כלאי זרעים
איסור כלאי זרעים, הוא לזרוע במקום אחד שני מיני זרעים ממיני תבואה, קטניות או ירקות, הראויים למאכל אדם.
אסור לגדל בסמוך גידולים של שני מיני זרעים ופרטי הדינים כאמור במסכת כלאיים לעניין המרחקים וכדומה.
שיעור ההפרדה תלוי בגודל השדה ובסוג הזרעים: ירקות בודדים בערוגה אחת: הרחקה טפח וחצי, חלקה מרובעת (קרחת) של כעשר אמות, חלקה מאורכת (מישר), שתי שורות, תלם בודד, שדה תבואה: הרחקה עשר אמות וחצי, שדה ירק: הרחקה 6 טפחים או ראש תור- שדה של מין אחד פוגש בקצהו שדה ממין אחר.
איסור כלאי זרעים נהוג רק בארץ ישראל.
כלאי אילן נכללים בכלאי זרעים:
אסור להרכיב ייחור (רוכב) של עץ בכנה של מין אילן אחר אבל מותר להרכיב ייחור על גזע של אילן שמאותה משפחה (לדוגמה: תפוז על חושחש). באיסור ההרכבה נכללים גם הרכבת ירק באילן, אילן בירק, והרכבת ירק בירק. אולם אם כבר ברכיבו ייחור על גזע של אילן אחר, מותר להשתמש באילן שנוצר.
מותר לערב ולזרוע זרעי אילן שונים, מותר לזרוע זרע אילן עם זרעים אחרים. מותר לגדל עצים מסוגים שונים זה בסמוך לזה, ומותר לזרוע זרעים לעצים (למעט גפן) זה בסמיכות לזה.
איסור הרכבת אילן נהוג גם בחוץ לארץ.
אסור להשאיר בשדה גידולים שהם כלאים. פרי שנוצר מכלאי זרעים מותר.
בספר ויקרא נאמר:
"אֶת חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ." (ספר ויקרא, י"ט, י"ט)
רש"י
את חקתי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו' , חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר: ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דבר' כב יא) , יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד. מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, מישטי''ר בלע''ז [לערבב] , כמו (מועד קטן יב ב) חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון כמוש פלישטר''א . ולשון שעטנז פרש מנחם, מחברת צמר ופשתים:
כלאי בהמה
שני איסורים במסגרת זו:
- איסור הרבעה בין בעל חיים ממין אחד לבעל חיים ממין אחר. עם זאת, התורה לא אסרה את השימוש בוולד הנולד כתוצאה מהרבעה כזאת שנגרמה באיסור. פרד הוא דוגמה לבעל חיים שנולד מכלאי בהמה - הרבעה של חמור וסוסה.
- איסור הנהגת שני בעלי חיים ממינים שונים כאשר הם קשורים יחדיו.
המקור לאיסור על עבודה משותפת בשני בעלי חיים ממינים שונים הוא בספר דברים:
"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו."(ספר דברים, כ"ב, י')
רש"י
לא תחרש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:
וכבר אמרו במסכת כלאיים שבפסוק זה דיבר הכתוב בהווה (במקרה השכיח במציאות) והכוונה לכל שני מינים כגון אלו, ובמסכת כלאיים פירטו חכמים מה נכלל כבהמה ומה כחיה לעניין זה.
בספרות התנאית מרוכזים דיני הכלאיים במשנה במסכת כלאיים שבסדר זרעים.
כלאי הכרם
אסור לזרוע חרצן ענבים עם שני מיני זרעים אחרים של תבואה, קטניות או ירקות, וכן אסור לזרוע בסמוך לגפן או לכרם זרעים אחרים של תבואה, קטניות או ירקות. שיעור ההרחקה מגפן יחידית: 6 טפחים, מן הכרם: 4 אמות. אם זרע שתי מיני זרעים במקום אחד, ללא גדר מפסיק ביניהם, נאסרים הזרעים, וכאמור בפסוק: "פן תקדש המליאה", והם טעונים שריפה.
ההלכה אומרת, שאם יש גדר בין הזרעים לגפן, אין הדברים נחשב לכלאיים, ואין נאסרים הפירות. הגמרא במסכת בבא בתרא [2] דנה בדין שתי שכנים, שהייתה ביניהם גדר, שההלכה היא שכל עוד שאחד מהם פועל ובדעתו לגדור, אין הפירות נאסרים, אלא שהתעצל מי שהיה חייב לגדור, ולא גדר, וממילא נאסרו הזרעים, ובמקרה כזה עליו לשלם. אם כי, על בעל הזרעים לומר לו ולהתרות בו קודם לכן, שיגדור את הגדר, וגם אם אמר לו פעם אחת עליו להתרות בו שוב, שכן עלול הוא לחשוב, שהחובה לגדור אינה מוטלת עליו שוב ושוב [3].
קיימת שאלה, מה תהיה ההלכה אם יש חלקת שדה קטנה הסמוכה לחלקת שדה גדולה. לפי הכלל דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה, אם יהיו גפנים בשטח הגדול, אסור יהיה לזרוע זרעים בחצר הקטנה, שכן נחשב הדבר כאילו בקטנה ישנן גפנים יחד עם זרעים, ואם זרע הזרעים אסורים, והגפנים מותרים, שכן אין בכוח השטח הקטן להשפיע על השטח הגדול, וכאשר ההתייחסות היא אל הגפנים שבשטח הגדול אין לזרעים שבשטח הקטן השפעה עליהם.
איסור כלאי הכרם נהוג גם בחוץ לארץ.
בספר דברים נאמר:
"לא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים פרק כ"ב ט')
רש"י
כלאים. חטה ושעורה וחרצן במפלת יד: פן תקדש. כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון אסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך: המלאה. זה מלוי ותוספת שהזרע מוסיף:
כלאי בגדים
אסור ללבוש בגד העשוי מצמר ומפשתן ביחד, אולם האבנט של כהן הדיוט המשמש בעבודת בית המקדש עשוי שעטנז ולמרות זאת מותר לכהן ללבשו בהיתר מיוחד. כמו כן, גם את בגד הציצית מותר לעשות וללבוש כלאיים.
"לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כ"ב, י"א)
רש"י
לא תחרש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:
