סימן ד – תפילה לפני זמנה

שאלה:

בישוב קטן כחמישה עשר איש, חמישה מהם צריכים להשכים קום כדי להספיק לצאת לעבודתם, האחרים יכולים להתחיל את עבודתם מאוחר יותר ולהתפלל כדין אחרי הנץ החמה. האם על כולם להקדים ולהתפלל לפני הנץ החמה כדי לזכות את המשכימים בתפילת בציבור?

תשובה:

בעיה זו דומה למה שכתבו התוס' במס' שבת (ד' ע"א) שאומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך' במצוה דרבים. והביאו ראיה לזה מר' אליעזר ששחרר את עבדו כדי לצרפו למנין אע"פ שעבר בעשה של "לעולם בהם תעבודו". וא"כ ה"ה כאן, מותר להקדים ולהתפלל לפני הנץ החמה משום מצוה דרבים של אלו שאינם יכולים להתפלל במנין.

ולכאורה אדרבה, מכיון שהרוב יכולים להתפלל בזמן, משום מצוה דרבים על המיעוט לוותר על תפילה במנין כדי לזכות את הרבים בתפילה בזמנה. והתם בשחרור עבד שאני, שבלעדי העבד לא היה מנין כלל, ואילו כאן יש מנין גם בלי המשכימים, והכונה היא רק לזכותם בתפילה בציבור, ונמצא שהרבים מתפללים שלא כדין בכדי לזכות מיעוט שיתפלל כדין.

מאידך אין כאן איסור כמו שחרור עבד. שחרור עבד הוא איסור-עשה מהתורה, ואילו תפילה לפני הנץ החמה אינה איסור חלילה, אלא שלכתחילה זמן תפילה הוא אחרי הנץ החמה, ובשעת הדחק מותר להקדים ולהתפלל לכתחילה, י"ל שגם כאן זיכוי המשכימים להתפלל בציבור כשעת הדחק דמי.

וא"כ כאן, כשהרבים מקדימים את תפילתם למען היחידים, אדרבה, ה"ז ביטול מצוה דרבים לכתחילה לשם זיכוי מעטים. וזאת לא מצאנו! מיהו י"ל שאעפ"כ כשעה"ד דמי ושרי.

וכדמות ראיה יש להביא ממה שכתבו הראשונים בריש ברכות להסביר את הנוהג להקדים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים, משום טירחא דציבורא. אמנם ר"ת ור"י (עי' תוס' ורא"ש ריש ברכות) סוברים שהטעם לכך הוא כר' יהודה שזמן תפילת ערבית הוא בפלג המנחה, אך כבר הקשה הרא"ש (שם) שהנוהג הוא להתפלל מנחה אחרי פלג המנחה ואחריה ערבית, עי"ש מה שתרץ. עכ"פ הנוהג היה להתחשב בטירחא דציבורא ולהתפלל ערבית בשעה מוקדמת, למרות שהדבר מוקשה מבחינה הלכתית. ונראה לכאורה שנ"ד, הקדמת תפילת שחרית לפני הנץ היא בעיה קלה יותר מאשר הקדמת ערבית לפני צאת הכוכבים. כי תפילת שחרית לפני הנץ זהו זמנה לכו"ע, אלא שלא הזמן הראוי לכתחילה, בעוד שתפילת ערבית קודם זמנה, כשהתפללו מנחה אחרי פלג המנחה, היא חמורה יותר מבחינה הלכתית. ובכל זאת נהגו כולם להקדים ערבית משום טירחא דציבורא.

וכפי שנראה להלן מתרומת הדשן אמנם המיעוט התחשב ברוב, אך הרוב לא היה אנוס להתפלל לפני הזמן, אלא שהדבר גרם לו לטירחא, וא"כ רוב כזה אע"פ שא"א לכנותו "קשר רשעים" (עי' סנהדרין כ"ו א') חלילה, שאם היה כן לא היה לו דין רוב ולא היה מקום להתחשב בו כלל, מכל מקום גם קשר צדיקים גמורים לא היה, ובכל זאת התחשבו בו והציבור כולו התפלל מוקדם כדי שכולם יתפללו בציבור. וא"כ י"ל שה"ה בנ"ד.

וזו לשונו של תרומת הדשן (סי' א'):

"המנהג השתרבב ע"י תשות כח שירדה לעולם ורוב ההמון תאבים ורעבים לאכול בעוד היום גדול בימים ארוכים, ואם היו אוכלים קודם מנחה היו שוהים באכילה ובשתיה ולא יבואו כלל לבית הכנסת... ומתוך כך לא היה כח לת"ח לפרוש מהמון עם להתפלל תפילת ערבית ולקרוא ק"ש בעוד היום גדול"...

והגיעו הדברים עד כדי כך שר"ת אסר לפרוש מן הציבור ולהתפלל ערבית בזמנה משום יוהרא, ונקרא הדיוט, אא"כ הורגל בשאר פרישות (עי"ש בתרומת הדשן). אמנם י"ל שהמנהג השתרבב כתוצאה מאריכות הימים בקיץ בארצות הצפוניות, שלפעמים זמן ערבית עלול להגיע לשעה מאוחרת מאד (עשר בלילה ואף יותר). ואכן קשה מאד להטריח את הציבור עד כדי כך ודמי לאונס. אך המנהג הזה נהג גם בבבל בימי רב האי גאון כפי שהביאוהו הראשונים. ואף הוא התיר להתפלל עם הציבור משום ברוב עם הדרת מלך. למרות שבבבל השקיעה אינה כה מאוחרת. והוא הסתמך על מנהג א"י שנהגו כן, ובא"י בודאי השקיעה אינה כה מאוחרת.

וא"כ מכל הנ"ל עולה שבתפילה הקלו, כמו שכתב הרא"ש, וכנראה כדי לקיים את המסגרת הציבורית של תפילה בציבור שהיא הבסיס לכל חיי קהילה, ובלעדיה הקהילה עלולה להתפורר חלילה. ולכן מן הראוי לקבוע זמן קבוע לתפילה שבו רוב הציבור יוכל להתפלל ביחד, למרות שאינו הזמן האידיאלי מבחינה הלכתית.

וי"ל עפ"י התוס' במס' שבת הנ"ל שכל שאדם גורם לחבירו לעבור איסור מותר לו לעבור עבירה קלה כדי למונעו מאותו איסור. ואף כאן, מכיון שבשליחותם של כל חברי הישוב נדרשים חברים אלו להשכים קום ולהתפלל בלא מנין, מן הראוי שכולם ישכימו אף הם למונעם מתפילה ביחידות. ואע"פ שהם מתפללים קודם הזמן מותר להם לעבור איסור קל כדי לאפשר לחבריהם להתפלל בציבור.

(ועי' אג"מ או"ח ח"ד סי' י' שכתב שאם הציבור מתפלל מוקדם, לפני הזמן, יכולים גם היחידים, שיכולים להתפלל בזמן, להצטרף לציבור ולהתפלל מוקדם. אך לא מוטלת עליהם חובה לעשות כן. מיהו במקרה שלו לא היה חסר מנין למקדימים.)

אלול תשל"ט