סימן כט – גרמא או אמירה לנכרי בשבת
ראשי פרקים:
שאלה
א. ביחס להטלת מום בבכור ובשבת
ב. בקניינים
ג. בין קניינים לשבת בדין גרמא
ד. בין גרמא לאמירה לנכרי בשבת ובקניינים
ה. דעת החלקת יואב ביחס שבין גרמא לאמירה לנכרי
ו. דעת הגרצ"פ פרנק
ז. דעת הגר"ש ישראלי
סיכום
* * *
שאלה
בשעת הדחק כאשר עומדת בפנינו הברירה בין שימוש בגרמא לאמירה לנכרי, מה עדיף?
א. ביחס להטלת מום בבכור ובשבת
בשו"ת רעק"א (סוף סי' ס"ד) הביא הר"מ וויל ראיה מהרא"ש (ב"מ פ"ז ס"ו) שאמירה לנכרי להטיל מום בבכור אסורה לכל היותר מדרבנן, בעוד שגרמא במקרה זה אסורה מהתורה (כמבואר בביצה כ"ז ב' שנאמר "כל מום"). משמע שאמירה לנכרי קלה יותר מגרמא. ורקע"א הקשה עליו מכיבוי דליקה בשבת (שבת ק"כ) שאסור לומר לנכרי לכבות במפורש, אלא כל המכבה אינו מפסיד, בעוד שגרמא מותר. הרי לנו שאמירה לנכרי חמורה מגרמא.
בשו"ת זכר יצחק לר' איצ'לה מפוניבז' סי' נ"ד חולק על הגרעק"א וסובר שגרמא ואמירה לנכרי שוין. כי גם אמירה לנכרי היא מעין גרמא, שהוא גורם לבכור שיעשה בו מום ע"י נכרי. ודייק מלשון הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ב הל' ח') שכתב:
"הרגיל לבכור שיפול בו מום, כגון שנתן דבילה על אזנו, עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו... או שאמר לנכרי להטיל בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו".
מבואר איפוא בדבריו שגרמא ואמירה לנכרי שוין. (הרמב"ם לא הביא את המקור לאיסור הטלת מום ע"י גרמא מ"כל מום" וכתב המנ"ח (מצ' רפ"ז) שלהלכה סובר הרמב"ם שהטלת מום ע"י גרמא אסורה רק מדרבנן. עכ"פ גם גרמא וגם אמירה לנכרי איסורם מדרבנן, ושניהם שוין בחומרתם). ולפי"ז יתכן שיש לפנינו מחלוקת ראשונים, לדעת הרמב"ם גרמא ואמירה לנכרי - שוין, ולדעת הרא"ש - יתכן שגרמא חמורה יותר מאמירה לנכרי (כי אם נאמר שגם הרא"ש סובר שגרמא בהטלת מום בבכור אינו אלא מדרבנן נמצא שגם לדידיה שניהם שוין).
ב. בקניינים
בתוס' בקידושין כ"ו א' ד"ה איתמר פירש רבנו משולם שפיל נקנה בחבילי זמורות ע"י שמגביהין לפיל חבילי זמורות, שהם מאכל לפילים, והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן. ומצינו הגבהה דומה לזו בחולין קמ"ב א' שטורפים את הקן והציפור מגביהה את עצמה ונקנית בכך. ומכאן למד הקצות (סי' רע"ג ס"ק ד') שהמניח פתיון לדגים והם נמשכים ובאים מאליהם קנאם במשיכה. ומדבריו עולה שגם כאשר הפתיון מונח בים, והדייג איננו כאן, נקנו הדגים בגרמא. הנתיבות שם חולק עליו וסובר שרק כאשר האדם מחזיק בידו את העצים, או את הפתיון, וההגבהה נעשית מכוחו קנה, אך במניח את העצים או הפתיון והולך לו והקנין נעשה ע"י גרמא בעלמא לא קונה.
