סימן נה – עירובי חצרות במחנה צבא

 

ראשי פרקים:

 

       תיאור הבעיה

       א. סמוכים על שולחן אביהם בגדודי צבא

       ב. פטור כולל למחנה צבאי מעירובי חצרות

       ג. פטור מעירוב בגלל טירדה

       מסקנה       

* * *

 

תיאור הבעיה:

המחנה המדובר שימש כמקום ריכוז לחטיבה. בשבת פרשת תולדות התפרסו הגדודים בקרבת הגבול. לשבת פרשת ויצא הוחזרו הגדודים לבסיס שם שוכנו באהלים ובמבנים זמניים אחרים (סככות וכדו') בכוננות, כשכל גדוד מושך את האספקה שלו ממרכז אספקה הנמצא מחוץ לבסיס. המחנה מוקף גדר רשת צפופה, אמנם יש בה פרצות, אך כל פרצה אין בה עשר אמות והעומד מרובה על הפרוץ. מה דינו בעירובי חצרות?

א. סמוכים על שולחן אביהם בגדודי צבא

משנה עירובין ע"ב ב':"האחין שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישניםבבתיהם צריכין עירוב לכל או"א". ובגמ': "במקבלי פרס שנו", ופירש"י: "הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שולחנו ממש". ובסיפא באותה משנה: "אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב".

והנה מחנה צבאי דומה לאחין שאין עמהן דיורין אחרים שמקבלין פרס מאביהן ולכן אין צריכין לערב.

ובחי' הריטב"א במשנה הנ"ל דייק מל' רש"י שישנים בבתיהם שיש להם באותה חצר עצמה, ומשמע דבהא הוא דאהני להו מה שמקבלין פרס מאביהם שאם אין עמהן דיורין אחרים בחצר שאינם צריכים לערב. ונראה מדבריו ז"ל שאם הם דרין בחצר אחרת, אע"פ שבחצר אחת הם דרים, וישנים כ"א בביתו לא אהני להו פרס מאביהם וחייבים לערב. והקשה הריטב"א על דעה זו מדף ע"ג ע"א דרב בי ר' חייא אמר: "אין אנו צריכים לערב שהרי אנו סומכין על שולחנו של ר' חייא". ומשמע שאפילו אינם דרים בחצרו של ר' חייא כיון שמקבלין פרס מר' חייא הוו להו כיחידים שאינם צריכים לערב, כי שולחן ר' חייא מחברן לענין זה כאילו אוכלין על שולחנו ממש. וסיים שהדבר צריך תלמוד.

וא"כ מחנה צבאי כגון זה שבו כל גדוד אוכל בנפרד, ומושך את אספקתו ממרכז אספקה שמחוץ לבסיס, תלוי במחלוקת רש"י והריטב"א. לשיטת רש"י, שהאב ובניו צריכים להמצא במקום אחד, במחנה צבאי כגון הנ"ל אף שכולם מושכים את אספקתם ממקור אחד, סו"ס מקור האספקה נמצא מחוץ למחנה ואין מה שיצרפם וצריכים עירוב, אך לריטב"א כיון שכולם סמוכים על שולחן אחד, אע"פ שהמקור המספק נמצא מחוץ לחצר זו אינן צריכין לערב.

מיהו נראה שאפילו רש"י יודה בנ"ד שאינם צריכים לערב. בשלמא האב, שהוא בעל המזון, אם אינו דר עמהם בחצר אין מה שיצרפם. לא כן האספקה בצה"ל, אין כאן "אב" מוחשי, צה"ל אינו אדם אלא מושג מופשט הכולל את החיילים בכל אתר ואתר, ואין כאן "אב" הנמצא במקום אחר, אלא הוא נמצא כביכול איתם כאן. וכיון שהחיילים כאן כאילו גם האב כאן.

ונראה שהדבר תלוי במה שהסתפקנו במק"א (עי' באהלה של תורה ח"א סי' ג'ושם בסי' כ' אות ו' עמ' 162) בגדרו של ציבור אם הוא מהות מיוחדת, השונה מהפרטים שמהם הוא מורכב, או שמא הציבור אינו אלא צירוף של פרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט. והסקנו שם שסתם ציבור דינו כשותפין, חוץ מציבור כלל ישראל שיש לו מהות בפנ"ע. וא"כ מזון זה שמסופק ע"י חיל האספקה בצה"ל הוא רכוש המדינה, והשאלה היא, האם הבעלים, דהיינו המדינה, היא מושג בפנ"ע ואינה מצויה כאן בפועל, או מכיון שהמזון נועד לשימושם של החיילים וחיילים אלו שלהם מגיע מזון זה ונמצאים כאן הם הם בעליו.

ונראה שאפילו אם נאמר שהמדינה היא בעלות ממונית נפרדת א"א לומר שאינה נמצאת כאן, היא נמצאת לא רק במחנה זה אלא בכל מקום במדינה, וגם מחנה זה בכלל. ואפילו אם נאמר שמכיון שזוהי ישות מופשטת אין לה גדר מקום, ג"כ אין לומר עליה שהיא נמצאת במקום אחר.

וא"כ הספק בדעת רש"י הוא, האם צריך שהאב ימצא כאן באותה חצר, או שלא ימצא בחצר אחרת. שאם נאמר שצריך שימצא בפועל באותה חצר, יתכן לומר שהמדינה אינה נמצאת בפועל במחנה. אך אם נאמר שלא תימצא בחצר אחרת הרי א"א לומר שהמדינה נמצאת במקום אחר, אין לה מקום אחר כלל. 

וא"כ יש כאן ס"ס לקולא ספק כהריטב"א ספק כרש"י, ואת"ל כרש"י ספק אם צריך שהאב יהיה כאן או שלא יהיה במק"א.

ודעת מו"ר הגר"ש ישראלי היא שאין המזון של כל גדוד רכושו הפרטי ואם תשאר שארית הרי זה של צה"ל, נחשב הדבר כאילו כולם סמוכים על שולחן אחד. וא"כ גם רש"י יודה בנ"ד שמכיון שצריך להחזיר את העודפים לצבא הר"ז כאילו האב נמצא פה.

ב. פטור כולל למחנה צבאי מעירובי חצרות

וצ"ע האם מחנה צבאי פטור בכלל מעירוב. במס' עירובין י"ז א' שנינו במשנה: "ארבעה דברים פטרו במחנה... ומלערב". ופירש"י: "עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכים לערב".

ובגמ' שם: "ת"ר (תוספתא פ"ב) מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים". ומסתבר שה"ה לענין עירוב, גם מחנה היוצא למלחמת הרשות פטור מעירוב, והרמב"ם סתם וכתב (הל' מלכים פ"ו הי"ג): "ארבעה דברים פטרו במחנה... וכן פטורין מלערב עירובי חצירות אלא מטלטלין מאהל לאהל ... והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וכשם שפטורין בהליכתן כך פטורין בחזרתן". ובהלכות עירובין פ"א ה"ג הרחיב יותר וכתב: "וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין... אבל שיירה שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועים להם".

ודבריו בהל' עירובין צ"ע, כי משמע מהם שאין זה פטור מיוחד למחנה צבא אלא לכל שיירה, וא"כ מדוע המשנה כללה פטור עירוב יחד עם עצים, נט"י ודמאי? הרי בעירוב הטעם משום שאין אהליהם קבועים וטעם זה אינו שייך כלל לנט"י ולדמאי? והרמב"ם עצמו בהל' מלכים כתב שפטור זה הוא מיוחד למחנה צבא.

והמ"מ (הל' עירובין פ"א ה"ג) כתב ששני דינים נפרדים הם דין יוצאין למלחמה, המבואר במשנה, שבו אין הבדל בין חונים לזמן קצר לבין חונים זמן ממושך, בכל אופן הם פטורים מעירוב. ודין אחר - שיירה - המבואר בירושלמי, שבו יש הבדל בין מחנה, החונה זמן קבוע, לבין שיירה שהולכת לדרכה ונאלצה לחנות רק בגלל השבת. ושיירה בלבד פטורה מעירוב, כי אין לאהלים שבה דין קבע.

אולם הגר"א (סי' שס"ו ס"ק ו') גורס בירושלמי כמו בתוספתא שהגירסא שם בסוכה שונה מזו של הרמב"ם, בשיירה חייבין בעירוב, ובמחנה פטורים מעירוב. לכאורה, שיירה ומחנה שווים בכך שהם דרים באהלים זמניים, ואעפ"כ חייבים בעירוב, ומחנה פטור משום שהוא יוצא למלחמה. וכן משמע מביאורו לשו"ע (סי' קנ"ח ס"ק כ' [ס"ח]) שמחנה הוא היוצא למלחמה ושיירה היא הולכי דרכים אזרחיים, עיי"ש שכ' שם והרב יונתן הוא העיקר, שמחנה הוא היוצא למלחמה.

נמצא איפוא שבין לנוסחת הירושלמי ובין לנוסחת התוספתא כו"ע ל"פ שמחנה היוצא למלחמה פטור מעירוב. ולדעת הרמב"ם הפטור הוא בין בהליכתם בין בחזירתם. ובגמ' מבואר שאפילו במלחמת רשות פטורים. וא"כ בנ"ד יש לפוטרם מעירוב, אע"פ שהגדודים חזרו לבסיסם, אולם הם נמצאים בכוננות ודין לוחמים יש להם לענין זה. 

(ועיי"ש בבי' הגר"א בסי' קנ"ח שהביא את דעת הרמב"ן והרשב"א שמחנה פטור מנט"י ועירוב גם כשאינו יוצא למלחמה. ובשלמא לענין עירוב יש לפוטרו משום שאין לדירתם דין דירת קבע, אך מדוע יפטרו מנט"י? ואם תאמר מפני המחסור במים בדרך ויש חשש סכנה, א"כ מדוע דווקא מחנה, אפילו יחיד יפטר? ונלענ"ד לומר שיש להם מים במשורה, ולכן יחיד חייב בנט"י אך מחנה שהוא לפחות עשרה אנשים, יש לחוש שמא אחד מהם יסתכן. ועיין חי' הרשב"א לשבת כ"ב א' בשם הגאונים שבציבור יש חשש גדול יותר לסכנה מאשר ליחיד). 

ועיין משנ"ב (סי' שס"ו בבה"ל) שמחנה הוא מקום ארעי שהחיילים שוכנים בו באהלים, לאג"ר בלעז ולא במבנים קבועים (אלא שלפי המשנ"ב שם המדובר הוא במחנה קבע, שנמצאים בו כל הקיץ. עיין פסקים וכתבים למרן הגרי"א הרצוג או"ח סי' ע"ג). וא"כ נלענ"ד שיש לבסיס האמור דין מחנה, כיון שרוב חיילי החטיבה נמצאים בו במבנים ארעיים, כגון אוהלים. ואפילו אלו הלנים בסככות, לאו דרך קבע הוא, דסככות אלו אין בהן ד' מחיצות ודינן כדין אכסדרה דלאו בית מיקרי. ובסיס זה אינו מקום קבע, אלא לצורך הכוננות כונסה כל החטיבה לתוכו, וא"כ נלענ"ד דשם מחנה עליו, ומכיון שלשם כוננות מלחמה נמצאים פה כל פטורי מחנה חל עליו.

ג. פטור מעירוב בגלל טירדה

הרמב"ם פ"ו מהל' ברכות ה"ג כתב: "ובמחנה פטורין מנט"י בתחילה מפני שהן טרודין במלחמה".

