סימן מז - חיוב מזוזה בבית-מדרש זמני

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. מזוזה בבתי כנסיות ובתי מדרשות

       ב. קדושה בבית-מדרש ארעי

       ג. מזוזה בבית-מדרש ארעי

       ד. מצבים שונים בקדושה לזמן

       תשובה

       מסקנות

 

* * *

שאלה 40

בישיבה בכפר מימון משמש צריף ישן כבית מדרש באופן זמני, עד לסיום בנייתו של בית המדרש החדש. האם יש חיוב לקבוע בו מזוזה? ואם כן, האם יש לברך על קביעתה?

א. מזוזה בבתי כנסיות ובתי מדרשות

נאמר במסכת יומא (י"א ע"ב):

תניא: בית-הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

וכתבו התוס' (ד"ה שאין):

משמע מכאן דבית-כנסת ובית-מדרש שאין בו בית דירה, דלא בעי מזוזה, דמסתמא הילכתא כרבנן.

ובסוף דבריהם הביאו מהירושלמי (מגילה פ"ד הי"ב), שבית-מדרש חייב במזוזה. ודחו, דהתם מיירי בבית-מדרש שאינו של רבים. ומדבריהם משמע שכל הפטור של בית-המדרש ממזוזה נובע מכך שהוא של רבים ולא של יחיד. וכן משמע מפירוש רש"י (שם י"ב ע"א ד"ה דכרכים), שחילק בין בית-כנסת של כרכים לבית-כנסת של כפרים, וכתב:

דכרכים שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים.

דכפרים כל בעליו ניכרים, והרי הוא כבית השותפין.

וכן משמע ממה שדימתה הגמ' (שם י"א ע"ב) דין מזוזה לדין נגעים. ובנגעים נאמר במפורש:

תניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים? ת"ל: "ובא אשר לו הבית" מי שמיוחד לו. יצאו אלו שאין מיוחדין לו.

וא"כ בית-מדרש שיש לו בעלים מיוחדים חייב במזוזה, לשיטת רש"י והתוס'. (ומיהו צ"ע אם אגודה ציבורית דינה כבעלים מיוחדים. ועי' לעיל, סי' ג' אות י"א, שם כתבנו שכנראה אין ההלכה מכירה במושגים מופשטים, אלא האחראים למעשה נחשבים בעלים, לפחות מספק. ולביאור שיטת רש"י עי' שם אות ח' ראיה א').

אולם הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ו ה"ו) חולק על שיטה זו, וכותב:

ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין, לפי שהן קודש. בית-הכנסת של כפרים, שהאורחין דרין בו, חייב במזוזה.

ומשמע מדברי הרמב"ם שהוא חולק על רש"י, וסובר שבית-כנסת פטור, לא משום שאין לו בעלים, אלא משום שהוא קודש. וזו כוונת הגמ' ביומא, שאמרה "יצאו אלו שאינן מיוחדין לו". כלומר, שבתי-כנסת ובתי מדרש אינם מיוחדים לתשמיש חולין של הדיוט, אלא לתשמיש קודש. ולשיטתו ההבדל בין בית-כנסת של כפרים לשל כרכים אינו כרש"י, הסובר שלאלו יש בעלים מיוחדים ולאלו לא, אלא שסתם בית-כנסת של כפרים יש בו דירה, וא"כ הוא בית המיוחד גם לתשמיש של הדיוט; מה שאין כן בבית-כנסת של כרכים, שסתמו אין בו דירה. (וכ"כ הנמוק"י, הל' מזוזה דף ו' ע"ב ד"ה בית הכנסת, בדעת הרי"ף. ועיין מה שכתב בשו"ת הר-צבי, או"ח ח"א סי' י"ז ד"ה והנה, להסביר את המחלוקת בין רש"י והרמב"ם). 41 אמנם רש"י במגילה כ"ו א' ד"ה מקודש כתב: אף בבכנ"ס משמע. אך אין הכרח לומר שזהו הטעם הפטור.

ולפירוש זה, בית-מדרש שלנו, אף שיש לו בעלים מיוחדים, כיון שאין בו תשמיש של הדיוט פטור ממזוזה.

והנה שיטת המרדכי (מנחות סי' תתקס"א בסופו, מובא בב"י יו"ד סי' רפ"ו ד"ה בית המדרש) היא שבית- מדרש חייב במזוזה, ומקור דבריו הוא דברי הירושלמי במגילה (שהובא בתוס' ביומא). והוא חולק על הרמב"ם והתוס' שהשוו את בית- המדרש לבית-הכנסת לענין מזוזה. ובטעמו כתבו הב"ח (ד"ה בית) והש"ך (ס"ק י"ט), שהוא משום שבית-מדרש לומדים בו כל היום, והרי זו דירה.

