על ברכה בשחיטה של בכור בעל מום

תשובת הרב יהודה הלוי עמיחי (אמונת עתיך 102, עמ' 20) לגבי ברכה בשחיטת בכור בעל מום צריכה לעניות דעתי כמה הבהרות.

א. בכור זכר הוא מתנה לכוהן מכ"ד מתנות כהונה. בזמן המקדש היה בכור תמים מובא כשלמים ונאכל בכל ירושלים לכוהנים בלבד, כדברי התוספתא (זבחים פ"ו הי"ז):

הבכור והמורם מן התודה ואיל הנזיר נאכלין לאנשים ולנשים ולעבדים ולשפחות זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה אוכל באילו וכל שאין אוכל בתרומה אין אוכל באילו.

ב. בכור בעל מום, בין שנפל המום אצל בעל המבכירה ובין מלידה, נשאר מתנה לכוהן, כדברי הרמב"ם (הל' בכורות פ"א ה"ג):

בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים, הרי הוא לכהן אם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לנכרי מפני שהוא חולין, שנאמר וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל והרי הוא נכסי כהן.

ואם כן, השואל את השאלה (=בעל הבהמה) צריך לתת את הבכור שנפל בו מום לכוהן כמתנת כהונה. והשואל על ברכה בשחיטה צריך להיות הכוהן המקבל ולא בעל הבהמה.

ג. הדגשנו לעיל שבכור בעל מום הוא חולין, ועל חולין אין ברכה מיוחדת בשחיטה אלא הברכה שמברכים בכל שחיטת חולין של בהמה ועוף – 'על השחיטה' (רמב"ם הל' שחיטה פ"א ה"ב).

ד. יתר על כן, אין ברכה מיוחדת על שחיטת קודשים ששונה מן הברכה על שחיטת חולין. זה לשון תשובות הגאונים החדשות (עמנואל [אופק] סי' לא):

ואעפ"י שעקר ברכת שחיטה על הקרבן היתה שנאמר בשחיטתו: ושחט ושחטו, אבל נעתקה לחולין להרחבה ולפישוט מנהג שנהגו בה ישראל.  

וכך כתב גם ב'לחם משנה' (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ו) שלכל סוגי השחיטות, גם בקודשים וגם בחולין, ברכה אחת.

ה. לשאלה עצמה יש מקום לעניין אכילה. כך כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"א ה"ב):

וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך.

ואם כן, כל משפחות הכוהנים שאוכלות בשר בכור בקדושה (בזמן המקדש) בירושלים מברכות: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול בכור'.  

ו. לגבי בכור בעל מום עולה השאלה אם מברכים באכילתו.

ב'דרך אמונה' (הל' תרומות פט"ו הל' כב ס"ק קמו) כתב בפשטות:

ודוקא מתנות שיש בהן קדושה אבל מתנות שאין בהן קדושה כגון זרוע לחיים וקיבה ובכור בע"מ וכה"ג אין הכהן מברך על אכילתן כמש"כ רבנו בפ"א מביכורים ה"ב.

וב'חשוקי חמד' (בכורות כח ע"א) כתב:                                                          

יש להסתפק לשיטת הרמב"ם שיש מצוה לאכול בכור בעל מום תוך שנתו, האם מברכים על מצוה זו.

והסיק שאין מברכים כיון שמותרים לזרים. ובהמשך דבריו דן האם יש מצווה לאכול בכור בעל מום או רק לבערו מן העולם תוך שנתו, עי"ש (כעיונו של הרב עמיחי).