סימן קז – מתנות לאביונים

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       תשובה 

       א. דין עבד כנעני 

       ב. המצוה לתת או לקבל 

       ג. גדרי מצות צדקה 

       ד. מצות מתנות לאביונים 

       מסקנה

* * *

 

שאלה

בכפרנו ב"ה אין אביונים, וא"א לקיים מצות מתנות לאביונים בפורים באדםמקומי. בעיר רחוקה יש אדם נאמן המכיר אביונים אמיתיים והוא מוכן למסור אתהמתנות לאביונים בפורים עצמו. אלא שהעיר רחוקה וקשה להגיע אליה בפוריםעצמו. הועלתה הצעה שקופת הגמ"ח של הכפר תעביר לחשבונו של אותו נאמן סכוםכסף ידוע עוד לפני פורים, ובפורים היא תגבה מחברי הכפר את המתנות לאביונים שכל חבר יתן לקופה. 

האם אפשר לקיים את מצות מתנות לאביונים בדרך זו, בה הנותן לא נתן ישירות לאביון והאביון לא קיבל ישירות מהנותן?

תשובה

א. דין עבד כנעני 

בקידושין ז' א': "אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך - מקודשת מדין ערב. ערב - לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא, ומקניא נפשה. 

הילך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני. ע"כ - לאו אע"ג דלאקא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא". 

למדנו מכאן שאדם אחר יכול לשלם מכיסו עבור מישהו, והדבר נחשב כאילו אוטתו מישהו שילם מכיסו. אף כאן י"ל שהנותן לכשיתן את המתנות לאביונים בפורים, גם אם נותנם משלו, היה מוציא את חברי הכפר מדין עבד כנעני. על אחת כמה וכמה שקופת הגמ"ח נתנה לו כסף בשם חברי הכפר לשם כך, ומכיון שהכסף ניתן לשם חברי הכפר ועל דעתם, הם נעשו ערבים לו ונשתעבדו לקופת הגמ"ח לפרוע לה את החוב. ונמצא שיש כאן גם דין ערב כלפי חברי הכפר שהתחייבו, וגם דין עבד כנעני, כלפי האביונים שקיבלו בשם חברי הכפר את מתנותיהם. ומצינו שם בגמ' אפשרות של שני הדינים הללו יחד, ערב וגם עבד כנעני. "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו - מקודשת מדין שניהם"...(עיי"ש). 

אלא שצ"ע אם דבר זה יועיל לפטור אותם ממתנות לאביונים. כי חיובם בהלואה מדין ערב נעשה מיד, כאשר הם ממנים את קופת הגמ"ח לשלם לנאמן, או לכל המאוחר כאשר קופת הגמ"ח מעבירה את הכסף לנאמן, אז חברי הכפר נעשים ערבים וכאילו לוו באותה שעה.ומה שהם מחזירים לקופה בפורים זהו רק כדי למלא את הקופה שהתרוקנה, אך בעצם יצאו ידי חובתם במתנות לאביונים ברגע שהקופה העבירה את הכסף לנאמן, או כאשר מינו את קופת הגמ"ח כאחראית לכך. אך בפורים עצמו לא נתנו דבר. והשאלה היא, האם מי שנתן כסף עבור מתנות לאביונים בערב פורים והכסף הגיע ליעדו בפורים, האם יצא י"ח? 