נמצא איפוא שהקצות סובר שגרמא בקנין קונה והנתיבות סובר שאינו קונה. ובאמירה לנכרי סברותיהם מתהפכות מן הקצה אל הקצה. בשו"ת אבני מילואים (לבעל קצה"ח, סי' כ"ה) כתב שהאומר לנכרי להגביה או למשוך עבורו אינו קונה (עיי"ש שהשוה קנין ע"י פועלים שלא כיוונו לקנות לשליח גוי, ומצינו סימוכין לדעתו שקנין ע"י פועלים שלא כיוונו לקנות אינו מועיל ברשב"ם ב"ב פ"ה ב' ד"ה 'בין' שמשך פועליו לרשותו כשהם נושאים פירות לא קנאם עיי"ש.)ואילו הנתיבות בסי' קפ"ח סובר שמשיכה ע"י נכרי קונה. נמצא איפוא שלדעת הקצות אמירה לנכרי נחשבת פחות מגרמא, מבחינת התיחסות המעשה לעושה, ולדעת הנתיבות להיפך, אמירה לנכרי נחשבת כמעשה ישיר, המתיחס לעושה יותר מאשר גרמא. (מיהו מהנתיבות קשה להסיק מסקנה ברורה, כי בתשובתו שבסי' קצ"ב משמע שסובר שקניין ע"י אמירה לגוי אינו מועיל וצ"ע לישב את הסתירה בדבריו). לדעת הקצות הדברים ברורים: אמירה לנכרי מתייחסת פחות לעושה מאשר גרמא, וא"כ ה"ה בשבת אמירה לנכרי קלה יותר מגרמא.
ג. בין קניינים לשבת בדין גרמא
מיהו נלענ"ד שיש לחלק בין קניינים לבין שבת. בקניינים יש צורך במעשה בעלות ולכן גרמא עדיפה מאמירה לנכרי. כי נכרי אדעתא דנפשיה קעביד והקניין מתייחס אליו ולא לישראל. ושליחות אין בנכרי וא"א לייחס את הקניין למשלח. (בעוד ששליח ישראל לישראל, שלוחו כמותו, וכשהשליח קונה כאילו המשלח עצמו קונה. משא"כ בנכרי). משא"כ בגרמא, המעשה מתייחס יותר לגורם והקניין נעשה על ידו. משא"כ בשבת כדי לעבור על איסורי שבת צריך לעשות מעשה בגופו וכשעושה ע"י גרמא לא עשה את המעשה בעצמו, אך כשאומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, מדרבנן הוא נחשב כאילו עשה את המעשה בעצמו מכיון שהגוי נחשב כשלוחו (ערש"י שבת קנ"ג א' ד"ה מאי טעמא ועי' להלן סוף פרק ה').
וילה"ק על חילוק זה מהסוגיה בב"מ ח' ב' שהשוותה קניין לכלאים:
"רכוב עדיף דהא תפיס ליה, או דילמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה? א"ר יוסף, אמר לי רב יהודה נחזי אנן, דתנן: המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים. ר"מ פוטר את היושב בקרון".
ולדברינו, מה עניין קניין אצל כלאים? כלאים הוא איסור המוטל על האדם ואילו קניין הוא מעשה בעלות הנעשה בבהמה הנקנית. ומהשוואת הגמ' זה לזה משמע שאם גרמא מועיל לחייב בכלאים הוא מועיל גם לקנות את הבהמה. ועכצ"ל שהישיבה הסטטית על הבהמה אין בכוחה לקנות. עי' ב"י חו"מ סי' קצ"ז שהבהמה צריכה לזוז קצת מחמתו וכן כתב הרש"ש בדעת רש"י (ב"מ ח' א' ד"ה דרכוב). ובכלאים פשוט שהבהמות צריכות לזוז מחמתו, שאל"כ לא עבר על חרישה בכלאים. וא"כ ה"ה לעניין שבת. והנלענ"ד לומר אע"פ שהגמ' השוותה כלאיים לקניין אין להשוות שבת אליהם.
הנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' מכירה ה"ו) שרכוב קונה, וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' קצ"ז ס"ג) וביאר שם הגר"א שהרמב"ם לשיטתו שפסק בהל' כלאים (פ"ט ה"ט) שהיושב בקרון לוקה, כרבנן לפי הנוסחא הנ"ל, ולא כשמואל בב"מ שם שלדעתו חכמים הם הפוטרים ור"מ הוא המחייב. ומכיון שהלכה כחכמים הוא פטור מכלאים וממילא גם לא קונה.
