סימן צד – אתרוג של ערלה

שאלה

השנה חל יו"ט א' של סוכות בשבת ונשאלתי אם מותר ליטול אתרוג שיש בו ספק ערלה (דהיינו שניטע בגוש קטן ויש ספק אם היה ראוי לחיות ממנו).

תשובה

בסוכה ל"ה ע"א: "אתרוג של ערלה פסול מ"ט פליגי בה ר"ח בר אבין ור' אסי, ח"א: לפי שאין בה היתר אכילה (ופירש"י: "ורחמנא אמר 'לכם' הראוי לכם בכל דרכי הנאתו"), וח"א: לפי שאין בה דין ממון". (ופירש"י: "שאינו שו"פ דאה"נ הוא הלכך לאו שלכם הוא").

ולפי שני נימוקים אלו פסול ערלה הוא משום "לכם", ופסול זה חל רק ביו"ט א', אך ביו"ט ב' אין כלל פסול "לכם" כדאי' התם כ"ט ע"ב.

אך בתוד"ה "לפי" הקשו דתפ"ל דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה? ותרצו דודאי לא היה צריך לטעם אחר אלא נחלקו בהני טעמי כדי ללמוד למקום אחר. וא"כ יש לפסול אתרוג של ערלה גם ביו"ט שני משום שאין בו שיעור דכתותי מיכתת שיעוריה.

והנה הריטב"א הביא את פירוש הראב"ד שפירש כרש"י והקשה עליו שתי קושיות:

א) לפי פירושו כל פסולו של אתרוג ערלה הוא רק ביו"ט א', ומתניתין פסיק ותני לא שנא יו"ט א' לא שנא יו"ט ב' דומיא דשל אשירה ושל עיה"נ.

ב) כל דבר הנמצא ברשותו גם אם אסור בהנאה מקרי שלו.

וכ' שם דאתרוג של ערלה פסול כל שבעה משום דעומד לשריפה, ואע"פ שאינו מחוייב בשריפה, ולכן כתותי מיכתת שיעוריה... וזוהי כוונת האומר שאין בו היתר אכילה, ר"ל אלא עומד לשריפה ולכן אין בו שיעור. (ועי' להלן מש"כ הערול"נ בהסבר דעת בעהמ"א).

והנה הרמב"ם בפהמ"ש כתב דערלה הוא מהדברים הטעונים שריפה ולפיכך הוא פסול למאמר ה' ית' פרי ואלו אינם ראויים לאכילה בשום פנים. משמע שמרכיב את שני ההסברים יחד, זה שאינו ראוי לאכילה וזה שחייב שריפה. וכנראה ר"ל שמאחר וערלה חייבת שריפה אין זה פרי הראוי לאכילה.

אך ה"מאירי" כתב במפורש שאתרוג של ערלה פסול דוקא ביום הראשון, משום דכל פסולו רק משום "לכם". (ובהערות המהדיר כ' דכן דעת ה"השלמה" ו"המכתם" בשם הראב"ד). ולא הביא כלל את דעת הריטב"א, דפוסל כל שבעה. ולדעתו כנראה גם הרמב"ם לא פסל כל שבעה, שהרי קודם לכן העתיק את דברי הרמב"ם מפהמ"ש. ובפ"א מהל' לולב הל' ט' כ' הרמב"ם דכל הפסולים משום ע"ז או משום שאינם ראויים לאכילה פסולם הוא בין ביו"ט א' בין ביו"ט ב'. ומן התימה על ה"מאירי"?

ועכ"פ הרמב"ם מפרש שאתרוג שאינו ראוי לאכילה אין פסולו מחמת "לכם" אלא או מחמת כתותי מיכתת שיעוריה, או מחמת שאינו פרי. (ובזאת מתורצת קו' התוס' והריטב"א) ולכן פוסל אתרוג זה לכל הימים.

ובעהמ"א כתב דאתרוג של ערלה כשר בשאר הימים, והראב"ד השיג עליו דהא כתותי מיכתת שיעוריה. (ועיין ערול"נ שתי' את דעת בעהמ"א משום דאין מצוה לשורפו. וצ"ל שהריטב"א שכתב שאע"פ שאין מצוה לשורפו בכ"ז כתותי מיכתת שיעוריה, כיון שעומד לשריפה, חולק על בעל המאור בנקודה זו. ויתכן לבאר את בעל המאור עפ"י הפנ"י שכ' דהיכא דמותר ליהנות שלא כדרך הנאתו ל"ש למימר כמאן דליתא דמי, ועיין ערול"נ שדחה סברה זו).

ומהמג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' משמע דאתרוג של ערלה פסול כל ז' דלא התיר אלא בבליעת איסור, אך לא בערלה, אע"ג דהוי ספיקא דרבנן. אולי משום שרבו האוסרים, או שכשאפשר לצאת באתרוג כשר גם בספיקא דרבנן לא סמכינן לקולא. ועיין ערוה"ש תרמ"ח, ג', דספק ערלה בחו"ל מותר, וא"כ צ"ע אם בזה"ז אנו נחשבים גם בא"י כחו"ל לענין ערלה דאולי לערלה אזלינן בתר קדושה ראשונה (עי' מל"מ פי"א מהל' מאכ"א הי"א וצל"ח ברכות ל"ו. וכך מסתבר יותר משום שערלה אינה תלויה בכיבוש ולכן גם איסורה לא פקע עם החורבן. ועי' כרם ציון השלם אוצר פרי הילולים עמ' קי"א-קכ"ב מאמריהם של הגרא"ד רוזנטל והגרש"א יודלביץ).