עוד יש לדון בהשוואה לדין עבד כנעני. בע"כ העיקר הוא שהאדון יקבל את הכסף. אין צורך שהעבד יתן בעצמו. לכן גם אם מישהו אחר נותן לאדון כסף לשם שחרורו של העבד הוא משתחרר בכך. והגמ' דימתה קידושין לע"כ. שהעיקר הוא שהאשה תקבל את הפרוטה, ואין צורך שהבעל עצמו יתן. אך במתנות לאביונים בפורים, אולי כוונת המצוה היא לא רק שהאביון יקבל, אלא שהנותן יתן בעצמו ולא שאחרים יתנו עבורו. אמנם אפשר לתקן זאת ע"י שהכסף שהגמ"ח נותן לנאמן בשם חברי הכפר ינתן לנאמןבפקדון עד פורים ובפורים הנאמן יתן לאביונים את הכסף של חברי הכפר לאביונים, והוא אינו אלא שליחם של חברי הכפר וכאילו הם נתנו את הכסף בעצמם לאביונים, מדין שלוחו של אדם כמותו. אולם הבעיה היא שכדי לחסוך בטירחה, העברת הכסף לנאמן נעשית באמצעות הוראה בנקאית והעברה חשבונית מחשבון לחשבון, ואין אפשרות איפוא להקנות את הכסף לחברי הכפר ולשומרו כפקדון שלהם בידי הנאמן עד פורים. (אם כי אפשר לתת הוראה שההעברה לחשבון הנותן תיעשה בפורים עצמו, השאלה היא, האם הכרח לעשות דווקא כך).

ונראה ששני הספקות שהסתפקנו בהם תלויים זה בזה. הספק הראשון, האם אפשר לתת מתנה לאביון לפני פורים ע"מ שתגיע לאביון בפורים, תלוי בשאלה האםהמצוה לתת או שהאביון יקבל. שאם נאמר שהמצוה לתת, יש צורך לתת בפוריםדוקא. אך אם המצוה היא שהאביון יקבל, העיקר שהוא יקבל בפורים, אך הנותן יכול לתת גם לפני פורים. וגם השאלה השניה שאחר יתן מתנות לאביונים ויוציא ידי חובה, תלויה בשאלה זו, האם העיקר שהאביון יקבל, שרק אם נאמר כן אפשר לצאת מדין ע"כ. 

ב. המצוה לתת או לקבל?  

מיהו הנחתנו, שדין עבד כנעני, שאחד משלם ואחר זוכה, מבוססת על כך שהמוכר, או המקדש צריכים לקבל תשלום, אך הקונה לא צריך לשלם, אינה מוסכמת. כי לדברינו יוצא שאשה המתקדשת צריכה רק לקבל פרוטה, אך הבעל אינו חייב לתת לה פרוטה. והמל"מ הסתפק בדבר זה בפ"ה מהל' אישות ה"א וכתב שלדעת רש"י במס' ע"ז ס"ב א' המקדש בדבר שאסור בהנאה למקדש ומותר בהנאה למתקדשת מקודשת, שהעיקר הוא שהמתקדשת תקבל את הקידושין ולא שהמקדש יתן. אך הריטב"א בקידושין נ"ז ב' סובר שהמקדש אשה חולה בפירות עורלה אינה מקודשת, למרות שלה מותר לאכול את הפירות, מכיון שלמקדש הם אסורים בהנאה אינה מקודשת, כי גם המקדש צריך שיתן פרוטה משלו, ולא די שהמתקדשת תקבל פרוטה. 

והתוס' רי"ד בקידושין (ז' ב') על השאלה "בעי רבא: שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו"? פירש שזהו ספיקו של רבא, האם הולכים אחרי המקדש ומכיון שהוא בא מכח שני בניו אין לו פרוטה לכל בן ובן, או שהולכים אחרי המתקדשות ולהן יש אב אחד שיכול לקדשן בפרוטה אחת. אך התוס' פירשו שהספק הוא אם הולכים אחר אבי המתקדשת והוא מקבל פרוטה, או שהולכים אחרי המתקדשות עצמן ועליהן לקבל פרוטה לכל אחת ואחת, אך ברור שאבי המקדשים נותן חצי פרוטה בשם כל בן, כי פשוט לגמרא שהולכים אחרי המתקדשת ולא אחרי המקדש וכשיטת רש"י. 

(ועיי' שעה"מ שם שדחה את הראיה מרש"י, אך עצם הנושא נשאר שנוי במחלוקתהראשונים). 