ובאותו סעיף בשו"ע מובאת ההלכה שהמנהיג בהמה בקול קונה. והביא הגר"א ראיה לכך מקידושין (כ"ב ב') "קורא לה והיא באה קונה", וכר' יוחנן בב"מ צ' ב' שהנהיגה בקול וחסמה בקול לוקה. וקשה לכאורה, הרי בחסימה בקול נחלקו ר"י ור"ל, ולר"ל לא לוקה, ולדבריו צ"ל שקורא לה והיא באה לא קונה. והרי זו ברייתא מפורשת בקידושין וקשה ממנה על ר"ל?
ועוד, מה עניין זה לזה? ר"י ור"ל נחלקו בחסימה בקול אם עקימת שפתיו הויא מעשה או לא ומה עניין מעשה באשר לחיוב מלקות אצל קניין?
ועוד, הרמב"ם פסק כר' יוחנן (פ"ט מהל' כלאים ה"ז) וזו לשונו:
"אחד החורש או הזורע או המושך בהן עגלה או אבן כאחד ואפילו משכן באחד או הנהיגן באחד ואפילו בקול - לוקה, שנאמר "יחדיו" מכל מקום".
ומקורו בספרי. וקשה מברייתא זו על ר"ל, הסובר שעקימת שפתיים אינה כמעשה ולא לוקה, והרי גזירת הכתוב מפורשת שעקימת שפתיים נחשבת למעשה ולוקה?
ובתוס' (ב"מ צ' ב' ד"ה ר' יוחנן) הקשו על טעמו של ר' יוחנן שעקימת שפתיים היא מעשה ממה שאמר הוא עצמו בשבועות (כ"א ב') ותמורה (ג' ב') שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע, מימר ומקלל בשם. וקשה, הרי כל אלו יש בהם עקימת שפתיים ויש בהם מעשה לדעתו, ומדוע מחשיבם ר' יוחנן כלאו שאין בו מעשה? ותירצו דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא, משום דבדיבוריה קעביד מעשה, שהולכת ודשה בלי אכילה, או שמונהגת בכלאים. (ודומה לזה תירץ המ"מ בדעת הרמב"ם בפי"ג מהל' שכירות, אלא שהוסיף סברה נוספת שכל לאו שאפשר לעבור עליו בקום ועשה נחשב ללאו שיש בו מעשה. ולענ"ד לא אמר המ"מ כלל זה אלא כאשר בדיבוריה קעביד מעשה. שמכיון שאפשר לעבור את העבירה ע"י מעשה, גם כשעושה מעשה בדיבור הוא נחשב למעשה.)
ולפי"ז ההגדרה של מעשה לעניין מלקות אינה תלויה רק באדם העובר את העבירה, אלא גם בתוצאות וכאשר יש תוצאה מעשית גם עשייתו של האדם נחשבת למעשה. ומשום כך בחסימה, בכלאים ובתמורה, ע"י דיבורו נוצרת תוצאה מעשית, שהבהמה נחסמה, הונהגה בכלאים, והומרה. ומשום כך נחשב דיבורו למעשה. וזו כוונתו של הספרי בדרשתו "יחדיו" לומר שעיקר האיסור הוא שהשור והחמור נהוגים יחדיו, ולכן כל הגורם לכך עובר עבירה ואפילו בדיבור בעלמא, מכיון שעיקר האיסור הוא העובדה שהם יחדיו, והדיבור שגרם לכך נחשב למעשה. והוא הדין בחסימה. האיסור הוא שהבהמה לא תחסם. וכיצד גרם לכך האדם שהיא תחסם לא חשוב כל כך, כי התוצאה היא החמורה, ולכן גם חסימה בקול נחשבת למעשה. וראיה מהרביץ לה ארי (ב"מ צ' ב') שהגמרא מכנה זאת 'חסימה מעלייתא'. (וסברה כעין זו כתב נקוה"כ ביו"ד סי' קצ"ח על הט"ז ס"ק כ"א לחלק בין ניקף לבין שבת.) ובזה נחלקו ר"מ ורבנן. הסברה שהסברנו לעיל נכונה רק אליבא דרבנן. הם סוברים שהעיקר הוא התוצאה ולכן יושב בקרון אע"פ שלא עשה מעשה, מכיון שהשור והחמור הלכו מחמתו נחשב לעושה מעשה ולוקה. אך ר"מ חולק עליהם וסובר שמכיון שהוא לא עשה מעשה אינו לוקה. שמואל סבר כסברתו של ר"מ, ולדעתו חכמים הם הסוברים כן והלכה כמותם. אך ר' יוחנן חולק וסובר כחכמים, לפי גרסתנו, שהתוצאה היא הקובעת את גדר המעשה וכנ"ל.
