סימן יד – נטילת ידיים במחנה
ראשי פרקים:
שאלה
א. גדרי פטור מחנה מנטילת ידיים
ב. הפטור מנטילת ידיים האם יכול לברך
מסקנות
* * *
שאלה
בשבוע שעבר, ביום פרוץ מלחמת-ששת-הימים, עמדתי בכוננות בעמדה, במקום שלא היתה בו סכנה, והביאו לנו לחם לאכול, ונסתפקתי אם מותר לברך על נטילת ידיים, או שמא משום שלא תיקנו נטילת ידיים במחנה פטורים מלברך, והמברך ברכתו לבטלה?
א. גדרי פטור מחנה מנטילת ידיים
הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות פ"ג נתן טעם לפטור נטילת ידיים במחנה משום טירדת המלחמה. משמע דאם אינו טרוד ויש לו מים מזומנים חייב. מיהו יתכן שאין זו ראיה, דהרמב"ם נתן רק טעם למה מעיקרא לא תיקנו נטילת ידיים במחנה, אולם יתכן שפטור זה הוא בגדר הותרה ולא בגדר דחויה וגם כאשר איננו טרוד פטור. ובירושלמי סוף פ"ק דעירובין נסתפקו אי בסמוכין למעין חייבים, והספק הוא כנ"ל. אך הרמב"ם שלא הביא להלכה ספק זה יתכן שסובר כפי שאמרנו, דאפילו בסמוך פטור ורק נתן טעם על עיקר הדין.
ועיין בס' תורת המלך להר"ג אריאלי, שכתב דפטור מחנה הוא רק במחנה דהיינו כאשר כל החיילים מרוכזים במקום אחד, אך במפוזרים לא שייך הפטור. וכן משמע מהפסוק 'מחנה אלקים' דהיינו עשרה. וא"כ בנ"ד מי שנמצא בעמדה מבודדת לא נפטר. אך לטעם הרמב"ם זה לא שייך, כי גם למעטים יש סכנה. מיהו השואל טוען שלא היה במקום מסוכן. ולדעת הר"ג אריאלי יש שני דינים בפטור נטילת ידיים, פטור אחד משום קתלי דחזירי וז"ש גם במפוזרים, ופטור שני מדין מחנה, וזה שייך גם כשאין זה בגדר מלחמה ממש, כגון שלא נטלו רשות מן המלךוהסנהדרין, בכ"ז פטורין מדין מחנה, עיי"ש.
מיהו הנחתו צ"ע אם היתר קתלי דחזירי שייך בכגון דא, דע"כ לא אמרינן אלא בשלל עכו"ם, אך לא באוכל שלהם, עיין חולין י"ז. והמנ"ח (מצ' תקכ"ז) והמהריצ"ח (חי' לחולין י"ז) נחלקו בדעת הרמב"ם אי פסק דגם דידהו הותר או לא. ועוד היתר זה שייך רק בכיבוש ומחנה לאו כיבוש הוא, אלא כל מחנה אפילו לפני שכבשו נקרא מחנה.
ב. הפטור מנטילת ידיים האם יכול לברך
ויש לדון אם הפטור מדבר ועושהו יכול לברך. ויתכן שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים (הרמב"ם ור"ת והיא מחלוקת המחבר והרמ"א בסי' י"ז ס"ב ובסי' תקפ"ט ס"ו) אם נשים המקיימות מצות עשה שהזמן גרמה מברכות או לא, וכן הא דאמרינן: 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט' ע"י שד"ח כללים מערכת כ' כלל ט"ז.
ועין שנו"א ברכות פ"א מ"ג, ולדבריו בנ"ד יכול להחמיר על עצמו ועדיף מאשה במצות עשה שהזמן גרמה שבעצם היא פטורה, ובכ"ז לדידן מברכת, ק"ו בנ"ד שבעצם הוא חייב, אלא שפטרו אותו, אם מחמיר ונוטל חייב לברך, מיהו כ"ז כשאינו מסכן את עצמו, כגון בנ"ד שהברז היה ליד העמדה, והמערכה לא היתה קרובה אלינו, אך כשמסכן עצמו נ"ל שאסור לברך, ול"ד לר' עקיבא בעירובין כ"א שהחמיר ע"ע. שאני התם שסיכן רק את עצמו, משא"כ בנ"ד אם יסכן עצמו יזיק גם לאחרים שיבואו לפנותו ולהצילו ויחסר חיל למערכה, שהיא מלחמת עם ישראל כולו, לכן נ"ל שאסור לו בנ"ד לסכן עצמו ואם סיכן לא יברך.
(עיין מה שדנו האחרונים במי שפטור לאכול מצה וסיכן עצמו ואכל).
ועיין תוס' עירובין (כ"א ע"ב ד"ה מוטב) שהקשה על ר' עקיבא שלא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו וז"ל: "אע"ג דבפ' קמא אמר: ד' דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה?" ותרצו: "מחמיר על עצמו היה". מוכח מדבריהם שפטור נטילת ידיים במחנה אינו משום סכנה גמורה, ורק לגבי ר' עקיבא היתה זו סכנה. אולם מאידך מוכח מדבריהם שאין פטור רחיצת ידים במחנה פטור עצמי ללא שיקול של סכנה, שא"כ מה הק"ו שלמדו ממחנה לסכנה אצל ר' עקיבא? והמוכח מדבריהם הוא ע"כ מחנה הוא חשש סכנה, אלא שאין סכנה חמורה כמו אצל ר' עקיבא, אלא שבכל זאת הקלו במחנה.
מסקנות
והמסתבר הוא שאם כי במחנה אין סכנה לכל אחד ואחד, אך מכיון שהמדובר הוא במלחמה אם כל אחד ואחד יטול ידיו עלולה להיוצר סכנה, לכן כדי למנוע את הסכנה פטרו חז"ל נטילת ידיים במחנה, ולכן למדו התוס' מק"ו לסכנה ממש כגון אצל ר' עקיבא.
וא"כ מסתבר לי דזה שייך רק במחנה שיש בו סכנה, אם כי חשש רחוק, אך בכל זאת במלחמה השיקול הוא שונה מבחיים הרגילים, וחשש רחוק נעשה קרוב. (והגדר הוא דחשש רחוק של סכנה ברבים נחשב כחשש חמור. וע"ד מש"כ הגאונים בשבת מ"ב ע"א בענין גחלת של מתכת ברה"ר). לא כן במחנה שאין בו חשש סכנה כלל ועיקר שחייבים בו בנטילת ידיים.
סיון תשכ"ז