הדבר תלוי אפוא בשתי ההגדרות של עבד כנעני. אם נקבל את ההגדרה שדי בקבלת הכסף ע"י האשה ואי"צ שהבעל יתן, צ"עכ האם גם במתנות לאביונים יוצאים רק בכך שהאביונים מקבלים מבלי שהנותן הוציא משלו. אך אם נקבל את ההגדרה האחרת אשה מתקדשת לא רק בקבלת הפרוטה, אלא גם הבעל נחשב כאילו נתן (כי הנותן את הפרוטה במקום הבעל נחשב לשלוחו והפרוטה שנתן בשם הבעל מתייחסת לבעל כאילו הוא נתן אותה, ערש"י קידושין שם ואבני נזר אה"ע סי' ת"ח - ט') יש מקום לומר שהנאמן שנתן לאביונים פטר את הנותנים גם מתשלום ובכל זאת עדיין יש מקום להסתפק אם גם במתנות לאביונים הנותן פוטר את הנותנים בכך שהוא נותן בשמם, כי אולי יש צורך שהם עצמם יתנו בפועל כמו שיתבאר להלן. 

ג. גדרי מצות צדקה  

ספק דומה מצינו במשלוח מנות, האם גם השולח צריך לשלוח בפורים עצמו וגםמקבל המנות צריך לקבלן בפורים עצמו, או שהמשלח יכול לשלוח את המנות לפניפורים, או שיכול לשלוח בפורים אע"פ שיגיע למקבל אחרי פורים. וגם שם הספק הוא האם צריך לשלוח מנות בפורים או לקבלן בפורים? מה העיקר, המשלוח או הקבלה? עיין שו"ת כתב סופר או"ח סי' קמ"א שהדבר תלוי בסיבת המצוה, האם כדי להרבות אחוה וריעות בין איש לרעהו, או כדי להרבות בשמחת פורים. אך במתנות לאביונים יש מקום לומר שדינם כדין צדקה. עיין ערוך השולחן סי' תרצ"ו שחילק בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים. אלא שגם בצדקה יש להסתפק כנ"ל, האם עיקר המצוה שהעשיר יתן, או שהעני יקבל. 

ונראה לכאורה שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והמהר"ל בפירוש המשנה באבותפ"ג מט"ו "והכל לפי רוב המעשה". ופירש הרמב"ם: 

"כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד ולאיש אחר לא נתןכלום לא יעלה בידו מידת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות"...  

והמהר"ל חולק עליו וסובר שאדרבה עדיף לתת סכום גדול לעני אחד כי בכך אנו משקמים אותו, מאשר לתת להרבה עניים סכומים קטנים, כי לעניים אין תועלת בכך. כלומר, לרמב"ם העיקר הוא הנתינה ולמהר"ל העיקר הוא הקבלה. 

אך מצינו סתירות בדברי הגמ' עצמה בנושא זה. במס' ב"ב י' ב': "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור". ולכאורה יש לתמוה, מדוע נחשב אדם זה לצדיק גמור, הרי אין כוונתו לשמה? ומצוה לשמה בודאי עדיפה ממצוה שלא לשמה, והיה צריך לומר שרק הנותן צדקה לשמה ייחשב לצדיק גמור? אלא ע"כ העיקר הוא שהעני יקבל. ומבחינתו אין לו נפ"מ אם הנותן נתן לשמה או לא. יתכן שאדרבה, כאשר הנותן נותן שלא לשמה הוא אולי יתן יותר, כי הוא מעוניין שבנו יחיה, ונמצא שהעני נשכר עקב כך. (ומצינו שבמקום שהמטרה היא הזולת אין הכוונה שלא לשמה פוסלת. ועיין זרע אברהם ח"ב סי' ס"ב אות ב' וכלי חמדה סוף פ' ויחי שיוסף אומר לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה א-לקים חשבה לטובה", אע"פ שהאחים לא התכוונו לטובת יוסף, סו"ס הם גרמו לכך שיוסף התמנה למשנה למלך והציל את אביו ואחיו מחרפת רעב. התוצאה קובעת ולא המעשה. כי בעבירות שבין אדם לחבירו טובת הזולת היא הקובעת ולא כוונת העושה).

