סימן פ – שתיה לחולה ביום הכיפורים

 ראשי פרקים:

       שאלה

       א. שתיית מים פגומים

       ב. עיקר הצום השביתה מאכילה ושתיה

       ג. עיקר הצום איטסור הנאת גרונו

       מסקנה

       הערה

* * *

שאלה

חולה בדלקת חריפה בדרכי השתן חייב לשתות כמות נוזלים גדולה מאוד כדי לשטוף את דרכי השתן. כיצד ישתה ביום הכיפורים?

א. שתיית מים פגומים

אמנם חולה זה מוגדר כפיקוח נפש ואם אין ברירה מותר לו לשתות כל כמות נוזלים שנקבעה לו ע"י הרופא. השאלה היא האם בכל זאת יש אפשרות למצוא לו דרך שישתה את הכמות הנחוצה מבלי לעבור על איסור כרת? שתיה לשיעורין לא תפתור את הבעיה, כי כמות של מלוא לוגמיו כל כדי אכילת פרס, דהיינו כ-40 גרם כל 9 דקות, אינה כמות מספקת/ וגם אם נקל עליו ונמדוד זמן של אכילת פרס בזמן קצר יותר לא נוכל לאפשר לו לשתות את הכמות הנחוצה, אלא א"כ נסמוך על הסוברים שבשתיה אין צורך בכדי אכילת פרס אלא זמן של שתית מלוא לוגמיו (עיין משנ"ב ס"י בבה"ל ד"ה אם). וא"כ אם ילגום בכפית את הנוזלים בזו אחר זו, יוכל לשתות כמות גדולה של נוזלים. אלא שדרך זו נכונה רק לפי מה שכתבנו לעיל בשם המשנ"ב (שלמד כן מהמאמר מרדכי עי"ש).

וסברתי שאולי יש לנו פתרון אחר, שישתה מים פגומים בכמות גדולה, כי מים פגומים אינם ראויים לשתיה ואולי לא עוברים על שתייתם באיסור דאורייתא ביום הכיפורים.

וזו לשון הרמב"ם (הל' שביתת עשור פ"ב הל' ה'):

"אכל אוכלין שאינן ראויים למאכל אדם כגון עשבים המרים... אפילו אכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מהכרת". 

ומלשונו משמע שפטור רק מעונש כרת אך אין היתר לשתות משקין כאלו מהתורה. וכבר כתב כעין זו המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת פ"ה ה"ח ביתר איסורי התורה שהאוכל דבר אסור שלא כדרך אכילתו, פטור אבל אסור מהתורה. אמנם דעת התוס' בשבועות (כ"ג ב' ד"ה דמוקי) שאיסור זה הוא רק מדרבנן. וביום כיפור יתכן שכולם יודו שהאיסור מהתורה, וכמו שכתב השפת אמת ביומא (פ"א ב' ד"ה אכל), שמשקה שאינו ראוי לשתיה, אסור מהתורה, אע"פ שאינו מיישב את דעתו, מ"מ כיון שרווה ממנו סוף סוף אינו מעונה והתורה אמרה - "ועיניתם את נפשותיכם", וכל מי ששתה משקה שאינו ראוי לשתיה ביטל מצוות עינוי, כי התוצאה היא שאינו מעונה.

אך ברבנו מנוח על הרמב"ם (הל' שביתת עשור שם) כתב שאוכלין שאינם ראויים לאכילה ומשקין שאינם ראויים לשתיה לא מיתבי דעתיה מינייהו וצעורי קא מצטער ולא עבר על "כל הנפש אשר לא תעונה" שאין לך עינוי גדול מזה. (ועיין מאירי יומא פ"א ד"ה מזג חומץ, שכל שאינו ראוי אינו מיישב את הדעת אף בשיעור גדול).

הנחת שניהם, גם השפת אמת וגם רבנו מנוח, היא' שהתורה מעוניינת בעינויו של האדם ביום הכיפורים. אלא שרבנו מנוח סובר שאם התענה במאכל שאינו ראוי, אע"פ שאח"כ הוא נמצא שבע ואינו מעונה עוד, מכיון שהתענה באכילה' הוא נחשב למעונה, והשפת אמת סובר שאם הוא שבע הוא אינו מעונה. (ובנוסח דומה למחלוקת ר"י ור"ל י"ל שנחלקו אם בעינן "עינוי גרונו" או "עינוי מעיו"). אך שניהם סוברים שהתורה מעוניינת בעינויו של האדם ביום הכיפורים.

