סימן נט – מכר חמצו ומת
ראשי פרקים:
שאלה
א. הרב הוא השליח או הקונה את החמץ
ב. משלח שמת או נשתטה האם השליחות בטלה
ג. המסקנות לגבי החמץ לאחר הפסח
* * *
שאלה
מי שמכר חמצו כנהוג ע"י שהרשה את הרב למכור חמצו לגוי, ומת לפני מכירת חמץ לגוי, האם היורשים חייבים למכור את חמצו שנית?
א. הרב הוא השליח או הקונה את החמץ
ההרשאה, שבה חותם המוכר את חמצו, אינה מכירת החמץ לרב אלא מינוי הרב כשליחו למכור את החמץ לגוי. כי אם נאמר שאין כאן הרשאה בלבד אלא מכירה גמורה לרב - אפילו כשמת, הרב יכול למכור את החמץ. ואם נאמר כן בטלו כמה הערות שהעירו האחרונים, כגון: א. שאין שוה פרוטה לכל אחד ואחד. ב. שאין שליח בשטר (מקו"ח).
(ומה שמצינו שנפקד מוכר את החמץ שהופקד אצלו, זהו בשומר שהחמץ ברשותו, שהוא חייב למוכרו, שאם לא ימכרנו יתחייב לשלם את דמי החמץ, משום שפשע, ומדובר איפוא שהקונה לוקח בפועל את החמץ מרשות הנפקד לרשותו. אך חמץ שאינו ברשותו ואינו יכול להעבירו בפועל לידי הקונה כיצד יכול למוכרו מאחר שאינו שלו ואינו ברשותו כלל. ובאשר לזכין לאדם שלא בפניו, עי' שו"ת באר יצחק חאו"ח סי' א'. והדבר אינו מוסכם על הפוסקים. עכ"פ אפשר לצרף זאת כסניף להקל בדיעבד בחמץ שעבר עליו הפסח).
אמנם נוהגים לקבל קנין בשעת ההרשאה. אך לא מצינו שמחמירין בכל הקנינים כפי שנוהגים בשעת המכירה לגוי עצמו וכמו"כ צ"ע מחמץ שנקנה או נעשה בין זמן ההרשאה לבין ערב פסח, שאם נניח שהרב הוא שליח, גם חמץ שנקנה ע"י המוכר אחרי זמן ההרשאה יוכל להמכר ע"י הרב בערב פסח לנוכרי. אך אם נניח שהמוכר מוכר את החמץ לרב אינו מוכר דבר שלא בא לעולם. אלא מסתבר יותר לומר שההרשאה שמרשים את הרב למכור את החמץ היא שליחות ולא מכירה. והקנין אינו אלא ליתר חיזוק(כמבואר ברמב"ם הל' מכירה פ"ה הי"א-י"ג), ואינו מכירת החמץ לרב. וא"כ הרב יכול למכור חמץ של משלח שמת לפני הפסח.
ב. משלח שמת או נשתטה, האם השליחות בטלה?
והדבר תלוי במשלח שמינה שליח לעשות עבורו דבר ומת המשלח. עיין גיטין כ"ט ע"ב: "אמר רב אשי, מת ראשון - בטלו כולן. אמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא. אילו מת בעל מידי מששא אית בהו? כולהו מכח מאן קאתו? מכח דבעל קאתו. איתיה לבעל - איתנהו לכולהו". מבואר איפוא, שאם הבעל מת אין כח לשליחים לגרש את אשתו. והנה ידועה מחלוקת הרמב"ם והטור בענין משלח שנשתטה, שלדעת הרמב"ם, פ"ב מהל' גירושין הל' ט', אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתו ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא - הרי זה פסול כלומר, רק מדרבנן. אך מהתורה כשר, משום שהשליח עומד בפנ"ע. אך לדעת הטור, אה"ע סי' קכ"א, הגט בטל מהתורה משום שהשליח פועל רק מכח המשלח. וכשהמשלח השתטה אין לשליח כח לפעול.
אמנם כשהבעל מת גם הרמב"ם יודה שהשליחות בטלה, שאין את מי לגרש. אך בממון יתכן לומר שלרמב"ם עדיין יש כח בידי השליח לפעול גם אחרי מות המשלח. ולהטור אין כח לשליח לפעול אחרי מות המשלח.
ועיין קצוה"ח סי' קפ"ח שהוכיח כדברי הרמב"ם מהסוגיא בגיטין הנ"ל שאם השליח הראשון מת - השליח השני יכול לגרש אע"פ שהשליח השני הוא שליחו של הראשון (שהרי השליח הראשון יכול לבטל את השליח השני כמש"כ המהר"ם פדואה, הו"ד במל"מ פ"ו מהל' גירושין) בכ"ז אם מת השליח הראשון - השליח השני במקומו עומד ויכול לגרש כיון שהאשה היא עדיין אשתו של הבעל, והבעל חי.
