
"שנתקווצה פי' ר"ח קוצין התלושין וכן מפורש בירושלמי, אבל מחוברין אסורין מן התורה".
מבואר בדבריהם שהם פירשו את הירושלמי שהבאנו אחרת ממה שפירשנו. ולדבריהם, הסרת קוצים אינה ע"י חרישה, אלא ע"י לקיטה. ולכן אין כאן מלאכה דאורייתא, כי סיקול אינו אסור מהתורה בשביעית. ואכן החזו"א (י"ט, ט"ז) תמה על התוס', מנין להם שהסרת קוצים היינו תלושים, אולי הכונה היא כמבואר בירושלמי שהקוצים מחוברים? וצ"ע. עכ"פ הירושלמי סובר שהמדובר בחרישה, ונחלקו בדבר רבנן דהכא עם רבנן דהתם. ואולי י"ל בדעת התוס' שבזה נחלקו שתי הדעות המובאות בירושלמי. רבנן דהכא, שפירשו נתקווצה היינו נחרשה, ובכל זאת לא קנסוהו, משום שזו אינה החרישה האסורה מן התורה, שכן אינה מיועדת לזריעה. ולדעתם חרישה המיועדת להסרת קוצים בלבד היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינה אסורה בשביעית מהתורה, ולכן לא קנסוהו עליה. ולדעתם כמו שבחרישה דרבנן לא קנסו ה"ה לכל מלאכה מדרבנן, כגון סיקול, גם כן לא קנסו. ומכאן למדו התוס' שגם הנוטל קוצים תלושים דינו כחורש להסרת קוצים. ורבנן דתמן, שפירשו נתקווצה שניטלו קוציה סוברים שחרישה להסרת קוצים אסורה מן התורה ואע"פ שאינה צריכה לגופה, שאינה מיועדת לזריעה, מ"מ גם מלאכה כזו אסורה בשביעית מן התורה וקנסו עליה, ולכן הכרח לפרש נתקווצה שניטלו קוציה ולא שנחרשה לשם כך.
וא"כ התוס' בקושייתם, שהניחו שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה מהתורה, סברי כרבנן דהכא. ובתירוצם סברי כרבנן דתמן שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה בשביעית.
אם כי הסברנו קשה בשתיים: א. מה הביא את התוס' להסתמך בתירוצם על דעה אחת בירושלמי כשיש חולקים עליה? ב. מה ראו לסטות מפירוש הירושלמי שהמדובר בחרישה ופירשו במקומה נטילת קוצים תלושים? וצ"ע.
ה. מהרש"ל: בשבת המלאכה מוגדרת לפי מחשבת האדם, בשביעית עפ"י התוצאה הכללית
וכנראה שיטות חלוקות הן בין בעלי התוספות, אם יש דין מלאכת מחשבת בשביעית אם לאו (לדעת המהרש"ל כפי שיתבאר להלן) בסנהדרין (כ"ו, א'):
"ההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להם: כהן וזמר? אמרו לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".
ומוכח מכאן שאם היה מתכוון לעקל בית הבד היתה הזמירה מותרת אע"פ שהכרם נזדמר בכך. ועובדה היא שהרואים סברו שאכן הוא זומר את הכרם. ובתוס' (ד"ה לעקל)
הקשו ממס' שבת (ע"ג ב') "הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע. הכא נמי ליחייב משום עבודת נוטע?" ותרצו, "ויעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא ליחייבו משום נוטע". ושבת שאני "דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו 46) ר"ל אפי' היכא דקשה ליה(אבל גבי שביעית אין לאסור רק המא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיה ליה".
ופירש המהרש"ל את דבריהם, שאע"פ שקשיא ליה, שיתקלקל יותר, מ"מ מעט צומח והוה כנוטע. אבל גבי שביעית צריך שישביח את הקרקע ויתקן בזה יותר. ור"ל שיש לחלק בין שבת לבין שביעית. בשבת שהתורה אסרה מלאכת מחשבת, המלאכה נחשבת לפי מחשבת האדם, ולכן יש להבחין בין הפרטים השונים שבתוך המעשה הכללי. ומשום כך מלאכה שיש בה נזק מצד אחד, ותועלת מצד שני, איננו מסתכלים על הכלל, אם יש כאן בסך הכל נזק או תועלת, אלא אנו דנים על כל פרט ופרט. התועלת עומדת לעצמה והנזק לעצמו. על הנזק הוא פטור מדין מקלקל, משום שאינו בכלל מלאכת מחשבת, ועל התועלת חייב משום שזו מלאכת מחשבת. אע"פ שבסיכום הכולל של המעשה הנזק רב מן התועלת. אך בשביעית שאין בה דין מלאכת מחשבת המלאכה אינה מוגדרת ע"י מחשבתו הסובייקטיבית של האדם, השוקלת פרט מול פרט, אלא לפי מהותה האובייקטיבית של המלאכה. ולפי הגדרה זו המלאכה מוגדרת עפ"י תוצאתה הכללית, ואם נזקה רב מתועלתה אינה בגדר מלאכה בשביעית. ואע"פ שבשביעית, שאין בה דין מלאכת מחשבת, היה צריך להיות מקלקל חייב, מ"מ גדר המלאכה בשביעית הוא רק דבר המועיל לאדם (וכמו שכתבנו לעיל באות ג' עפ"י סברת מו"ר הגר"ש ישראלי).