ונראה לענ"ד שהרמב"ם השווה את דין בית- המדרש לבית-הכנסת, משום שלשיטתו הדבר תלוי בקדושה. ואע"פ שבית-מדרש שוהים בו כל היום, אך סוף-סוף שהייה זו צורך גבוה היא. שהרי אפילו אכילה, שתיה ושינה מותרות בו רק משום ביטול תורה, והכל הוא צורך גבוה; וא"כ שימושו הוא לצורך קודש ולא לצורך הדיוט, ולכן הוא פטור מן המזוזה.

עכ"פ, לשיטת רש"י ותוס', בנד"ד בית- המדרש חייב במזוזה, משום שיש לו בעלים מיוחדים. ולשיטת המרדכי כל בית-מדרש חייב במזוזה. אך לשיטת הרמב"ם גם בית-מדרש זה פטור מן המזוזה.

ב. קדושה בבית-מדרש ארעי

ונראה לכאורה שבנד"ד גם הרמב"ם יודה שבית- מדרש זה חייב במזוזה. כי בית-מדרש זה אינו אלא זמני, והותנה בפירוש שאינו מוקדש לשם בית-מדרש קבוע, אלא שכרגע לומדים בו עד שייבנה אי"ה בית-המדרש הקבוע. ומכיון שכך אין בו קדושה, ומותר להשתמש בו תשמיש של חולין. וא"כ גם לשיטת הרמב"ם הוא חייב במזוזה. וכל נימוקו של הרמב"ם לפטור בית- מדרש ממזוזה הוא רק משום קדושתו, מפני שאינו מיועד לשימוש הדיוט אלא לשימוש קודש, וכמו שכתבנו לעיל (אות א'). אך בנד"ד, שבית-המדרש לא הוקדש, נראה שגם לשיטת הרמב"ם הוא חייב במזוזה. וא"כ לכל הפוסקים יש לקבוע בו מזוזה בברכה.

אך הדבר צריך עדיין עיון, עפ"י מה שנאמר בשו"ע שו"ע (או"ח סי' קנ"ד סעי' ב'):

השוכרים בית ומתפללין בו אין לו דין בית- הכנסת.

ועיין משנ"ב (ס"ק ד') שכתב בשם הלבוש (סעי' ב') שהטעם לכך הוא משום שמכיון שאינו אלא ארעי, אין בו קדושה. אך בבה"ל (ד"ה השוכרים) הביא בשם ה"עולת-תמיד" שיש קדושה בבית- כנסת ארעי, ונשאר בספק. וכתב שיש להחמיר בשאלה זו.

ג. מזוזה בבית-מדרש ארעי

והשתא נחזי אנן: אם אין קדושה בבית-כנסת ארעי, כנים דברינו שאין קדושה בבית-מדרש זה, ומותר להשתמש בו תשמיש של חולין; ולכן הוא חייב בקביעת מזוזה בברכה. אך אם יש קדושה בבית-כנסת ארעי, ואסור להשתמש בו תשמיש של חולין הרי הוא פטור ממזוזה. ומכיון שהדבר נשאר בספק, א"כ אין לברך על קביעת המזוזה.

ולמעשה היה מקום לומר שיש כאן ספק ספיקא: ספק אם בית-מדרש חייב במזוזה; ואפילו את"ל דפטור, ספק אם יש קדושה בבית- מדרש זמני. ולכן יש לחייבו במזוזה בברכה. (ובמקום שיש בו ספק ספיקא לחומרא, אין אומרים "ספק ברכות להקל". והפוסקים שהחמירו שלא לברך בכגון זה (עיין שו"ת יחוה דעת סי' כ"א בהערה), סוברים שברכה לבטלה היא איסור תורה). אולם זה אינו. מכיון שאת הספק השני יש לפשוט לחומרא, כמו שכתב המשנ"ב שיש קדושה בבית-כנסת ארעי, ואסור להשתמש בו תשמיש של חולין; וא"כ יוצא שלמעשה אסור להשתמש בו תשמיש של חולין. ומכיון שכן הדר דינא, שלענין מזוזה הוא בוודאי פטור (בבית-כנסת לכל הדעות, ובבית-מדרש לדעת הרמב"ם). שהרי לענין חיוב מזוזה קובע השימוש בפועל, ומכיון שבפועל חייבים להשתמש בו רק תשמיש קודש ולא חול, הרי הוא פטור ממזוזה.