אך בהל' מלכים פ"ו הי"ג כתב: "וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן", ומקורו בירושלמי כאן. מבואר שאין הדבר תלוי בטרדת המלחמה דוקא. מיהו י"ל דרק בחזרתן הקלו שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא, אולם רק במקום שאילו היו בהליכתן היו טרודין במלחמה. אך כל שבהליכתן לא היו טרודין חייבים בדברים אלו וכש"כ בחזרתן.

וא"כ בנ"ד אע"פ שנמצאים בכוננות, אך אינם טרודים בדבר עד כדי כך שלא יכולים לערב, למה יפטרו מלערב?

ומקור דברי הרמב"ם הוא כנראה מה שאמרו בירושלמי כאן: "עד כדון בשאינן סמוכין למעיין ואפילו סמוכין למעיין", שהרמב"ם מפרש דאפילו סמוכין למעיין כל שיש סכנה בדבר פטורין, ואפילו רחוקין מן המעיין, כל שאין סכנה חייבין. (מיהו אפשר לומר שהבבלי חולק על הירושלמי, והרמב"ם פוסק כבבלי, עיין משפט המלוכה להגר"י גרשוני).

וא"כ ה"ה בעירוב כל שאין טרודין חייבין בעירוב, וצ"ע.

ולענ"ד יש מקום לחלק בין נט"י לעירובין, בנט"י בעצם הוא חייב, מכיון שאוכל לחם בשיעור של אכילת קבע, אלא במקרה מכיון שעכשיו הוא נמצא במחנה פטרוהו, ולכן כל שיכול ליטול מבלי להסתכן חייב ליטול ולברך. משא"כ עירוב, שכמו שפטרו בית שער ואכסדרה כך פטרו מחנה, דאין זו דירה כלל לענין עירוב (דאפילו שיירה פסק הרמב"ם שפטורה מעירוב, עיין לעיל פ"ב, וא"כ חכמים השוו דין מחנה היוצא למלחמה והחונה כמה ימים לשיירה החונה רק יום אחד בלבד), ולא שייך כלל להחמיר ולערב ולברך (עיין שנות אליהו על משניות ברכות פ"ק בענין ר' טרפון שכאשר הוא פטור בעצם אינו רשאי להחמיר, ולכן לבית הלל אסור להטות בק"ש של ערבית, אך מאידך גם לבית הלל מן הראוי לחזור ולברך ברכת המזון במקום שאוכל עיי"ש).

והשתא א"ש מדוע רק בנט"י כתב הרמב"ם משום שטרודין במלחמה ולא ביתר הדברים, כי בנטילת ידים הפטור הוא רק בגלל הטירדא במלחמה, בעוד שפטור העירוב הוא פטור מוחלט, גם כאשר אינם טרודים. אך אין הדבר מוכרח, אפ"ל שהרמב"ם הסתפק בהסבר שנתן בנטילת ידים וה"ה ליתר הדברים. וגם בנט"י יתכן לומר שהרמב"ם לא פסק כירושלמי, אלא סובר שהפטור מנט"י הוא כללי בכל מצב, גם כאשר אינם טרודים. 

(אך הרמב"ם בפה"מ כתב: "לפי שהקילו להם מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ אויב" - הערת י"א. תשובת הרב: אמנם סיבת הפטור הוא הצורך להילחם, אולם גדר הפטור הוא משום שאינם דרים בדירת קבע, ואע"פ שבמקו"א חייבו דירה כזו בעירוב, במחנה פטרו, שבגלל הצורך להילחם הגדירו דירה זאת כדירת עראי. אך הוכחה לדברי אין, ומסתימת דברי הרמב"ם בהל' מלכים אין להסיק דבר למעשה.)

מסקנה

הדעת נוטה לפטור חיילים אלו מעירוב בגלל הסיבות דלהלן:

א. כולם מושכים את מזונם ממקור אחד.

ב. מחנה פטור מעירוב לדעת הרמב"ם, גם כאשר אינו טרוד במלחמה.

ג. הפטור הוא כנראה פטור בעצם.

עם זאת, מכיון שעירוב הוא טירדא קלה, יש להניח עירוב בלי ברכה.

 

כסלו תשל"ה