ו. תוס' בסנהדרין: בשביעית אין מלאכת מחשבת ואסורה מלאכה שאינה צריכה לגופה
והמהרש"א הקשה על המהרש"ל: א. דבריו דחוקים ב. אפשר לחלק בין שבת (ע"ג ב')
לבין סנהדרין (כ"ו א') באופן פשוט יותר, בשבת, שחייב, מדובר בזמירה שיש בה תיקון, ובסנהדרין, שפטור, מדובר בזמירה שיש בה קלקול (וכמו שהתוס' עצמם תירצו כך בשבת ע"ג בד"ה זומר). ולפיכך הוא גרס בתוס' גירסא אחרת, שתבואר להלן.
את קושיותיו של המהרש"א על המהרש"ל ניתן לתרץ לענ"ד. מה שכתב שהסברו דחוק מצינו לתוס' עצמם שכתבו סברה כזו במקום אחר (חולין ח' א' ד"ה מותר). הגמ' שם אומרת שסכין של ע"ז מותר לשחוט בה משום שמקלקל. והקשו התוס' על הגמ' ממס' פסחים (ע"ג א') שהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב משום תיקון כל דהו, שתיקן להוציא מידי אבר מן החי. והרי גם בסכין של ע"ז יש תיקון כזה? ותירצו: שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ומכיון שיש כאן תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת, שלכך נתכוון, אע"פ שקלקולו יותר מתיקונו. אבל לעניין נהנה מע"ז לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יותר מתיקונו (ועיין שבת ק"ו א' תוד"ה חוץ). אמנם אין לדמות שביעית לע"ז, בע"ז אסורה ההנאה ובשביעית אסורה הבעלות וכמו שכתבנו לעיל. מיהו ההבחנה שהבחינו התוס', שבשבת, בגלל מלאכת מחשבת ההתייחסות אינה אל התוצאה הכללית של מעשיו, אלא היא מתייחסת לכל פרט ופרט של המעשה, ואם יש פרט אחד שיש בו תיקון המעשה אסור אע"פ שהתוצאה הכללית היא קלקול, הבחנה זו ניתנת להיאמר גם בין שבת לשביעית. (עיין גהש"ס לירושלמי שביעית פ"ג ה"ג שכתב שעיקר האיסור בשביעית הוא ההנאה מעבודת הקרקע. יעוי"ש. אולם אין דבריו מוכרחים). 47
וכן קושייתו השניה של המהרש"א, מדוע לא חילקו התוס' בפשיטות, שבשבת הזמירה היא לתיקון ובסנהדרין לקלקול, יש ליישב לענ"ד. הנחתו היא שהחילוק בין תיקון לקלקול פשוט בעיניו יותר מהחילוק שבין שבת לשביעית. אך המהרש"ל סובר להיפך. ועד שאנחנו מעמידים את שתי הסוגיות, בשבת ובסנהדרין, בשתי אוקימתות נפרדות, עדיף להעמיד את שתיהן באותה אוקימתא ולחלק בין שבת לשביעית, שבשבת יש דין מלאכת מחשבת ולכן מקלקל בפרט אחד ומתקן בפרט אחר חייב, ובשביעית אין דין מלאכת מחשבת, ולכן במקרה כזה אם הנזק רב מהתועלת פטור.
