מום באוזן הבכור

הצגת הבעיה

באחד המושבים נולד עדר של בכורי בהמה טהורה הקדושים בקדושת בכורה. הבעלים לא שיתפו גוי באימהות המבכירות, כמקובל, ע"מ שלא תחול על הוולדות קדושת בכור. האם יש דרך להתיר באכילה את אותם בכורות?

בכור בהמה טהורה אסור באכילה בזה"ז, ואינו יוצא לחולין עד שיפול בו מום מובהק (שו"ע יו"ד סי' שט). אולם אם נעשה בו מום בכוונה להתירו, הרי שהבכור אסור באכילה משום קנס (שו"ע יו"ד סי' שיג סעי' א).

במקרה דנן לא היו הבעלים מודעים לדיני קדושת בכור, ונקבו את אוזנם תוך כדי הצמדת המספר הסידורי ("פלומבה") לאוזן. ומעתה יש לדון אם הבכורות יצאו לחולין משום שנעשה מום באוזנם או שמא אין זה חשוב כמום? ואולי אף יש לקנוס את הבעלים כדין מטיל מום בבכור.

1. מקומו של המום

נאמר במשנה (בכורות לז ע"א):

על אלו מומין שוחטים את הבכור? נפגמה אוזנו - מן החסחוס אבל לא מן העור, נסדקה - אעפ"י שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה או שיבשה.

המשנה והגמ' (שם) מבדילות בין פגימה בסחוס, שנחשבת מום קבוע, לבין פגימה בעור האוזן, שנחשבת מום עובר ואינה מספיקה כדי להתיר את הבכור. אלא שיש לברר מהו ה"סחוס"? רש"י שם מפרש שה"סחוס" הוא תנוך האוזן, ואילו עור האוזן הוא האליה הרכה של האוזן. ובפרשת מצורע (ויקרא יד יד) מפרש רש"י שתנוך המצורע הוא: "גדר אמצעי שבאוזן" - שמשמעותו היא הסחוס האמצעי הקשה שבאפרכסת האוזן של האדם (ראה ציור). אלא שלמעשה עדיין קשה להגדיר מהו תנוך הבהמה ומהי אליית אוזן הבהמה אליהם מתכוון רש"י. שכן ידוע שצורת אוזן הבהמה אינה כצורת אוזן אדם (ראה ציור).

מאידך, הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ז ה"ב) אינו מזהה את הסחוס עם התנוך, וכך לשונו:

כל המומין הפוסלים...: מי שנפגם סחוס אוזנו כדי שתחגור הציפורן בפגם. אבל העור המוקף לסחוס האוזן - אין בו מום בין נפגם בין נסדק.

מלשון הרמב"ם נראה שמבדיל בין גוף האוזן העשוי סחוס לבין העור הרך המקיף וסובב את האוזן (ואולי גם ריקמת העור המכסה את סחוס האוזן, ראה ציור). ולפיכך, נקב ה"פלומבה" שנעשה בדרך כלל בסחוס האוזן ולא בעור הרך המקיף אותה - יחשב למום קבוע המתיר את הבכור.

והנה נכתב בשו"ע (סי' שט סעי' ב):

וצרימת האוזן הוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת ציפורן. וכיצד צרימת האוזן? שנפגמה בחיסרון  מן התנוך ולא העור שבשפת האוזן.

הט"ז (שם ס"ק ד) ביאר עפ"י רש"י בפרשת מצורע, שהתנוך, הוא "גדר אמצעי שבאוזן, דהיינו הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן". בדומה לזה כתב בשו"ע הגר"ז[1] ש"התנוך הוא הסחוס שיש לה גובה קצת בזקוף בתוך פנימיות האוזן ממש, אצל העצם הפתוח בעצם הגולגולת", ולא בכל שטח האוזן הקשה. ונמצא שאין מום מתיר באוזן אלא כשנעשה בבליטה שבעומק האוזן. ולפ"ז בנד"ד, שה"פלומבה" היא באיזור היותר חיצוני - אין הבכור חשוב כבעל מום.

על שיטה זו תמהו האחרונים מכמה סיבות[2]:

א. לבהמה אין גדר באמצע האוזן המפסקת בין שני חלקי האוזן כמו שיש לאדם (ראה ציור).

ב. אמנם יש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין בשר בולט ומפותל, אולם אם ניקב אותו מקום - הרי זה מום שבסתר, שאינו מתיר (בכורות לז ע"א).

לכן, רבים מהפוסקים האחרונים סוברים שהסחוס הוא כל השטח הקשה שבאוזן, ומכלל זה יוצא רק העור הרך שבשוליים[3]. נמצא, שכיון שנקב ה"פלומבה" נעשה באוזן בדרך כלל במקום סחוסי שאינו רך כרכות העור, ובמקום גלוי - יש לומר שהוא מתיר את הבכור.

יש להוסיף לזה שאם הפלומבה נשארת זמן ממושך באוזן, היא גורמת לנמק במקום הנקב עד כדי מניעת התאחות שני צידי הבשר. נמצא שיש כאן מום קבוע שהוא מתיר את הבכור.

2. גודל הנקב

במשנה (בכורות לז ע"א)  מצינו שלש צורות של מומין באוזן: פגימה, סדק ונקב. ובגמ' (שם) נתבאר שהפגימה - שיעורה כדי שתחגור בה ציפורן; הנקב - שיעורו כמלא כרשינה, ולר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, וקרובין דבריהם להיות שווים. ואילו הסדק - אינו מחסר מבשר האוזן ושיעורו בכלשהו[4] (כמבואר במשנה).