ולפי"ז דרשת הספרי "יחדיו" היא אליבא דרבנן וכר' יוחנן, שעיקר האיסור הוא שהשור והחמור יחדיו, ור"מ אכן יחלוק על הספרי ויסבור שהתוצאה לא מעלה ולא מורידה, ומכיון שהאדם לא עשה מעשה אינו לוקה. ר"ל אף הוא סובר כשמואל וממילא כר"מ. ולכן לא קשה עליו מהספרי, כי ר"מ חולק על דרשת הספרי והוא סבר כוותיה. וכן לא קשה עליו מקידושין (כ"ב ב') מקורא לה והיא באה. ברייתא זו סוברת כרבנן שבמקום שהתוצאה היא העיקר גם גרמא נחשב למעשה ובקניין העיקר הוא שיעשה מעשה בחפץ הנקנה שעל ידו יצא החפץ מרשות אחת לרשות אחרת. ואכן ר"ל, הסובר כר"מ, סובר שר"מ חולק על ברייתא זו ולא קונה בקול.
ד. בין גרמא לאמירה לנכרי בשבת ובקניינים
נמצא איפוא שלפי ההלכה במקום שהתוצאה היא העיקר גם גרמא נחשב למעשה. ובשבת ק"כ ב' מבואר שגרמא בשבת מותר. שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה" עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. התורה הקפידה על כך שהאדם לא יעשה מלאכה בשבת, ולא שהמלאכה לא תיעשה. (אדרבה, חכמים תיקנו שאדם יהנה מאור וחום הבוערים מאליהם בשבת, כי התורה לא אסרה אלא על האדם : "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". אך אש הבוערת מאליה - רצויה. וזהו עומק ההבדל בין התורה לבין הקראות שזייפה את כוונת התורה). וצ"ל שה"ה במחיקת השם (עיין שבת שם) חומרת האיסור היא בכך שאדם מעז למחוק את השם הקדוש. המרידה והחוצפה כלפי שמיא היא החמורה, ולא התוצאה שהשם נמחק. ולכן מחיקת השם לשם תיקון אינה אסורה כי אין כוונתו למרוד בה' (עיין יו"ד סי' רע"ו סי"א בהג'ה) וכמו"כ מחיקת השם להשכנת שלום בין איש לאשתו. ומשום כך גרמא מותר.
נמצא איפוא שאין סתירה בין הגמ' בב"מ ח' ב' לבין מה שחילקנו בין קניין לשבת. הגמ' בב"מ משוה כלאים לקניין. ואכן בשניהם התוצאה היא העיקר ולכן גרמא נחשב למעשה. אך בשבת שביתת האדם היא העיקר ולכן גרמא מותר. ולפי"ז גם ההשוואה לאמירה לנכרי. בקניין - אמירה לנכרי אינה קונה בעוד שגרמא קונה. כי בגרמא - המעשה הנעשה בחפץ הנקנה מתייחס לקונה והוא נחשב לעושה מעשה הקניין. משא"כ באמירה לנכרי שאדעתא דנפשיה קעביד ואין קניינו מתייחס למשלחו כי אין שליחות לנכרי. (ועיין קידושין כ"ה ב' חילוק בין בהמה שקורא לה והיא באה - קנאה, לבין עבד ושפחה שקרא להם והם באו - לא קנאם כי אדעתא דנפשיהו אזלין.) ואין מקניין ראיה לשבת. כי בשבת הסברה יכולה להתהפך. גרמא מותר מכיון שלא עשה מעשה בעצמו, אלא רק גרם והמלאכה נעשית מאליה. ובשבת אם לא עשה מעשה בעצמו - מותר. ולעומת זאת אמירה לנכרי יש בה שבות, כי חז"ל גזרו על אמירה לנכרי, או משום "ודבר דבר", שעצם הדיבור אסור (ערש"י ע"ז ט"ו א' ד"ה כיון דזבינה), או שע"י שאומר לנכרי לעשות מלאכה הוא עלול לעשות מלאכה גם בעצמו (וזו כוונת רש"י בשבת קנ"ג א' ד"ה מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת, שהרי אין כוונתו לשליחות ממש. א. אין שליחות לנכרי. ב. בשבת לא שייכת שליחות, כי סו"ס הוא עצמו נח. אלא כוונתו לומר כנ"ל שמכיון שהגוי פועל עפ"י ציוויו ובשליחותו, יש חשש שאדם יאמר מה לי שלוחי מה לי עצמי, ויבוא לידי מלאכה בשבת. וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת ה"א: "ודבר זה אסור מד"ס כדי שלא תהיה השבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן").