ז. תוס' בשבת: בשבת ושביעית ישנו דין מלאכת מחשבת ופטורים על מלאכה שאינה צריכה לגופה
אמנם שיטת התוס' בשבת לתרץ את הסתירה בין שתי הסוגיות היא אחרת. וכמו שכתב המהרש"א, שבשבת הזמירה היא לתיקון ובסנהדרין לקלקול. משמע שבעצם אין חילוק בין שבת לשביעית וגם בשביעית יש דין מלאכת מחשבת כמו בשבת. ואולי זוהי גם שיטת רש"י במו"ק (ג' א' ד"ה תולדות) שהשווה מלאכות שביעית למשכן וע"כ דין מלאכות בשביעית כדינן בשבת, משום ששביעית נקראת "שבת הארץ". (מיהו ייתכן שרש"י פירש כך רק לפי ההו"א שזמירה היא תולדה של זריעה וא"כ יש בשביעית תולדות כפי שיש בשבת. אך למסקנה, שאין תולדות בשביעית אין מקום להשוות מלאכות שביעית לשבת. עיין אגלי-טל זורע כ"א). גם הרמב"ם סבר כן כפי שעולה מדבריו שהבאנו לעיל, שפירש בפ"ה מ"ו שמזנב הוא זומר כדרכו אלא שאין כוונתו לטובת הגפן אלא לעצים להסקה.
אך באמת גם המהרש"א מבחין בעצם בין שבת לשביעית. ובשביעית אין דין מלאכת מחשבת כמו בשבת. אלא שהוא ממקד הבחנה זו בנקודה אחת בלבד. לדעתו הנפ"מ אינה בזמירה עצמה, כי זמירה בשביעית שווה לשבת, אלא בקצירת הזמורות, שבשבת חייב על קצירת הזמורות כשצריך להן כי איתעבידא מחשבתו ומלאכת מחשבת אסרה תורה. משא"כ בשביעית אין בקצירת הזמורות משום איסור קוצר אפילו כשהוא צריך להן, משום שבשביעית אין דין מלאכת מחשבת והתורה לא מתחשבת בדעתו האישית אלא בהגדרה הכללית של המלאכה, וסתם קצירה מיועדת לפירות לאכילה ולא לעצי הסקה. (ועיין רש"ש כאן וחזו"א י' ד' שתמהו עליו הרי אין דין קוצר בשביעית אלא בפרי שיש בו קדושת שביעית ולא בזמורות, שאין בהן קדושת שביעית. ועיין ב"ק ק"ב וסוכה ל"ט אם יש בעצים קדושת שביעית). ויש להעיר על המהרש"א, אם כבר הוא מסכים לכך שאין דין מלאכת מחשבת בשביעית מדוע צמצם זאת לקצירה בלבד אך לא לזמירה? וצ"ע.
עכ"פ בין למהרש"א בין למהרש"ל, לדעת התוס' בסנהדרין שונה שביעית משבת בעניין מלאכת מחשבת. ולא נחלקו אלא לעניין זמירה שנזקה רב מתועלתה, ולעניין קצירת עצים, אך לכו"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית. ולדעת התוס' בשבת שביעית שווה לשבת לעניין מלאכה שאינה צל"ג ובשתיהן אין איסור מהתורה במלאכה שאינה צל"ג. ובשביעית (שאינה חמורה כשבת) ייתכן שהיא אף מותרת. 48
ח. תוס' במו"ק: פס"ר אסור בשביעית במלאכות דאורייתא
ושיטת התוס' במו"ק (ד' ב' ד"ה מפני) היא שפס"ר אסור בשביעית. שכתבו בהסבר המחלוקת בין ראב"י ורבנן בעושה אמת המים בשביעית, שראב"י אוסר משום שמכשיר את אגפיה לזריעה. וזו לשונם:
"ונראית חרישה ממש שסבורין הרואין שלכך מתכוון, א"נ חשיב ליה עבודת קרקע ממש ואע"פ שאינו מתכוון הא אמרינן מודה ר"מ בפסיק רישה. ורבנן סברי כיון שע"י שינוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר".
וייתכן שבזה נחלקו שני פירושי התוס', הפירוש הראשון סובר שפס"ר בשביעית מותר, ולכן כל האיסור בעושה אמת המים הוא רק מפני מראית העין. והפירוש השני סובר שפס"ר אסור בשביעית.
ובבית רידב"ז (פ"ב ה"ד) כתב שהתוס' במו"ק הולכים לשיטתם בביצה (ל"ו ב' ד"ה אלא)
שפס"ר במלאכה דרבנן אסור וה"ה כאן. ולדעתו צריך לומר שחרישה בשביעית היא מדרבנן. אך דעת התוס' בכמה דוכתי בש"ס שחרישה אסורה מן התורה (עיין תוס' קידושין כ' א' ד"ה אבקה ושם ל"ח ב' ד"ה השמטת ועוד) ואולי לכך רמזו בלשונם: "עבודת קרקע ממש" ו"חרישה ממש", שהאיסור הוא מהתורה. ולרבנן המתירים משום שעושה ע"י שינוי י"ל שאינו חורש כדרך החורשים אלא ע"י שמפזר אדמה על אגפיה של אמת המים.
