סימן מח – שמירת שדות בשבת
ראשי פרקים:
הקדמה
שאלה
א. כניסה להיתרים דחוקים לשם שמירת ממון
ב. אין להכנס לדיחוקים רק לשם ממון
ג. החששות ברכיבה על אופניים
מסקנה
* * *
הקדמה
השאלה הבאה נשאלה בתקופה רגועה יחסית, שבה היו הפיגועים החבלניים נדירים, הצבא שלט ברצועת עזה, ולמרות קרבתו של הכפר לרצועת עזה לא נשקפה כל כך סכנה לגוף. עם זאת רבו הגניבות החקלאיות. בתקופות אחרות כאשר הסכנה גדלה והיה חשש גם לפיגועים בנפש ההתיחסות ההלכתית אף היא השתנתה בהתאם, והיה צורך להחיל את הנפסק בשו"ע סי' שכ"ט ס"ו: "עיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת".
אולם כאמור התקופה הנידונה לא הוגדרה עד כדי כך, אם כי ברקע היה חשש רחוק גם לפגיעות גופניות.
שאלה
לאחרונה רבו הגניבות החקלאיות בשדות הכפר. רובן בשבתות וחגים, כאשר החקלאים אינם מצויים בשדות. חלק מהגנבים הם יהודים, חלק בדואים ישראלים וחלק נוכרים, הבאים מרצועת עזה למטרות כלכליות.
שמירה יעילה היא שמירה רכובה, שבה השומר מתנייד בקלות ממקום למקום ויכול להרתיע את הגנבים ואף לרדוף אחריהם. אולם שמירה ברכב ממונע כרוכה באיסורי תורה. שמירה בסוסים היא פחות יעילה אך היא עדיין מרתיעה דיה. פחותה הימנה היא שמירה באופניים. אין אפשרות לרדוף אחרי גנב הבא ברכב ממונע, באופניים. עם זאת שומר הרוכב על אופניים בשדות עשוי להרתיע במידה רבה הרבה יותר מהולך ברגליו. והשאלה היא האם יש בכלל נפקא מינה בהלכה בין רכיבה על סוס לבין רכיבה על אופניים? כי אם שתיהן שוות עדיף לרכב על סוס.
יש לציין שבין כך ובין כך שומר חייב להצטייד בנשק ובמכשיר קשר למקרה שיקלע למצוקה, כגון שהוא ינסה להניס את הגנבים, אם הם יתנפלו עליו, חלילה.
א. כניסה להיתרים דחוקים לשם שמירת ממון
נצא מנקודת הנחה שהמדובר בהצלת ממון גרידא, ואזי השאלה הראשונה שיש לשאול היא האם בכלל מותר להיכנס לפרצות דחוקות לשם הצלת ממון? כגון בנ"ד שהשומר יוצא לשמור את הממון ובגלל חשש שיותקף אנו נאלצים להתיר לו לשאת גם נשק, שיש בו איסור טלטול מחוץ לעירוב, ומוקצה.
בשו"ע סי' שכ"ט ס"ז נפסק: "יש מי שאומר שבזה"ז אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות (פסקי מהרי"א סי' קנ"ו)".
ובמג"א שם ס"ק ה' הקשה: "וצ"ע, דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת?" ותרץ: "ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד כנגדם ויהרג ולכן מחללין. אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת".
לדבריו יש לחלק בין הוראה ציבורית, לבין הוראה ליחיד. ליחיד - ההוראה היא שעליו להפקיר את ממונו. אך לציבור א"א לתת הוראה כזו, כי יש חשש שמא אחד מני רבים יעמוד בכל זאת על ממונו ויסתכן, לכן לציבור אנו מתירים לכתחילה להציל את הממון, גם תוך כדי חילול שבת. וא"כ בנ"ד שהמדובר בציבור יש להתיר יציאה לשמירה עם נשק. מיהו, אלמלא קושית המג"א היה מקום לומר שקושיא מעיקרא ליכא. שהרי לדבריו יש להקשות על עצם דין הבא במחתרת שהתורה אמרה שאין לו דמים, ומותר לו לעמוד על ממונו, למרות שעי"כ הוא עלול להסתכן והתירו לו להרוג את הבא במחתרת משום הבא להרגך השכם להורגו. וקשה מדוע נתיר את דמו של הגנב בגלל זכותו של אדם לעמוד על ממונו, נאמר לו שיפקיר את ממונו, אלא ע"כ התורה לא דרשה מאדם להפקיר את ממונו בגלל גנבים והאחריות כולה עליהם. וכשם שהתורה התירה לעמוד על הממון למרות שעי"כ תגרם שפיכות דמים, כך י"ל שהתורה התירה לעמוד על הממון למרות שעי"כ יגרם חילול שבת.