ועוד יש לומר, שמה שכתבנו בדעת הרמב"ם שהפטור מן המזוזה תלוי בקדושה, אינו מוכרח. שכן אפשר לומר דלאו בקדושה תליא מילתא, אלא בשימוש, שמכיון שבית-מדרש משתמשים בו תשמיש של קודש, לא מקרי "ביתך". ואע"פ שמשתמשים בו גם תשמיש של חול, הכל צורך קודש הוא, וכמו שכתבנו למעלה. וא"כ גם לדעת הלבוש, הסובר שאין קדושה בבית-מדרש ארעי, בכל זאת יש לפטור אותו מן המזוזה לשיטת הרמב"ם, משום שמשתמשים בו רק תשמיש של קודש. וא"כ הדרינן לספיקא קמא, אי בית-מדרש חייב במזוזה; וא"כ אסור לברך על קביעת המזוזה, ואין כאן ספק ספיקא.

אולם אפשר לומר שכיון שבית-מדרש ארעי מותר להשתמש בו תשמיש של חולין אחרי שיגמרו להשתמש בו כבית-מדרש, א"כ מה שמתחילים להשתמש בו עתה זוהי כבר התחלה של השימוש העתידי והקבוע שלו. אמנם עתה תשמישו הוא תשמיש קודש, אך זה רק באופן זמני, ובסופו של דבר הוא מיועד לתשמיש חול, וכיון שחייבים לקבוע בו מזוזה כבר עתה מספק, יכולים גם לברך על כך מיד, וצ"ע בזה.

ד. מצבים שונים בקדושה לזמן

ועי' שו"ת חתם סופר (יו"ד ח"ב סי' רכ"ה) שדן בבית מושכר, וכתב שאפשר להקדיש אותו לבית- כנסת. אמנם קדושת הגוף לא חלה עליו, אבל חלה עליו קדושת פירות. (וצ"ע מדוע מועילה קדושת פירות לבית-כנסת. ויתכן שהדבר תלוי בגדר קדושת בית- כנסת, אם משום שהוא תשמיש מצוה, או משום שהוא דומה לבית-המקדש. דאי דמי לבית-המקדש, לכאורה בעינן קדושת הגוף). ועי"ש שחילק עפ"י דברי המהר"י בן חביב (מובא בב"י, או"ח סי' קנ"ד ד"ה וכתב מהרי"ן), וכתב שאם באמת הוא זמני, לא חלה עליו קדושה; ורק אם בונים דרך קבע, אלא שייתכן שיהיה זמני, כגון שעלולים להוציאם משם אז חלה עליו קדושה.

ונראה לענ"ד שיש לחלק בין הדברים: אם מדובר במקום מושכר או במצב דומה התלוי בידי אדם אחר הרי המתפללים מצידם הקדישו את כל מה שהיה ברשותם, ואילו יכלו היו מקדישים לחלוטין, ורק משום שאינם יכולים אינם מקדישים לגמרי, מכיון שהכל תלוי באחרים; ולכן יש לומר שבית-הכנסת קדוש. אך אם מלכתחילה אדם אינו רוצה להקדיש מקום לחלוטין לצורך בית-כנסת, כגון שבכוונתו לבנות בית-כנסת קבוע, ורק בינתיים הוא מתפלל במקום זה אין בו קדושה (ודמי קצת למה שנאמר במסכת גיטין, מ"ג ע"א, שאם שייר בקניינו, אינה מקודשת). ואעפ"כ נראה שכל עוד הוא משמש לתפילה וללימוד תורה, אין זה מן הראוי שישתמשו בו תשמיש של חולין, משום כבוד.(ובשו"ת מהרי"ט, ח"ב יו"ד סי' ד', כתב שבית כנסת זמני אסור בתשמיש חולין).

תשובה

למעשה נראה שכל עוד המקום הוקדש לבית- מדרש, גם אם הוקדש זמנית, אין לעשות בו בינתיים תשמיש של חולין. ולכן לדעת הרמב"ם הוא פטור ממזוזה. אך לדעת רש"י, שהכל תלוי בבעלות, יש לומר שמכיון שיש לבית-המדרש הזה בעלים ידועים הרי הוא חייב במזוזה. ולכן יש לקבוע מזוזה מספק, אולם בלי ברכה.

 

 

 

 

40 אלול תשל"ב. 

41 על הרמב"ם יש להקשות, מדוע רצו לפטור את לשכת הפרהדרין משום דירה בעל כרחו, תיפוק ליה דהוי קודש? ואע"פ שיש שם בית-דירה לכהן הגדול, לא גרע מבית מדרש, שג"כ מותר לאכול ולישון שם לצורך הלימוד, וא"כ הוא הדין בלשכת פרהדרין! ויש לומר דאה"נ, רק בהו"א אמרו כן; אבל לפי המסקנה הסיבה האמיתית לפטור את לשכת הפרהדרין ממזוזה היא משום שהיא קודש. והמאירי (י"א ע"ב ד"ה ואי קשיא) תירץ שלשכת הפרהדרין היתה פתוחה לחול, ולכן לא היתה קודש. (עיין לעיל סימן מ"ה אות א').