אלא שגם בממון מצינו, שעם מותו של המשלח פקעה רשותו מממונו כמו שדן הקצוה"ח שם מדברי רש"י בגיטין י"ג א' וגיטין ט' א' לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה הא מת משחרר פקע ליה רשותיה וחייל עליו רשות יורשין. ומכאן הוכיח קצוה"ח שרש"י סובר כהרמב"ם. עכ"פ גם בממון פקעה רשותו של המשלח. מיהו י"ל התם שאני, דאין שטר לאחר מיתה שמכיון שבשטר כתוב שפלוני משחרר את פלוני וכשהעבד כבר אינו ברשותו, אלא ברשות יורשיו, אין השטר מועיל כלל. אך בחמץ, שהנפטר לא מכר אלא רק מינה את הרב שלוחו למכור את החמץ, יתכן לומר שהחמץ נחשב כשלו לענין זה ששלוחו יכול למכור אחרי מותו.
ומצינו סברה זו שממונו של אדם נחשב כשלו לדברים מסויימים גם אחרי מותו עיין תוס' גיטין (י"ג א' ד"ה והא בסופו), שרק בישראל אנו אומרים מצוה לקיים דברי המת, ולא בגר, דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כוחו מאותו ממון דמכוחו יורשין.
ועין אבני נזר (או"ח סי' מ"ח אות י') בהסבר דברי הנמו"י בפרק כיצד הרגל בענין אשו משום חציו (וכדבריו כתבו גם בקובץ שעורים לב"ב אות שפ"א, ובחי' הגר"ש לב"ק סי' א') שאע"פ שמבעיר הבעירה מת לפני שנעשה הנזק חל חיוב על ממונו מייד עם הבערת הבעירה לשלם את הנזק לכשיהיה.
ועין חזו"א (נשים סי' פ"ו ס"ק ה') שכתב שא"א לומר בדעת הרמב"ם שמהתורה הגט מועיל בזמן שטותו ואין לעשותו אפילו סניף, ואולי ט"ס בדברי הרמב"ם וצ"ל הגט בטל ולא פסול כמודפס אצלנו. עי"ש. אך לא מצינו חבר לחזו"א בגירסא זו (עין הוצ' פרנקל בילקוט ש"נ), ואדרבה רוב האחרונים הבינו בדעת הרמב"ם כהקצות, הלוא הם הפר"ח, החת"ס, העונג יו"ט, החלקת יואב, האב"נ, האו"ש האפיקי ים והאחיעזר. (אלא שצריך לישב את קושיתו של החזו"א עיין אחיעזר, עיין בס' המפתח לרמב"ם פרנקל).
ובאחיעזר חאה"ע (סי' כ"ח אות ח' בד"ה ובזה במוסגר) כתב שאפילו לשיטת הטור שהשליח הוא ידו הארוכה של המשלח בדיני ממונות י"ל שהמשלח מוסר לשליח כח קניה ורק בגט אין המשלח יכול למסור לשליח כח גרושין על האשה, אך בקניני ממונות יכול השולח למסור לשליח כח קניה, וכסברה זו ר' גם פלס חיים בגיטין י"ג עי"ש. ולפי"ז י"ל דלא מיבעיא להרמב"ם שהשליח עומד במקום המשלח כשהמשלח מת יכול השליח לפעול ולעשות את שליחותו, אלא אפילו לדעת הטור בד"מ יכול השליח לפעול אחרי מותו של המשלח.
מיהו יש גם להסתפק להיפך: שלדעת הרמב"ם רק בנשתטה יש לשליח כח לגרש מהתורה, אך במת, אפילו בממונות, פקעה שליחותו. ומכיון שהדבר ספק מוכרחים אנו לומר שיורשים חייבים לחזור ולמנות את הרב לשליח למכור את החמץ.
ועיין ש"ך (חו"מ סי' קכ"ב ס"ק ו') שכתב שבהרשאה בקנין אגב קרקע ומת המשלח לא בטלה השליחות. מיהו יש חולקים על הש"ך עיין נתיבות וערוה"ש. דכיון שהקנין אינו קנין גמור, שאינו יכול לקחת לעצמו, כשמת בטלה השליחות וגם הש"ך לא אמר כן, אלא בהרשאה שיש מעין הקנאה למורשה, אך בשליחות לא אמר כן. עכ"פ על כולם מוסכם שבשליחות רגילה כשמת המשלח פקעה השליחות.
ג. המסקנות לגבי החמץ לאחר הפסח
ובדיעבד אם לא מכרו צ"ע אם החמץ נאסר. עיין נו"ב במה"ק (או"ח סי' כ') ובאנציקלופדיה תלמודית (כרך ט"ז ע' קכ"א מקורות 36-39) שאוסרים. ואולי כסניף יש לצרף את הדברים שאמרנו, את סברת האחיעזר בדעת הטור ואת מש"כ בדעת הרמב"ם. שאם מינה שליח ומת יכול השליח למכור את החמץ. אלא שמפשטות הסוגיא בגיטין י"ד ב' דמת נותן בחיי מקבל משמע שאין שליחות לאחר מיתה גם בממון.
ומכיון שהדבר ספק, ואם היתומים לא מכרו, יש לומר שלא ידעו שצריכים למכור ודינם כאנוסים, ויש פוסקים המתירים אחרי הפסח חמץ שלא ביערוהו מחמת אונס. עיין דעת תורה (סי' תמ"ח ס"ג) שהביא מכמה פוסקים שהתירו בכגון דא. ובפרט אם היתומים ביטלו את החמץ כדין ויצאו ידי חובתם מהתורה. ולכן למעשה יש להמליץ בפניהם שיערבו את החמץ או שימכרוהו לאחרים.
ניסן שדמ"ת