ב. עיקר הצום השביתה מאכילה ושתיה

הנחה זו אינה פשוטה. אמנם התורה כתבה "ועניתם את נפשותיכם" אך אין הכרח לפרש שכוונת התורה היא עינוי כפשוטו. העינוי אינו מטרת הצום, הוא תוצאת הצום, ועיקרו של הצום הוא השביתה מאכילה. וי"ל שהשאלה תלויה במחלוקת המקשן והתרצן ביומא ע"ד ב':

"'ועניתם' - יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? ת"ל 'וכל מלאכה לא תעשו' מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי נפש שב ואל תעשה". עיי"ש כל הסוגיא. משמע שלפי התרצן אין שום מצווה להסתגף ביום הכיפורים. וכן דייק מרן הרב קוק מלשון הרמב"ם שכינה את הלכות יום הכיפורים בשם: הלכות שביתת העשור. השבתון ממלאכה ומאכילה הוא המטרה של הצום (וזו כוונת הגמ' שהקישה תענית למלאכה). (עיין מועדי ראי"ה למו"ר הרמ"צ נריה עמ' פ"ח. וכן כתב במועדים וזמנים להגר"מ שטרנבוך סי' נ"ג/ ועיין תורת היולדת לגר"י זילברשטיין פרק נ"ב הערה י"ד וט"ו. ונפקא מינה למי שנוטל גלולה שתקל עליו את הצום. לפי הגדרה זו שהעיקר הוא השבתון, אין מקום לאסור זאת. אם כי י"ל שהתחכמויות כאלו אינן לרוח התורה, ורק למי שסובל מאד מהצום יש להקל ולהשתמש בגלולות כאלו. וכעי"ז מצינו שהפוסקים מתנגדים לשימוש בהרדמה, אפילו מקומית, בברית מילה. אם כי יש לחלק בין הנושאים ואכמ"ל).

ומצינו לפוסקים נוספים הסוברים שביום הכיפורים הנאת מעיו לבדה מחייבת, עיין מנ"ח (מצ' שי"ג) וחת"ס (או"ח סי' קכ"ז) והסדר משנה על הרמב"ם (הל' שביתת העשור פ"ב ה"ו) ויד המלך (שם הל' ה'). (ועיין אחיעזר ח"ג סי' ס"א שגם לדעתם אינו חייב אלא כאשר אכל דרך גרונו, ונפ"מ לזונדה שיתכן שתהיה מותרת לדעתם, אע"פ שמעיו נהנים' המזון לא עבר דרך גרונו. מיהו לסברת השפת אמת והחת"ס שכל מי שאינו מעונה ביום הכיפורים לא יצא י"ח המצוה של "ועניתם את נפשותיכם", משמע שגם אם המזון לא עבר דרך גרונו ביטל עשה. ויתכן שלדעתו אפילו אינפוזיה דרך הורידים תהיה אסורה, כי סו"ס אינו מעונה, וצ"ע).

ג. עיקר הצום איסור הנאת גרונו

לעומתם רבו הפוסקים הסבורים שביום הכיפורים האיסור הוא כבכל יתר האיסורים רק בהנאת גרונו, וכשאוכל אוכל שאינו ראוי לאכילה אינו עובר על איסור מהתורה. עיין אנציקלופדיה תלמודית (ערך יום הכיפורים הע' 675) שמנו את הפוסקים הבאים: הב"ח בסי' תרי"ב, הפרמ"ג שם א"א ס"ק ג', השאג"א סי' ע"ד, חסד לאברהם תנינא או"ח סי' ס"ו, המנחת אלעזר ח"ד סי' י"ז, והמשנ"ב סי' תרי"ב ס"ק ט"ו. ויש להוסיף את רבנו מנוח שהבאנו לעיל. ועיין אגלי טל טוחן ס"ק ס"ב אות ב' שלדעתו אינו חייב ביום הכיפורים אלא על הנאת גרונו והנאת מעיו יחד. אך הנאת מעיו לחוד משמע שפטור. ועיין חלקת יואב יו"ד סי' ט'. (וצ"ע בדבריהם של האגלי טל והחלקת יואב האם פטור רק מכרת' אולם עובר על מצוות עינוי מהתורה, או שפטור לגמרי).