ובבית רידב"ז שם רצה לפרש עפ"י הנחתו הנ"ל את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ב ה"ד) אם דיור ע"י בהמה אסור בשביעית. הרמב"ם יסבור שפס"ר של זיבול ע"י הצאן מותר משום שאין כוונתו לזבל אלא רק לגדר את הבהמות והזיבול נעשה ממילא. כלומר פס"ר מותר. ומה שקנסו שדה שנדיירה בשביעית, שלא תיזרע במוצאי שביעית (פ"ד מ"ב) כשעשה בכונה. ולדעת הראב"ד פס"ר אסור. אלא שלפי הסבר זה לא התיר הרמב"ם פס"ר אלא ע"י בהמות (ועל דרך שמצינו שפס"ר באמירה לנוכרי מותר – שו"ע או"ח סי' רנ"ג ס"ה בהגה) אך לא ע"י האדם עצמו.
ולענ"ד יש להעיר על דבריו מכל אותם מקורות שהבאנו לעיל שהתירו פס"ר גם באדם עצמו. וכמו כן י"ל שאם הדרך המקובלת היא לדייר ע"י בהמות הרי זה דומה לחורש ע"י בהמה, שאין הדבר נחשב למעשה בהמתו אלא למעשה האדם עצמו. (ועיין מה שכתבנו בתשובתנו בענין כיסוח ע"י בהמות [סי' ל"ב]. מיהו זה י"ל שמלאכת זיבול נעשית בדרך כלל בידי האדם עצמו ורק הדיור נעשה ע"י בהמותיו, ועיין תוס' יו"ט שם).
עכ"פ ניתן ללמוד מדברי הרידב"ז שיש מקום להתיר פס"ר בדרבנן אם מטעמו או מהטעם שכתבנו. ועוד יש ליתן טעם לחילוק בין מלאכה דרבנן למלאכה דאורייתא עפ"י הסברו הידוע של הנתיבות (סי' רל"ד) שאיסור לא תסור הוא רק כאשר האדם מתכוון להמרות את פי חז"ל, אך כשעושה דבר בלי כוונה אינו ממרה את פי חז"ל לכן הדבר מותר. ומשום כך י"ל שגם פס"ר בדרבנן מותר שהרי עושה מלאכה בלי כונה. אלא שיש להעיר על כך שבפס"ר דניחא ליה הוא נחשב לכאורה כמתכוון. (עיין 49 אג"ט זורע כ"א ובמשמרת להבית על בית רידב"ז שם, ובחי' הגר"ש לכתובות סי' ד' ובקהילות יעקב שם סי' ה').
וכן מצאתי בקול הרמ"ז למשניות שביעית שחילק בין מלאכות מהתורה לדרבנן. ורק בזומר עצמו, שהיא מלאכה מהתורה, כתבו התוס' בסנהדרין כ"ו א' שמותר לזמור באופן שקשה לעץ, ובשבת ע"ג ב' באופן שמקלקל.
ולפי"ז תולש קוצים במחובר שאסור, בירושלמי (פ"ד ה"ב) מבואר דמיירי בחורש לעקור קוצים שהיא מלאכה דאורייתא. וכן חופר אמת המים ומשליך את עפרה הר"ז כחורש שאסור מהתורה. וגם הסוברים שחורש אינו אסור מהתורה מודים שהוא איסור חמור, שהרי בזמן המקדש אסור לחרוש בערב שביעית מהללמ"ס, לכן דינו כדאורייתא לענין זה.
והמזנב בגפנים, מכיון שאינו זומר, דהיינו שאינו מקצר את הענף הנושא פרי, אלא כורת את הענף סמוך לגזע, שהרי לרבנן מרחיק טפח וזה אינו כזמירה עצמה, אלא כחותך סמוך לגזע אין זה זומר מהתורה, אלא תולדה ולכן מותר לקצוץ כדרכו. ועיין שבה"א (קונט' אחרון י"א), וחזו"א (י"ט, י"ד).
ומה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה זו "ובלבד שלא מכוין לזמור", אינו מתכוין למושג זמירה מהתורה, אלא לחיתוך הנעשה לטובת העץ. (ויתכן שבמקור הערבי אין הבדל בין זמירה לחיתוך אחר. וכשם שבתרגום הארמי זמירה היא כיסוח. ואילו בעברית אנו מבחינים בין כיסוח לזמירה).