ה. דעת החלקת יואב ביחס שבין גרמא לאמירה לנכרי
בשו"ת חלקת יואב (חלק חו"מ סי' א') דן בגרמא בקניינים. לדעתו גרמא בקניינים לא קונה, וזה שקורא לה והיא באה קונה הוא משום שעקימת שפתיו נחשבת למעשה ולוקים עליה. והביא ראיה מב"מ ח' ב' שרכוב לא קונה ופירש שם הר"ן שגרמא לא מועיל בקניין. וכן קניית פיל ע"י זמורות הוא קונה רק כשהפיל קופץ ואוכל את הזמורות כאשר האדם מחזיק אותן בידיו. אך אם הניח כלונס והלך לו ובא הפיל וקפץ לא קנה. (כדעת הנתיבות ולא כהקצות.) ומאחר שגרמא בקניין לא קונה גם אמירה לנכרי לא קונה. כי אמירה לנכרי מתייחסת פחות אל האדם מאשר גרמא וכדמוכח מהרא"ש בב"מ (פ"ז ס"ו) שאמירה לנכרי בבכור אסורה רק מדרבנן בעוד שגרמא אסור מהתורה. זה חלק מדבריו.
ויש להעיר על דבריו:
א. לדעתו, מכיון שאמירה נחשבת למעשה לכן קונה באמירה (כשקורא לבהמה והיא באה), בעוד שהסברה הפוכה, אמירה לכשעצמה אינה מעשה, ורק בגלל שהיא יוצרת תוצאה מעשית היא קונה וכמו שכתבנו. ולדבריו קשה, נניחשדיבור כמעשה, אך מדוע יועיל קניין בגרמא?
ב. רכוב קונה לדעת הרמב"ם והשו"ע.
ג. הרא"ש אכן סובר שאמירה לנכרי בבכור אסורה רק מדרבנן, אך מנין לנושגם בקניין יסבור שאמירה לנכרי אינה נחשבת כגרמא, אולי קניין שונהמבכור וכל גרמא אפילו באמצעות נכרי יקנה?
ו. דעת הגרצ"פ פרנק
ובשו"ת הר צבי להגרצ"פ פרנק (יו"ד סי' רמ"א) הביא בשם יד אליהו (מקאליש) שאמירה חמורה מגרמא שהרי בשליחות, שהיא אמירה גרידא, אין שליח לדבר עבירה, ואם השליח אינו בר חיובא (או שוגג לסוברים שגם בשוגג המשלח חייב, עיין תוס' קידושין מ"ב ב' ד"ה אמאי) המשלח חייב, אע"פ שבגרמא פטור. והגרצ"פ דחה ראייתו, ששליחות שונה, כי התורה חייבה את המשלח בדיני שמים, כלומר שאפילו בשליח לדבר עבירה התורה רואה גם במשלח אחראי לעבירה כי הוא שלחו, אך אמירה גרידא, שאין בה שליחות, גרועה מגרמא, שהרי בגרמא עשה מעשה ובאמירה בלבד לא עשה שום מעשה (ויש להביא סימוכין לדבריו מעירובין ס"ו א' 'ולא שאני לך בין שבות דאית בה מעשה לבין שבות דלית בה מעשה'?!)