ולעומת זאת שם י' א': 

"וזו שאלה שאל טורנוס רופוס הרשע את ר"ע: א-לקיכם אוהב עניים הוא, מפנימה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום".  

כלומר, עיקר המצוה בצדקה היא נתינת העשיר ולא קבלת העני. (מיהו יתכן שר"ע אמר זאת רק לטורנוס רופוס כדי להפיס את דעתו, אך הוא עצמו לא סובר כן).

ומצינו בעוד כמה מקומות שהעיקר הוא שהעני יקבל: 

הריטב"א בר"ה ו' מתרץ את קושיית הראשונים מזה שכופין על הצדקה והרי זומצוה שמתן שכרה בצידה? ותירץ שבנוסף למצוה שחייב לתת יש לו למלא את התחייבותו, כמו כל בעל חוב שחייב לפרוע את חובו. וע"כ ההבדל שבין המצוה לבין החוב הוא שהמצוה היא מצד חובת הגברא שלו ליתנם, והחוב הוא מצד צורך העניים לקבל. מיהו יתכן שזה בגלל התחייבותו המיוחדת, ולא בגלל מצות הצדקה. אך יש להוכיח שגם מצות הצדקה עצמה היא בגלל צורך העניים לקבל מב"ב ט' א': "עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אם עושין צדקה - מוטב, ואם לאו באין עכו"ם ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב להן לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה".

וקשה מר"ה דף כ"ח שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא י"ח רק משום נהנה באכילתו (עיי"ש רש"י), אך במצוה שאין בה הנאה אינו יוצא בכפיה, וא"כ כיצד יוצאים י"ח צדקה בכפיה? אלא ע"כ משום שבצדקה המצוה שהעניים יקבלו,ולעניים אין הדבר משנה אם קיבלו מרצונם של הנותנים או בעל כרחם, ורק כאשר יש מצוה המוטלת אקרקפתא דגברא והוא לא מקיימה מרצונו, אלא בכפיה, אינו יוצא י"ח. אך בצדקה שהעיקר הוא שהעניים יקבלו, אין נפ"מ אם כפו את הנותן או לא, העיקר שהעניים יקבלו.  

ועיין בקובץ שיעורים לב"ב אות מ"ט שהביא בשם הג"ר ליב גוויא שבודקין לכסות ואין בודקין למזונות (ב"ב ט' א'), משום שצערא עדיף מבזיוני. וידועה הקושיה מסנהדרין מ"ה שבזיוני עדיף מצערא דגופא? ותירץ שבצדקה המצוה היא צורך המקבל ולכן צערא דגופא עדיף. אך בסקילה שהוא חיוב הסוקל לכן בזיוני עדיף, שהסוקל חייב להזהר בבזיונו של הנידון יותר מאשר בצערו. 

וכן מוכח מב"ב ט' א': "גדול המעשה יותר מהעושה". אע"פ שהמעשה לא נתן צדקה מכיסו, מכיון שהוא היה הגורם לכך שהעני יקבל נזקפת המצוה בעיקר על שמו. 

ושם ט' ב': "הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנין". ואם המצוה לתת צדקה מה אשם הנותן בכך שנתן לעני שאינו מהוגן, שלא מידיעתו, סו"ס הוא את שלו עשה? אלא ע"כ העיקר הוא שהעני יקבל, ועני שאינו מהוגן אינו זכאי לצדקה ונמצא שהנותן לא קיים את המצוה. 

