סימן לא – השקאה ע"י גוי בשבת

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. מלאכת שבת ע"י נוכרי 

       ב. נוכרי שכיר או קבלן

       ג. שותפות נוכרי בגדולי קרקע ובעיותיה

       ד. שותפות כללית שאינה בגוף הנכס

       מסקנה

* * * 

שאלה:

שותלי פרחי הציפורנים פנו בשאלה כיצד להשקות בשבת, כי עליהם להשקות בשבועות הראשונים בכל יום לסרוגין, דהיינו להשקות שעה ולהפסיק שעה, כדי שהשרשים לא ירקבו מריבוי מים ומאידך תשאר הקרקע לחה כדי שהשתילים לא יבלו. וא"כ מה לעשות בשבת?

(אמנם לאחר מכן הותקן מחשב השקאה שפתר את בעיות ההשקייה אך בשנת תשכ"ט עדיין הוא לא היה בשימוש מעשי).

השאלה אם מותר ע"י גוי וכיצד?

א. מלאכת שבת ע"י נוכרי  

לא התירו למעשה מלאכה בשבת ע"י גוי אלא שבות. אמנם הרמ"א (סי' ש"ז סעיף ה') כתב בשם העיטור שיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, אך בסי' רע"ו ס"ב בהגה סובר שרוב הפוסקים חולקים על זה. ואף אלה שהתירו עשו זאת רק במקום מצוה ולא במקום פסידא. מיהו אם נגדיר את נ"ד כמצות ישוב א"י, הרי מצוה זו חמורה יותר והתירו אמירה לעכו"ם אפילו באיסור דאורייתא כדכ' התוס' בגיטין (ח' ב' ד"ה אע"ג). מיהו נלענ"ד דמצות ישוב א"י אמרו רק בכגון דהתם שקונה שדה מעכו"ם שמצוה להוציא שדות מרשותם לרשותנו ומצוה הבאה לידך על תחמיצנה, (עי' לעיל בסי' ל'). וכן אם היו כל חיי הישוב תלויים בזה ואלמלא כן היה המקום נחרב ח"ו היה כאן משום מצות ישוב א"י, אך כשאנשים יושבים על אדמתם ומעבדים אותה, ובגידול מקרי אחד עלולים להפסיד בגלל ענין ההשקאה, לא הותר בגלל מצות ישוב א"י לענ"ד, כי יש גידולים אחרים שבהם אין בעיות כאלו, והישוב יוכל להתקיים ולהתפתח ע"י גידולים אחרים.

ב. נוכרי שכיר או קבלן

גם כשהגוי הוא שכירו אין לומר שאדעתא דנפשיה קעביד כי הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל כדאיתא בע"ז (כ"א ב').

וגם בקבלנות לא התירו אלא בצנעה ולא בפרהסיא, כדכתב התוס' בע"ז שם שמא יאמרו ששכירו הוא, אמנם בשדה יש שהתירו (בתוס' שם בשם ר"י) משום דכו"ע ידעי שרגילות היא לקבל שדה באריסות. אך בימינו צ"ע אם יש אריסות כגון זו ואולי אפילו בשדה אסור, וצ"ע.

ואפילו אם תרצה לומר שיש להתיר שדה בקבלנות, בנ"ד אם הפועל רק ישקה מאי קבלנות איכא, הרי בהכרח הישראל אומר לו להשקות בשבת. וכל ההיתר של קבלנות הוא משום דאדעתא דידיה קעביד דאינו חייב לעשות בשבת, ומה שעושה בשבת הוא רווחא דידיה בלבד. אך כאן הרי כל שכירות הגוי היא רק להשקות, ואפילו אם ימונה כל השבוע לעבודת ההשקאה, הרי תפקידו להשקות כל יום, גם בשבת, ומאי קבלנות שייך כאן?

אמנם מצינו קבלנות כה"ג בשו"ע סי' רמ"ד ס"ו, יהודי הקונה מכס ושוכר לו אינו-יהודי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת. דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, והתם הרי כל שכירותו היא רק לצורך שבת ובכ"ז שרינן בקבולת ודמי להכא, וטעם ההיתר הוא משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי לידי איסורא דאורייתא. וא"כ גם כאן נתיר משום פסידא. וכבר כתבו הפוסקים דמוכס עושה גם מלאכות דאורייתא.