ועיין בי' הגר"א (אה"ע סי' קכ"ד ס"ק ב') שכתב בזה"ל: "הא לא מצינו בש"ס שאמרו כתותי (מיכתת שיעוריה) אלא באותן שצריכין לבער כגון ע"ז. ולכן הצריכו בסוכה ל"ה א' טעם אחר לאתרוג של ערלה, אע"ג שמצותו בשריפה וכמו שאמרו המפרשים ושלא כדעת התוס' שם ד"ה לפי". (שלדעת התוס' אה"נ יכלה הגמ' לומר שאתרוג של ערלה פסול משום כתומ"ש). ודבריו טעונים הסבר, אי מצותו בשריפה מדוע לא נאמר כתומ"ש? 

ובברכת אליהו שם כתב שערלה אינה חייבת שריפה מצד החפצא אלא מצד הגברא, לכן לא אמרי' בערלה כתומ"ש. 

והבחנה כעין זו כתב הגר"ח בחי' על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג, שלדעת ר' יהודה שחמץ בשריפה זהו חיוב חפצא, ולכן כשנשרף נעשתה מצותו ואפרו מותר בהנאה. אך לרבנן שחמץ השבתתו בכל דבר זהו חיוב גברא, שלא יהיה לו חמץ בעולם ולכן לא הותר אפרו. ולפי"ז גם בערלה נאמר שאפרה אסור בהנאה, והדבר נסתר מתמורה ל"ג ב' "ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף, ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם את שדרכן לשרוף ישרוף". ובגמ' שם ל"ד א' "הנשרפין אפרן מותר". ועוד, בשלמא חמץ לרבנן יש חיוב גבראלבערו מן העולם, משום בל יראה ובל ימצא. אך בערלה לא מצינו חיוב כזה שלא תיראה לו ערלה. 

ועוד, עצם דברי הגר"ח מוקשים. לדבריו שהרמב"ם פסק כרבנן שחמץ השבתתו בכל דבר יהיה אסור לשרוף חמץ, כי הנקברין אינן נשרפין, כי אפרן אסור בהנאה, וא"כ מדוע מותר לדעת הרמב"ם לשרוף חמץ? (עיין מג"א ריש סי' תמ"ה ודמשק אליעזר על בי' הגר"א ושו"ת קול מבשר ח"א סי' ט"ז).

ומכאן עולה שגם אם נאמר שזוהי חובת גברא נעשתה מצוותו ואפר החמץ השרוף מותר בהנאה. וא"כ ה"ה בערלה אין נפ"מ בין אם נגדיר את השריפה כחובת גברא או כחובת חפצא. 

וההגדרה הטובה ביותר היא זו של הריטב"א שכתב שאין מצוה לשרוף ערלה,אולם ערלה עומדת לשריפה. כלומר, התורה התירה לשרוף ערלה ולצאת בכך ידי חובה, ומכיון שכך אפרה יהיה מותר בהנאה, אע"פ שאין חובה לשורפה. 

ובזה נחלקו הראשונים. הריטב"א סובר שאע"פ שאין חובה לשרוף ערלה, אלא רק מותר לשורפה, היא נחשבת כעומדת לכך וכתותי מיכתת שיעוריה. וזוהי דעת רש"י, התוס', הרמב"ם והרמב"ן (בספרו לולב הגדול סי' י"ב), שאתרוג של ערלה פסול כל ז'. ולעומתם, בעהמ"א והר"ן, הריב"ב, השה"ג והמאירי שאתרוג של ערלה כשר ביתר הימים, כנראה משום שסוברים שמכיון שאין חובת שריפה בערלה אלא רק היתר שריפה, אע"פ שעומדת לכך, אינה נחשבת לכתומ"ש. ובדעת הראב"ד יש סתירות, בספרו לולב הגדול אות ע"ב כתב שאתרוג של ערלה כשר ביתר הימים, אך בהשגת הראב"ד על בעהמ"א כתב שאתרוג של ערלה פסול שבעה ימים. 

גם בדעת הגר"א יש סתירה. באה"ע קכ"ד כתב שאתרוג של ערלה כשר ביתרהימים, אע"פ שמצותו בשריפה, מ"מ אין עליו חובת ביעור ושריפה. אך באו"ח סי' תרמ"ט ס"ק כ"ח כתב שפסול אתרוג של ערלה הוא משום כתומ"ש.

מסקנה

נחלקו הראשונים האם בערלה, העומדת לשריפה, יש דין כתותי מיכתת שיעוריה והאתרוג פסול כל שבעה, או לא יהא פסול רק ביום הראשון בלבד. כמו"כ הסתפקו הראשונים האם ערלה חייבת בשריפה רק מדרבנן (תוס' שבת כ"ה א' ד"ה כך). ומאחר וחיוב אתרוג ביתר הימים, חוץ מיום א', הוא רק מדרבנן, יש כאן ס"ס בדרבנן ובפרט שמדובר כאן באתרוג שהוא עצמו רק ספק ערלה. ואפשר לצרף כסניף גם את ספיקו של המל"מ האם ערלה בזה"ז מדרבנן, וכשאין לו אתרוג אחר יוכל ליטול אתרוג של ספק ערלה. 

(תשרי תש"ל)