מאידך מצינו שיש גם מצוה בנתינה. בב"ב י' א' ריב"ז עישה את בני אחותו לתת צדקה ובכך הצילם מעיקולו של הקיסר, והוא לא גילה להם זאת כדי שיתנו צדקה לשמה. משמע שיש מצוה גם בנתינה ולכן ראוי שתהיה לשמה. אע"פ שאם לא נתן לשמה הר"ז צדיק גמור וכמו שהוכחנו מע"מ שיחיה בני. כי מצד המקבל זוהי מצוה גמורה. אך גם מצד הנותן יש חשיבות לקיום המצוה לשמה. 

והנראה בישוב הסתירות עפ"י האמור בסוכה מ"ט ב': 

"אמר ר"א אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה". ופירש המהר"ל בנתיב גמ"ח (סוף פ"ב) שככל שהנותן נתן בעין יפה יותר ובנדיבות לב גדולה יותר כך שכרו גדול יותר. כלומר, מצות צדקה בעיקרה היא שהעני יקבל, אך ככל שהנותן מקיים את המצוה בכוונה גדולה יותר, כך מתרבה גם חלקו במצוה. 

ד. מצות מתנות לאביונים  

ולפי"ז צ"ע במתנות לאביונים בפורים, אם דינן כמו צדקה של כל השנה, אלא שחז"ל תיקנו שיש להרבות בצדקה בפורים, א"כ העיקר הוא שהאביונים יקבלו. אך אם המצוה אינה מדין צדקה של כל השנה, אלא חיוב מיוחד רק לפורים, יתכן שהתקנה היתה בעיקר שהנותן יתן. והטעם כמו שאמרו לענין משלוח מנות, להרבות אחוה וריעות בישראל. 

ועיין ב"מ ע"ח ב': "מגבת פורים לפורים". ובתוד"ה מגבת פורים לפורים, "וא"ת דאמרינן בערכין (ו' ב') מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה?... וי"ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות". וכוונתם לומר שמגבת פורים אינה ככל צדקה, אלא מטרתה שהיא תינתן לאביונים בפוריםדווקא. וא"כ אדרבה, במתנות לאביונים יש להקפיד יותר על כך שהן תינתנהלאביונים בפורים, בעוד שבצדקה רגילה אפשר לשנותה. ואע"פ שגם בצדקה רגילההוכחנו שהמצוה שהעני יקבל, אך אין לה זמן מוגדר ומטרה מסוימת, לכן ניתןלשנותה. 

ואע"פ שבשו"ע סי' תרצ"ד ס"ד נפסק להלכה: "במקום שאין עניים יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו ונותנם במקום שירצה. (מרדכי פ"ק דמגילה)". ומשמע שהמצוה לתת, שאם המצוה לקבל, כשאין עניים במקום אין מצוה כלל, י"ל שעיקר המצוה שהעניים יקבלו. מיהו התקנה לא זזה ממקומה וגם כאשר אין עניים במקום יש לעשות זכר למצוה ע"י הפרשת המעות ונתינתם במקום שירצה. 

ונלענ"ד להוכיח שבמתנות לאביונים אין צורך שהעני ידע מי הנותן. עיין בגמ' הנ"ל בב"מ ע"ח ב'"מגבת פורים לפורים". ופירש"י "מעות שגובין הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים". משמע שגובין מעות פורים בצורה מרוכזת. ואי"ל שמגבית זו היא נוספת למתנות לאביונים שכל אחד נתן באופן אישי, שא"כ דינה ככל צדקה רגילה הנגבית למטרה מסויימת ואילו מהסוגיה שם משמע שמגבית פורים שונה מכל צדקה אחרת וכמש"כ שם התוס' הנ"ל, שתרצו דדוקא בפורים אין לשנות לצדקה אחרת. וע"כ משום שמצוה זו ממצוות היום היא שיתנו מתנות לאביונים כדי שיהיה להם לסעודת פורים, ולכן אין לשנותה. 

ועיין אוצר מפרשי התלמוד שם הע' 46 בשם הקרי לב שיוצא במגבית זו ידי חובת מתנות לאביונים, אע"פ שלא נתן לאביונים באופן אישי.