ולענ"ד יש לדחות את ראיית הגרצ"פ עפ"י מה שכתב הגר"א בחו"מ (סי' ל"ב ס"ק ב') שאין ללמוד משליח להריגה לשליח לדבר עבירה אחר, כי שפיכות דמים חמורה יותר, שהרי לא רק לרצוח אסור, אלא אדרבה חייבים להציל את הנרצח, שנאמר "לא תעמוד על דם רעך" וק"ו שאסור לומר לשליח להורגו. ולכן המשלח את חבירו להרוג אדם, אמנם אינו חייב מדין רוצח, כי אין שליח לד"ע, אך חייב לפחות מדין "לא תעמוד על דם רעך". ולכן המשלח חייב בדיני שמים. אך באומר לחבירו לעבור עבירה אחרת פטור המשלח אף מדיני שמים (ורק שוכר עדי שקר חייב כי מן הסתם ישמעו לו כי קיבלו את שכרם - עי' תוס' ב"ק נ"ו א' ד"ה 'אלא'. ועי' קצה"ח סי' ל"ב ס"ק א' שפירש את התוס' באופן אחר, ועי' תומים שם. מיהו הרמב"ם כתב בהל' רוצח פ"ב ה"ב שרק השוכר להרוג חייב בד"ש וי"ל.) וגרמא בנזיקין אסור. הרי לנו שגרמא חמור יותר מאמירה. מיהו גם כאן יש לומר כמו שכתבנו לעיל שרק בנזיקין אמרו גרמא אסור בגלל הנזק שנגרם לזולת, אך בשבת שהאיסור הוא על האדם שלא יעשה מלאכה ולא על התוצאות יתכן לומר להיפך שגרמא קל יותר מאמירה לנכרי, שאסורה משום שבות.
ז. דעת הגר"ש ישראלי
ומו"ר הגר"ש ישראלי (חוות בנימין ח"א סי' כ"ז) הוכיח שגרמא קל יותר מאמירה לנכרי מזה שגרמא מותר בשבת לרוב הראשונים גם כשאין הפסד (ורק ר' יואל, הובא במרדכי שבת פרק כל כתבי, סובר שגרמא הותר רק במקום הפסד) בעוד שאמירה לנכרי הותרה לרוב הראשונים רק בשבות ובמקום הפסד, וכך ההלכה. וזו ראיה חזקה.
ועל כרחנו לומר איפוא שכל המקומות שבהם מצינו להיפך, שגרמא חמור יותר מאמירה לנכרי, כגון בבכור ובקניינים הוא משום ששם התוצאה היא העיקר ולכן גרמא חמור יותר כי התוצאה מתייחסת לעושה, בעוד שבאמירה לנכרי המעשה מתייחס לנכרי. אך בשבת גרמא קל יותר וכמו שכתבנו בשם הרמב"ם שבאמירה לנכרי יש חשש שמא יבוא לעשות בעצמו, משא"כ בגרמא.
ואם יבוא הטוען ויטען טענה שבזמן חז"ל לא גזרו על גרמא, כי דרך זו היתה נדירה ביותר ומצאנוה רק במכבה ע"י קנקנים וכדו' ולכן לא גזרו עליה. אך בימינו שבאמצעות מכשירים שונים ניתן לעשות כמעט כל מלאכה ע"י גרמא, יש לגזור גם על גרמא, שמא יבוא לעשות את המלאכה כדרכה ותמצא השבת מחוללת חלילה. אף אתה אמור לו שאין לנו בי"ד גדול שיכול לגזור גזירות חדשות. ודיינו בסברת ר' יואל שלא התיר גרמא אלא במקום הפסד. ואכן אין להשתמש בהיתר של גרמא בצורה גורפת, אלא לשקול כל מקרה ומקרה לגופו, ורק במקום צורך גדול, כגון הפסד מרובה, צער גדול וכדו' יש להתיר גרמא.
סיכום
הר"מ וויל סובר שאמירה לנכרי קלה יותר מגרמא.
ור' עקיבא אייגר סובר להיפך, שאמירה לנכרי חמורה מגרמא.
ר' איצ'לה מפוניבז' משווה ביניהם.
הקצות סובר שגרמא חמור מאמירה לנכרי, אולם רק בקניינים, (ומסתבר שבשבתלא יסבור כן)
היד אליהו (מקאליש) סובר שאמירה לנכרי חמורה מגרמא.
הגרצ"פ פרנק חולק עליו ולדעתו אמירה קלה מגרמא.
הגר"ש ישראלי סובר שאמירה חמורה מגרמא וכדבריו מסתבר.