ועדיין קשה מהמשנה פ"ד מ"ה "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה". אמנם הרשב"ם ב"ב פ' ב' פירש שזוהי מלאכת זומר מדאורייתא, אך לא משמע כן מיתר המפרשים. ומבואר שאע"פ שהקציצה בשקמה אסורה רק מדרבנן, בכל זאת אסורה גם כשאינו מתכוון. ועיין "שבת הארץ" (קונט' אחרון אות ט') שרוב קציצת השקמה היא לשם השבחת האילן לכן אסור. וקרוב לזה כתב גם החזו"א (סי' י"ט אות ט"ו ד"ה פ"ד מ"ו) יעוי"ש. ולענ"ד יש להטעים את דבריהם ולומר ששקמה כל ייעודה הוא קורות, לכן כשקצצו בתולת שקמה קצצו במכוון כדי להצמיח קורות חדשות וזוהי עבודתה. אך גפן אין יעודה לזמורות, אלא אשכולות, והקוצץ גפן לעצים אינו מתכוון לזמורות חדשות לצורך עקל בית הבד, אלא לאשכולות, לכן כשקוצץ לעצים וכורת לפי גודל העצים שהוא זקוק להם, אינו מכוין לזמירה ממש.
עוד י"ל עפ"י מש"כ מו"ר הגרצ"י קוק בתוספת שבת לשבה"א השלם פרק ב' שיש לחלק בין חופר אמה ומשליך את העפר ועי"כ נעשה פס"ר של חרישה, לכן יש לאסור; לבין מזנב וכדו' שעושה מעשה הדומה לזמירה אולם למטרה הפוכה, ולכן יש להתיר. והביא דוגמא לזה מרבנו יונה והרא"ש סופ"ק דברכות. (ויש להוסיף לדבריו את מש"כ הר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל כ"ג).
[ולכאורה זהו החילוק לדעת ר"א בנו של הרמב"ם בין פס"ר לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה (עיין פ"א מהל' שבת ה"ז בכס"מ). שבפס"ר אין לו כונה למלאכה, והמלאכה נעשית כאילו מאליה, כתוצאה ממה שעושה, אך מלאכה שאינה צריכה לגופה עושה את המלאכה עצמה, אלא למטרה אחרת, שונה ממטרת המלאכה בדרך כלל. אלא ששם הרמב"ם מחמיר 50 דווקא במלאכה שאינה צריכה לגופה, יותר מבפס"ר. התוס' אמנם חולקים על כך ולדעתם פס"ר ומלאכה שאינה צריכה לגופה הם מושגים דומים או זהים ושניהם אסורים מדרבנן. מיהו גם לדידם מלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר, שהרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. והראשונים כתבו שגם לדידן יש להחמיר במלאכה שאינה צריכה לגופה יותר מאיסור דרבנן אחר. ער"ן על הרי"ף שבת לענין כיבוי דלקה בשבת (ס"א ע"ב בדפי הרי"ף). וצריך לחלק בין שבת לשביעית. בשבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה המחשבה לעשות מלאכה, גם אם כוונתו לדבר אחר חמורה יותר מהעדר כוונה למלאכה כלל. אך בשביעית שאין בה מלאכת מחשבת יש מקום לחלק בין העדר כוונה לכוונה הפוכה, וכמו שכתב מו"ר הרצי"ק.]
ולדברי מו"ר צ"ע מש"כ התוס' בגיטין ומו"ק ג' ששדה שנתקווצה מקוצים מחוברים הר"ז מלאכה דאורייתא אע"פ שלא התכוון ליפות את הקרקע. הרי לדעת הירושלמי מדובר בחריש, אלא שהחרישה הראשונה היתה לשם תלישת הקוצים, וא"כ הוא חורש לשם מטרה אחרת ומדוע תהיה זו מלאכה דאורייתא? וצ"ל שהתוס' באמת לא מיירי בחורש לשם עקירת קוצים, אלא בנוטל הקוצים עצמם לצורך כל שהוא, וא"כ אינו עושה מעשה חרישה לשם מטרה אחרת, אלא נוטל קוצים והקרקע מתיפת מאליה. וצ"ע.
מסקנה
מכיוון שלמעשה מצינו משניות מפורשות המתירות פס"ר בשביעית, וגם שיטת הרמב"ם היא להתיר פס"ר בשביעית, ובתוס' מצינו שתי דעות, הרי לפחות באיסורי דרבנן יש מקום להקל, אך באיסורי דאורייתא אין להקל.