מדברי המשנה ומביאור רש"י נראה שפגימה היא עשיית חיסרון בבשר, בעוד שהסדק אינו בהכרח מחסר. אך לא נתפרש אם הנקב הוא עשיית חיסרון בבשר, או שרק נוקב ודוחק הבשר לצדדים והחור נראה. ומסתבר לומר דנקב הוא ללא חיסרון, דאי בחיסרון - א"כ דיו בשיעור חגירת ציפורן כדין פגימה! אלא על כרחך  דנקב היינו שהבשר נדחק לצדדים אך לא נחסר ונראה חור, ובכה"ג שיעורו כמלא כרשינה[5]. נמצא שבנידון שלפנינו, מכיון שבדרך כלל נעיצת ה"פלומבה" רק דוחקת הבשר לצדדים ואינה מחסרת בשר (כפי ששמענו מווטרינר מומחה) - נמצא ששיעורו כמלוא כרשינה, שהוא קרוב לשיעור עדשה.

בענין שיעורה של העדשה[6] נאמר במשנה (נגעים פ"ו מ"א): "מקום (שטח) הגריס - תשע עדשות". ומיירי בגריס הקלקי (שם מקום), שהוא נוטה לריבוע, כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (שם). ואנו נוהגים כיום בעניני כתמים, לשער גריס הקלקי כעיגול בקוטר של 19 מ"מ, נמצא ששטחו שווה ל283.5- ממ"ר. ואם נכניס בו תשע עדשות, נמצא שקוטר כל אחת מהן כ6.3- מ"מ[7].

נמצא דנקב הנעשה בסחוס האוזן ע"י ה"פלומבה", אם חסר הבשר - שיעורו להתיר כחגירת ציפורן, ואם לא חסר הבשר - שיעור קוטר הנקב כ6.3- מ"מ.

3. קנס על עשיית המום

בנד"ד הבעלים ביצעו את הנקב כדי למספר את הכבשים במספר סידורי, ולא ידעו כלל דיני קדושת בכור. ומצינו שקנסו חז"ל את העובר ומטיל מום בבכור (שו"ע יו"ד סי' שיג  סע' א). א"כ יש לדון אם לקנוס גם בנידון שלפנינו את הבעלים על שהטילו מום בעדר הבכורות, או אפשר שמה שקנסו חכמים היינו דוקא במתכוון להתירו.

ראיה לקולא יש ממה שנפסק להלכה (שו"ע שם סעי' ד), שאם היה בכור רודפו ובעט בו ועשה בו מום - לא קנסינן ליה.

לעומת זאת, בגמ' (בכורות לג ע"ב) מצינו שאם הוצרך להקיז לו דם, וע"י ההקזה נעשה בו מום - פליגי רבנן ור"ש אם הבכור ניתר באותו המום או שיש לקנוס את הבעלים ולאסור את הבכור. ומשמע מרש"י (למשנה שם, עם השלמת השטמ"ק, וכן מפי' הרע"ב) דטעמא דאסרי רבנן, "הואיל והוא (הבעלים) הטילו". וצריך לומר דלא דמי ל"היה בכור רודפו", משום דהתם בעט בבכור בעל כורחו וכאן הקיז לו מרצונו. וטעמא דר"ש  המתיר, הואיל ולא היה דעתו להטיל בו מום ע"מ להתירו אלא כדי שלא ימות - לא קנסינן ליה (וכמש"כ רש"י דף לד ע"א ד"ה דברייתא). משמע דמום הנעשה ע"י הבעלים עצמם ומרצונם שלא ע"מ להתיר את הבכור, וכמו במקרה שלפנינו, נחלקו בו רבנן ור"ש.

והנה לדעת הרמב"ם והשו"ע, שפסקו כר"ש - ה"ה שיש להקל בנד"ד, הואיל וכל מגמתו בנקיבת האוזן היתה רק להצמיד להם מספרים. אבל להתוס' (ד"ה אילימא) והרא"ש (פרק ה סי' ד), שפסקו כרבנן - נראה שיש להחמיר[8].

אמנם נראה שכיון שעשה כן בשגגה - אין לקונסו, משום דלא מצינו דקנסו בבכור שוגג אטו מזיד[9], וכמו שלא קנסו בנו אחריו (מסקנת הגמ' לד ע"ב). ובפרט שיש מהראשונים הסוברים שבזה"ז איסור הטלת מום בקדשים הוא מדרבנן[10] - יש לומר  דלא קנסינן שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן[11].

 ונראה שגם אין לחוש כאן להערמה שנתכוון להתיר הבכורות בנוקבו אוזנם, הואיל וידענו שבנד"ד הבעלים לא ידעו כלל מדיני בכור, ואילו היו יודעים היו מוכרים את המבכרת בדבר מועט כדי להפטר מן הבכורה, ולא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא. וקיי"ל דלא נחשדו ישראל להטיל מום בבכורות. ועי' שו"ת חוות יאיר (סי' לד-לה).

מסקנה

נראה להלכה שכל בכור שבעדר, שה"פלומבה" נקבה באוזנו נקב בקוטר 6.3 מ"מ או שחיסרה בשר מאוזנו כשיעור חגירת ציפורן, והנקב או החיסרון נעשו בשטח הסחוסי של האוזן - יש להתירו באכילה כדין בכור בעל מום, ובתנאי שלא עשו כן בכוונה להתיר את הבכורות.