סימן מב – חליבת ניסוי בשבת

 שאלה

לפני תחילת החליבה יש צורך לחלוב כמות חלב קטנה ביד ע"מ לבדוק את החלבאם הוא נקי ובריא. האם מותר לעשות זאת בשבת? 

תשובה

במס' שבת קמ"ה א': "המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשר. לסופתן במלח - לא הוכשר. לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו - לא הוכשר. ר' יהודה אומר הוכשר. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר משקה העומד לאיבוד משקה הוא ומר סבר (ת"ק) לא משקה הוא". 

והרמב"ם (בפי"א מהל' טומאת אוכלין הל' י"ד) פסק כת"ק: 

"וכן אם פצען לידע אם יש בהן שמן והגיעו להמסק - לא הוכשרו". ולכאורה ה"ה בנ"ד, חליבת נסיון דינה לכאורה כחליבה לאיבוד ואינה חליבה אסורה.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ז סנ"א בהערה קס"ג) הביא בשם הגרש"זאוירבך שהסתפק אם להתיר חליבת נסיון. דודאי לא נחשב כחולב לאיבוד, מכיוןשצריך את החלב לבדיקה וחשיב כמלאכה הצריכה לגופה.

ולכאורה קשה עליו, מדוע הוא מסתפק, הרי בפציעת זיתים כדי לבדוק את השמן ג"כ דש ע"מ לנסות, ומאי שנא מחליבת נסיון, הרי בשני המקרים אינו משתמש בשמן או בחלב אלא רק בודקו לנסיון ובשמן מצינו שמותר, וא"כ ה"ה בחלב? 

ואולי י"ל שיש לחלק בין המקרים. בשמן אינו בודק את השמן עצמו, אלא מנסה לראות אם השמן נוח לצאת וכמו שפירש"י עיי"ש. אך את השמן עצמו אינו צריך כלל אלא הוא הולך לאיבוד. משא"כ בחליבת נסיון הוא לא בודק את החליבה אלא אתהחלב עצמו. ואע"פ שאינו משתמש בו לשום שימוש, אך הואבודק את החלב ולא רק את החליבה ולכן בדיקה זו נחשבת כאילו צריך את החלב, ויש כאן מלאכה הצריכה לגופה. 

ובסי' שכ"א סל"ה פסק השו"ע: 

"מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחז התינוק הדד ויינק". 

ושם ברור שהחליבה היא לצורך החלב, שכשהתינוק רואה את החלב הוא רוצהלינוק. ופירש הפרמ"ג שהוא חולב על הקרקע ע"מ שהתינוק יראה את החלב. ובכלזאת נחשבת חליבה זו כחליבה לאיבוד. 

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ב סנ"ח) פסק שזריקה ורידית אסורה בשבתמשום שיש בה הוצאת דם. ועיי"ש (הע' קנ"א) שהגרש"ז אוירבך הקשה מחולב עלהרצפה ע"מ שיראה התינוק ויינק? 

ועיי"ש שהוכיח ממוציא לרפואה שחייב, שצורך רפואה לא נחשב לאיבוד אלאלצורך. 

וכדי ליישב את הסתירות הנ"ל, נלענ"ד, שזה פשוט ששימוש בדבר למטרה רפואית נקרא צורך. מה לי צורך אכילה ושתיה ומה לי צורך רפואה. לכן המוציא לרפואה חייב. אך כשאינו משתמש בדבר עצמו אלא רק מסתכל עליו אין הסתכלות נחשבת לשימוש בגוף הדבר. וזכר לדבר, ראיה אין בה משום מעילה. כי ראיה אינה שימוש בגוף הדבר. 

ולכן חליבה על הקרקע ע"מ שהתינוק יראה ויינק מותרת, כי מטרת החליבה היא רק ע"מ שהתינוק יראה, וראיה אינה שימוש, ולכן חליבה זו נחשבת כחליבה לאיבוד, שהרי אינו משתמש בגוף החלב כלל. אך חליבה ע"מ לסלק רוח רעה, אם הכוונה היא שהחלב ישאר על גופו של האדם ע"מ שירפאנו, הר"ז כמוציא לרפואה, ודבר זה נחשב לשימוש בגוף החלב והוי מלאכה הצריכה לגופה. והמג"א (סי' שכ"ח ס"ק מ"א) והלבוש שהתירו לקלח חלב משום רוח רעה, אולי סוברים שאין צורך שהחלב ישהה על גוף האדם, או אפילו אם ישהה, מכיון שכל מטרתו היא גירוש רוח רעה, שזהו ענין סגולי שבו לא החלב עצמו עושה זאת, אלא הסגולה שבו היא המגרשת את הרוח הרעה, אין הדבר נחשב לשימוש בגופו של החלב, והר"ז כחולב לאיבוד ומותר. (וכעי"ז כתב בתהלה לדוד שם ס"ק ס'). 

ולפי"ז ה"ה בנ"ד חליבת נסיון מכיון שאין בה שימוש בחלב עצמו, אלא רקבראייתו בלבד, הר"ז כחולב לאיבוד. אך למעשה צע"ג. 

ולכן נראה למעשה שאם יש נוכרי עדיף שהוא יחלוב. ורק אם אין נוכרי ויש הכרח לבדוק את החלב, ובלעדי הבדיקה אסור לחלוב את הפרה, ניתן לסמוך על הסברות שהבאנו ולהתיר את חליבת הניסוי.