אמנם יש לחלק בין הנושאים. בשפיכות דמים האחריות כולה על הגנב ובעלי הממון אינם אשמים כלל בהריגתו. הגנב הוא שאשם בכך שהתיר את דמו. ונמצא שבעל הממון לא עבר על לא תרצח אדרבה, הוא קיים מה שנאמר "וחי בהם". אך בחילול שבת, גם אם נטיל את האחריות על הגנב, סו"ס הבעלים הם המחללים את השבת. ועדיין יש להוכיח מבא במחתרת בשבת, עיין סנהדרין ע"ב ב' שמותר להורגו בשבת ואיננו אומרים לבעלים שיפקירו את ממונם כדי למנוע חילול שבת. (עיין שמירת שבת כהלכתה פנ"א הע' ע' בשם האורחות חיים, ועי"ש חילוקו של הגרשז"א).
ב. אין להכנס לדיחוקים רק לשם ממון
ובדעת תורה סי' שכ"ט כתב שמהתוס' בב"ב ז' ב' ד"ה "לפי" והנמו"י שם מוכח להיפך מהמג"א. ודבריו צריכים תלמוד. וזו לשון התוספות: "לפי שבח ממון הן גובין כיון דאין כאן סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון... ואע"ג דאמר בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ב א') דהבא במחתרת נדון ע"ש סופו, ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואפ"ה אין מחשבין אלא לפי ממון, כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות, דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם, הילכך לא חשיב סכנת נפשות". וכנראה כונתו לומר שלפי המג"א שבציבור יש חשש שמישהו יעמוד על ממונו ויסתכן נמצא שיש כאן סכנת נפשות? וי"ל שע"י בניית החומה מונעים את כניסת הגייס לעיר וא"כ אין כאן יותר סכנת נפשות בפועל. ומעתה החומה מגינה מכניסת הגייס לעיר כדי לשלול ממון, והריוח שיש לכל אחד מבני העיר הוא ריוח ממון. לכן משלמין לפי ממון. וא"כ אין הכרח לומר שהתוס' חולקים על המג"א וצ"ע.
ובלאו הכי י"ל שאין מדברי התוס' הוכחה נגד המג"א, כי י"ל שבעקרון הם סוברים כהמג"א ואעפ"כ משלמים לפי ממון משום שהגייס ברצונו לא בא על הנפשות אלא על הממון, וזה שיקום כנגדו ומסכן את חייו עושה זאת מעצמו לא משום שאולץ לכך ע"י הגייס. הגייס הוא אמנם הגורם העקיף לכך ובגלל זה יש לו דין רודף, אך באשר לחיוב התשלומין, אם לפי ממון או לפי נפשות, א"א לחייב לפי נפשות, כי הגייס בא על ממון והבעלים שהתנגדו לכך הם גרמו לכך שתהיה כאן סכנת נפשות (ועיין קובץ שיעורים לב"ב סי' מ"ב).
הדע"ת עכ"פ חולק כנראה על המג"א. כנראה משום שהנחתו היתה מוקשית בעיניו וכמו שהערנו לעיל. אך גם לפי המג"א מותר לשומר לטלטל נשק, שהרי המדובר בציבור, ובציבור יש חשש שמישהו יעמוד על ממונו ויסתכן, ולכן מותר לשליח הציבור לצאת עם נשק. ובר מן דין יש לחוש שבמקום הקרוב לספר, מגנבים הבאים לגנוב, המצב עלול להדרדר למחבלים שיבואו חלילה לחבל. אמנם כרגע כל הגנבים באו רק לגנוב ממון, אך למיחש בעי, ולכן יש למנוע את הגניבות החקלאיות כדי שלא יבואו גם לנפשות. אך מכיון שכרגע הסכנה אינה קיימת בעין, אלא יש רק לחוש לה, לכן נלענ"ד שאין להתיר מלאכות דאורייתא אלא רק מלאכות דרבנן, כדין חולה שאין בו סכנה. ומכיון שנשיאת נשק אינה אסורה אלא מדרבנן, יש להתיר אותה במקרה זה.