נמצא איפוא שהשאלה העקרונית, מה כוונת התורה ביום הכיפורים, השביתה או העינוי, שנויה במחלוקת הפוסקים/ וכנראה רוב הדיעות נוטות לסברה שהתורה לא התכוונה לעינוי אלא לשביתה וממילא השותה מים הרעים אינו עובר על איסור מהתורה. ולדעת הטור בסי' תרי"ב בשם הראבי"ה מותר לכתחילה לאכול מאכל שאינו ראוי ביום הכיפורים וה"ה משקה שאינו ראוי לשתיה. ועיין שאג"א סי' ע"ד שתמה על הטור שסותר את עצמו ממה שפסק בסי' תמ"ב בשם אביו הרא"ש שאסור לכתחילה לאכול מאכל שאינו ראוי לאכילה. ומסתבר לומר כהב"ח שלא התיר הראבי"ה אלא לחולה ללחלח את גרונו ולפלוט. אך אם אכל ושתה כדי לבטל ממנו הרעב והצמא אסור. והנלענ"ד לפרש את דבריו עפ"י מש"כ הרא"ש בפסחים פ"ב סי' א' שחמץ שחרכו לפני זמנו אסור לאכול בפסח, אע"פ שאינו ראוי לאכילה, משום שכשאוכלו אחשביה. ומסתבר לומר שאחשביה מועיל רק כשרוצה לאוכלו בתורת אוכל. ואע"פ שאין אוכל זה ראוי לאכילה. כיון שהוא מחשיבו לאוכל, בשבילו הדבר נחשב כאילו ראוי לאכילה. אך כאשר אינו מחשיב את המאכל הפגום לאוכל, אלא אוכלו לשם רפואה בלבד, ורפואתו מוכיחה עליו, אין כאן אחשביה ומותר. (ועיין מש"כ באהלי תורה ח"א סי' כ"א).

מסקנה 

למעשה נראה לחלק בין ליל יום הכיפורים לבין יומו. בליל יום הכיפורים כשחולה זה רווה כבר נוזלים רבים במשך היום כולו, כל מה ששותה הרי זו שתיה גסה, ואין כאן גם אחשביה, כי שותה רק לרפואה ולא לרוויה, ובפרט כאשר המים פגומים ואינם ראויים לשתיה, ולכן יש להתיר לו את השתיה בליל יום הכיפורים. אך ביום, לאחר שישן בלילה ולא שתה כשהוא צמא ושתייתו מרווה אותו, לפוסקים הסוברים שגם במשקה שאינו ראוי לשתיה, מכיון שמרווה את עצמו יש כאן ביטול העינוי, אין היתר לשתות את המים האלו. וגם לחולקים וסוברים שגם יום הכיפורים דינו ככל איסורי התורה שחייב רק בהנאת גרונו, אך כשהוא צמא, הוא מחשיב את המים הפגומים ויש כאן לפחות איסור דרבנן משום אחשביה. ואע"פ שכוונתו לרפואה, מכיון שהוא צמא, ושתייתו גם מרווה אותו, יתכן שכוונתו גם לרוויה. לכן נראה לענ"ד שבתחילת היום ישתה לשיעורין עד שירווה (ויש להקל עליו לשתות לשיעורין לפי השיעור הקצר דהיינו בלגימות כפית אחר כפית וכנ"ל כדי שיספיק לשתות הרבה) ואח"כ יוכל לשתות מים פגומים בלי הגבלה, כיון שרפואתו מוכיחה עליו שאין כוונתו לרוויה. וגם הסוברים שביום הכיפורים יש ביטול עינוי בשתיית מים רעים, מכיון שהוא כבר רווי מהשתיה לשיעורין אין בשתיה הנוספת משום ביטול עינוי. (ויש להמליץ שגם את השתיה הראשונה ביום, ישתה ממים הרעים ולשיעורין).

הערה

באשר לשאלה העקרונית למה התכוונה התורה בצום יום הכיפורים, לשביתה מאכילה או לעינוי, לכאורה יש להביא ראיה מהפיוט הנאמר בסליחות לערב יום הכיפורים:

"רצה צום עמך אשר צמו לך בזה, חשוב חלבו כעל זבח יקריבנו, אל תבזה"

משמע שהעינוי, שבו מתמעט חלבו ודמו של האדם, הוא המכפר (על דרך מה שהתפלל רב ששת בברכות י"ז א' בתעניתו:

"רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שביהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו מתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך על גבי המזבח ותרצני".

אלא שרב ששת התפלל כן בתענית יחיד ולא ביום הכיפורים.

ואינו מוכרח, כי זו התוצאה, וגם היא מצטרפת לכפרה. אך עיקר כוונת התורה היא השביתה, שאדם ידמה למלאכי השרת שאינם זקוקים לאכילה ושתיה ביום זה.