מיהו בכל זאת י"ל דהתם יש לקיבולת משמעות כל שהיא. שעל כל מאה דינרים מקבל סכום ידוע וצ"ל שההיתר הוא משום שע"י שאינו עובד כשכיר, אלא כקבלן, הוא כבעלים על הרווחים וכאילו מכר לו בעה"ב את מכסיו בסכום ידוע. אך כאן א"א לומר שמכר לו את ההשקאה, וע"י שעושה בקבלנות לא מקרי בעלים ודו"ק. (ועוד דהתם כל שעושה יותר ירויח יותר וזה ל"ש כאן).

וסברא כזו כ' המג"א (סי' רמ"ד ס"ק י"ח), אלא שהוא משתמש בה למי שמוכר את המכס לשבתות בלבד בלי הבלעה, אך מי שמוכר מכס של שבת בהבלעה עם ימים אחרים בקיבולת משמע דמותר בלא"ה עיי"ש, אע"פ שידוע שהמכס נגבה כל יום, כולל שבת, וא"כ הגוי יעבוד גם בשבת מ"מ מכיון שהוא קבלן ובהבלעה מותר.וא"כ בנ"ד אם ימנה פועל קבלן שכל תפקידו להשקות בין בשבת ובין בחול, יהיה מותר לכאורה. אלא שנ"ל שלא שייך קבלנות בכג"ד שכל העבודה היא רק עבודה התלויה בזמן ידוע, שצריך להשקות שעה ולהפסיק שעה וזו לא מקרי קבלנות. מיהו מצינו כעין זה בבאה"ט (סי' תקי"ד) שהתיר לגוי להדליק נר מיו"ט לשבת ובנעילה ביוהכ"פ ע"י קציצה. וצ"ע מדוע קציצה מועילה להדלקת נר בזמן ידוע? והוא מסתמך על הב"י (ריש סי' רע"ו) בשם הסמ"ג והתרומה. ולענ"ד אין משם ראיה, כי שם מדובר במקרה שלא אמר לגוי במפורש להדליק נר בשבת, כשם שבאגרות לא אמר לו במפורש לילך בשבת, כמבואר בשמם בב"י (סי' רמ"ז ד"ה וכתב) עיי"ש. ואולי הבאה"ט מתייחס לקבלן קבוע שמדליקכל יום את הנרות בשכר ידוע.

ועין ערוה"ש (סי' רמ"ד ס"ק י"ז-י"ח) שכתב לחלק בין מכס לתנור ומרחץ, דתנור ומרחץ לא התירו להשכיר לעכו"ם, משום הפסד מרובה, משום שהתנור שלו, ואז ניכר הדבר שהגוי עובד בשבת עבור ישראל. כמו"כ ההפסד גדול יותר כי זהו רכושו והוא מפסיד אותו, משא"כ המכס אינו שלו. וא"כ בנ"ד שהשדה והשתילים שלו לא שייך ההיתר של מכס.

ג. שותפות נוכרי בגדולי קרקע ובעיותיה

לכן נלענ"ד שההיתר המרווח יותר הוא שהגוי יהיה שותף ברווחים, לפי השיעור של עבודת ההשקאה, ביחס ליתר ההוצאות שבעסק, והגוי יקבל אחוזים מן הרווח בשיעור זה. או שיסכימו ביניהם על סכום מסוים במקום החישוב המסובך ע"ח חלוקת הרוחים ביניהם, בתנאי שיהיה יותר משכר פועל רגיל, עי' סי' רמ"ה (במשנ"ב ס"ק ד').

ובשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי שמתיר שותפות בגוי רק בקטיף במקרה יוצא מן הכלל, אך לא בהשקאה. וצ"ע מה טעמו.

ואולי משום שבשותפות בהשקאה ע"כ עושים אותו שותף גם בגוף הפרחים שהם מחוברים לקרקע והוא איסור לא תחנם, ורק בקטיף מותר שהוא ע"מ לקוץ, אך במחובר לא. 