וכן רכיבה על סוס אינה אסורה אלא מדרבנן ולכן יש להתירה כאן. אלא שצ"ע, אם נניח שניתן להשיג שמירה יעילה גם באופניים, האם יש להעדיף אופניים על פני סוס?
ג. החששות ברכיבה על אופניים
מנהג ישראל שלא לרכב על אופניים בשבת. אולם, מקור האיסור לא ברור.מסתבר שאסרו את הרכיבה בגלל חשש שמא ינפח את הגלגלים או יתקן תיקונים אחרים (כגון: תקר, החזרת שרשרת, יישור כידון, ועוד).
ובאשר לניפוח הגלגלים יש מקום לדמותו למוכין שנפלו מהכסת שמותר להחזירם אך אסור ליתנם לכתחילה (עיין שבת מ"ח א'). וניפוח הגלגלים הוא תמיד באויר חדש וא"כ יש לדמותו לנתינת מוכין לכתחילה. מיהו י"ל שאויר הוא דבר שאין בו ממש ולכן אינו נחשב לא להחזרה ולא לנתינה מחדש ואין מקום לאוסרו. (עיין שש"כ פרק ט"ז הע' כ"ד).
ולפעמים בניפוח גלגלים יש צורך להבריג את צינורית האויר, והברגה הריהי כתקיעה ואסורה משום בונה (עיין מג"א וט"ז ס"ס שי"ג). אולם כאן כך דרך שימושם של האופניים שמבריגים את הצינורית. מיהו לא עושים זאת יום יום ולפעמים ההברגה נעשית לעתים רחוקות. אך היא ראויה להברגה לעתים קרובות ואם כן זה דרך שימושה ואין כאן תקיעה האסורה מהתורה. עי' סי' שי"ג ס"ו.
ואין ספק שמנהג יפה הוא להימנע מרכיבה באופניים בשבת. כי יש חששות רבים, בלילה - האיסור הוא מהתורה בהבערת הפנסים, ביום - יש חשש של יציאה מחוץ לתחום, צלצול בפעמון, תיקון תקר וכו' וכו', ואם נתיר את הדבר תיפרץ חלילה חומת השבת. אך אין גזירת חכמים ממש שגזרו לא לרכב על אופניים. ורק עצה טובה ומנהג יפה הוא שנהגו כן, וראוי לשמור על כך. אך כשאנו משוים זאת לרכיבה על סוס, יש מקום לחלק בין איסור רכיבה על סוס, שנאמר במפורש ע"י חז"ל (ביצה ל') לבין רכיבה על אופניים שלא נאסרה במנין. ולמרות שראוי לאוסרה בגלל כל החששות שאמרנו אין גזירה מפורשת על כך ואין לנו בי"ד שיגזור על כך.
אך מחוץ לעירוב יש ברכיבה על אופניים איסור הוצאה. אלא שאיסור זה לא ברור דיו. כי לכאורה יש לומר שהאופניים בטלים לרוכב, כשם שמיטה טפלה לחי שעליה (שבת צ"ג ב'). מאידך י"ל שמיטה בטילה לגמרי לחי השוכב עליה, מה שאין כן אופניים, האדם הוא המניע אותם. אמנם הם נושאים אותו, אך הוא הגורם לכך שהם ישאו אותו. מטרתו שהם ישאו אותו ויסיעו אותו, אך סוף סוף הוא הדורך על הדוושות ומניע אותם. נמצא שמבחינת התכלית הם מסיעים אותו, אך מבחינת הסיבה הוא המניע אותם, וא"כ השאלה מי בטל למי, האופניים לאדם או האדם לאופניים? (ועיין מנחת יצחק ח"ב סי' קי"ד).