וגם הסברה נותנת שעדיף לתת מתנות לאביונים בצורה אנונימית כדין מתן בסתר שהיא המעולה שבצדקות כמבואר בב"ב ט' ב' וברמב"ם פ"ה מהל' מתנ"ע. וע"כ גם בעל מנות הלוי (הסובר שמשלוח מנות הוא לשם קירוב הלבבות) יודה במתנות לאביונים שהטעם אינו משום קירוב לבבות, שהרי אדרבה, יתכן שהדבר יגרום לעני להתבייש, אלא הטעם כמו שכ' רש"י בב"מ ע"ח ב' וכדמוכח מהסוגיה שם שהטעם הוא משום סעודת פורים. 

ונלענ"ד שכן מוכח מלשון הכתוב: "משלוח מנות איש לרעהו" - דהיינו מתנה אישית מפלוני לפלוני ולא נקט מאיש לאיש אלא לרעהו דוקא. לעומת זאת "ומתנות לאביונים נאמ"ר באופן אנונימי. אמנם חז"ל דייקו מכאן דשתי מנות לאיש א' ושתי מתנות לב' אביונים ונ"ל דאעפ"כ דיכלה המגילה לנקוט לשון ומתנות לאביונים.

ובמג"א סי' תרצ"ד ס"ק א' כתב בשם בעהמ"א שאין ליתן מתנות לאביונים לפני פורים, דילמא אכלי להו קודם פורים. משמע שמעיקר הדין אפשר לתת מתנות לאביונים לפני פורים ע"מ שיגיעו לידי האביונים בפורים, ורק צריך לדאוג לכך שלא יאכלון לפני פורים.

ובס' דעת תורה למהרש"ם סי' תרצ"ד הביא בשם הרמב"ם בפיהמ"ש והתוס' יו"ט למגילה פ"א מ"ג שאפשר לתת מתנות לאביונים החל מי"א באדר ורק משלוח מנות חייבים לשלם בו ביום. וסיים ופלא על האחרונים שלא העירו מזה. 

אך באמת מצינו לאחרונים שהעירו על כך. הבאה"ט סי' תרצ"ה ס"ק ז' בשם היד אהרן, והפרמ"ג בסי' תרצ"ה בא"א ס"ק א'. אמנם בברכת אליהו על בי' הגר"א (סי' תרצ"ה הע' 3) הביא בשם עיר מבצר בסי' מ' מספר ערך שי שכתב שאין לתת מתנות לאביונים אלא בפורים עצמו. דלא דרשינן טעמא דקרא. אך מכל יתר הפוסקים משמע שלא כדבריו. (ואולי בהל' פורים דרשינן טעמא דקרא, כי הן תקנות חכמים וניתנו להידרש ע"י הבנתנו). ואע"פ שבמשלוח מנות כנראה לא יוצא כששולח לפני פורים (עי"ש בברכת אליהו) מתנות לאביונים שאני שעיקרן מדין צדקה והעיקר שהאביון יקבלן וישמח בהן בפורים. וכן כתב במקראי קודש להגרצ"פ סי' ל"ט. 

ועיין ריטב"א ב"מ שם שכתב שאין יום זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב "ומשלוח מנות איש לרעהו". משמע מדבריו שבמתנות לאביונים יש שני דברים צדקה ושמחה ולכן אין להשתמש במעות אלו אלא לצורך שמחת פורים אך אין להסיק מדבריו שהמקבל צריך לדעת מי נתן לו את המתנות ומתי נתן אותם. (בעוד שבמשלוח מנות כנראה יש צורך בקשר אישי עיין סימן...)

מסקנה 

אין צורך להעביר את הכסף לנאמן בפורים עצמו, אלא אפשר להעביר אליו את הכסף לפני פורים, על מנת שיחלקם לאביונים בפורים עצמו, בשם חברי הכפר.