הנה גם אם יהיה שותף בפרחים, מכיון שהם עומדים להיקטף הרי זה כמוכר לו אילן ע"מ לקוץ וקוצץ שמותר לר' יהודה (ע"ז י"ט ב' ושו"ע סי' קנ"א ס"ז). מיהו כל ההיתר למכור ע"מ לקוץ הוא כשקוצץ מיד. אך אם משהה את הקציצה אסור. וכמבואר בע"ז (כ' ב') ובשו"ע (שם) שאין מוכרין להם קמה. אע"פ שקמה סופה להיקצר. מיהו מסתבר שהמוכר דבר שסופו להיקצץ אין בו איסור לא תחנם מדאורייתא, אלא רק מדרבנן, שהרי אין כאן חניה גמורה, אלא לשעה. וכן כתב בספר שמן המור (סי' ד') שהמוכר קרקע לגוי לזמן קצוב אינו עובר על לא תחנם (אלא שמדבריו משמע שאין איסור לא תחנם כלל במוכר לזמן קצוב, אך מאיסור מכירת קמה משמע שיש איסור לפחות מדרבנן ועיין להלן בשם הגרצ"פ). והחזו"א (שביעית סי' כ"ד אות ב' ד"ה והנה) הוכיח שאין מוכרין אילן לר"מ אף בחו"ל. ואם מכירה לזמן בארץ אסורה רק מדרבנן אין מקום לגזור בחו"ל? אלא ע"כ מכירה לזמן בא"י היא מהתורה. אך בהר צבי בכרם ציון (שביעית אות ב') דחה ראייתו, שאיסור מכירת מחובר לקרקע נחשב כמכירת קרקע ולכן אין חילוק בין א"י לחו"ל, ומשום כך מוכר קרקע לזמן קל יותר ממוכר מחובר לקרקע. אך גם לדבריו י"ל שהא גופא, שמחובר לקרקע כקרקע, הוא רק מדרבנן. מכיון שכל קניינו אינו בגוף הקרקע ולעולם, אלא רק בדבר המחובר לקרקע, שסופו להיתלש. רבנן הם שהחשיבוהו לענין זה כקרקע עצמה, משום שכלל הוא בכל התורה שהמחובר לקרקע כקרקע.

והנה בנ"ד אינו מוכר לגוי את הפרחים אלא עושהו שותף זוטר, ולא נראה ששותפות כזו נותנת לו חניה בקרקע. אם כי לא מצינו היתר לעשות גוי שותף בקרקע, בין אם הוא שותף גדול או שותף חלקי, כי סו"ס יש לו חלק בקרקע. אך י"ל שבשותפות מזערית כזו, בגידולים העומדים להיתלש, לא גזרו. מיהו לא מצינו היתר מפורש לכך.

ד. שותפות כללית שאינה בגוף הנכס

אך אפשר לעשותו שותף כללי בעסק ולהוציא מהשותפות את בעלותו על הפרחים. ומצינו שותפויות שאין לשותף זכות בגוף הנכס אלא רק בערכו (על דרך שמצינו חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף). למשל חבר קיבוץ הוא שותף כללי אך אין לו זכות לדרוש חלוקה בקרקע או ברכוש מסוים, רק בחלקו בממון. (עיין מאמרו של ידידי הרב יהודה עמיחי ב"אמונת עתיך" בהוצ' מכון התורה והארץ גליון 15)

ונלענ"ד ששאלה זו אם שותפות מחייבת בעלות של השותפין בגוף הנכסים, או שיכולה להיות שותפות כללית בשווי הנכסים, ללא בעלות ממשית בגופם של הנכסים, תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' שותפין (פרק ד' הל' ב'), שלדעת הרמב"ם יש צורך בקנין של הרכוש המשותף ע"י שני השותפין, ולדעת הראב"ד אין צורך בכך אלא די בקנין בין שני השותפין להשתעבד זה לזה ואין צורך בקנין של הרכוש המשותף עצמו. וגם ללא קנין ברכוש המשותף חלה השותפות. ובשו"ת מהרי"ק (שורש קפ"א) כתב שרוב הפוסקים סוברים כהראב"ד. וכן פסק הרמ"א בסי' קע"ו ס"ג כהראב"ד. וא"כ לדעתו אין צורך שיהיה לשותפים קנין בגוף הנכסים אלא די בקנין גופם ושיעבודם זה לזה.

וגם לדעת הרמב"ם אפשר להקנות לשותף חלק בחומרים אחרים, כגון בדשנים. וממילא יש לו גם חלק פרופורציונלי ברווחים, אך לא בעלות בגוף החממה או הפרחים. 

מסקנה

נראה איפוא שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא לשתף גוי באופן כלליבגידול הפרחים והוא ישקה אותם גם בשבתות ואז אדעתא דנפשיה קעביד. ואין לכלול בשותפות בעלות על הפרחים עצמם. 

עש"ק פרשת בהר-בחוקותי, אייר תשכ"ט