ואולי יש להביא ראיה מהארון. שהרי למדנו ממשא בני קהת את הארון, שהמוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב (שבת צ"ב א'). והארון נשא את נושאיו ובכל זאת היו בני קהת חייבים על נשיאתו בשבת. וא"כ יש ללמוד מכאן שלמרות שהארון נשא את נושאיו, מכיון שסוף סוף בני קהת נשאו את הארון, לכן חייבים. אף באופניים י"ל, שאע"פ שהאופניים נושאים את הרוכב, מכיון שהרוכב הוא המניע אותם חייב. מיהו יש לחלק, באופניים התכלית היא שהם ישאו את האדם, אך בארון התכלית לא היתה שהארון ישא את נושאיו, להיפך, התכלית היתה שבני קהת ישאו את הארון, אלא שהיה נס והארון נשא את נושאיו, לכן י"ל שבני קהת אינם טפלים לארון, כי התכלית היתה שהם ישאו אותו. משא"כ באופניים התכלית שהם ישאו את האדם ולכן הם דומים יותר לחי במיטה שהמיטה טפלה לחי השוכב בה.
ועוד י"ל שמכיון שהארון נשא את נושאיו ע"ד נס, אך ע"ד הטבע היו בני קהת צריכים לשאת אותו, התורה מתחשבת רק בדרך הטבע ואין מזכירין מעשה נסים. וכאילו בני קהת נשאו אותו לבדם.
ואין לדמות אופניים למקל של חיגר, (עיין תוס' שבת ס"ה ב' ד"ה הקיטע ושו"ע סי' ש"א סי"ז) שהתירו לחיגר שאינו יכול לילך ללא מקל לצאת בו בשבת אע"פ שהחיגר נשען על מקלו ובאמצעותו הוא הולך, וא"כ יש מקום לומר שהמקל מוליך את החיגר ובכל זאת מותר לו לצאת בו בשבת. כי הסיבה שהתירו לחיגר היא משום שאינו יכול ללכת בלעדיו ולכן הוא כתכשיט שלו, אך לא משום שהוא טפל למקל. ואכן המקל רק מסייע לו ללכת ואינו מוליך אותו. אלא שבלי סיוע המקל אינו יכול ללכת לכן הוא כתכשיט. אך אופניים אינם דומים כלל למקל. אדם יכול ללכת גם בלעדיהם, אם כי לא באותה מהירות, וא"א להחשיב אופניים כתכשיט.
אך יש מקום לדמות אופניים לכיסא של קיטע (שבת ס"ו א') ופירש"י (ד"ה כסא) כשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחריו. ולפי תיאורו של רש"י יש דמיון מה בין כסא של קיטע לאופניים. אלא שלקיטע אסור לצאת בכסא זה ונחלקו בדבר רש"י ורבותיו. לדעת רבותיו הטעם משום שאינו צריך לו כל כך, ולרש"י החשש שמא משתלפי הסמוכות ויבוא לטלטלם ברה"ר. אך היה מותר לצאת אלמלא הסמוכות. ולכאורה יש לדמות אופניים לכסא. מיהו הכסא מחובר לקיטע והוא חלק ממנו, משא"כ אופניים.
ולדעת רבותיו של רש"י האוסרים כסא של קיטע משום שאינו צריך לו כל כך, משמע שדימו כסא של קיטע למקל של חיגר, שאינו צריך לו כל כך, ולכן אינו כתכשיט. וא"כ ק"ו לאופניים שאינו צריך להם כלל, אלא רק כשהוא רוצה לנסוע מהר, שאין להתירם כלל.
ונמצא לפי"ז שאם נשוה אופניים לכסא של קיטע אסור להוציאם מחוץ לעירוב, או משום שאינם מחוברים לאדם, לרש"י, או משום שאינם צורך הכרחי, לדעת רבותיו של רש"י. אך אפשר לחלק בין אופניים לכסא של קיטע, כי הכסא אינו מוליך את הקיטע, הקיטע רק נעזר בו, משא"כ אופניים שהם מוליכים את הרוכב ולכן הם דומים יותר למיטה הטפילה לחי. אלא שמאידך הרוכב הוא שמניע אותם ולכן הסתפקנו אם ניתן לדמותם למיטה, וצ"ע.
מסקנה
נראה לענ"ד להעדיף אופניים על סוס. כי סוס נאסר במפורש ע"י חז"ל משא"כ אופניים שלא נאסרו במפורש, ויש מקום להסתפק אם אסור לרכב עליהם מחוץ לעירוב בשבת. אך אם הסוס יעיל יותר, והשימוש באופניים אינו מאפשר שמירה יעילה, יש להתיר גם את הרכיבה על סוס.
