בכור בזמן הזה

מבוא

בכור בהמה טהורה בזמן הבית היה נשחט כקדשים קלים, אולם בכור בעל מום צריך לתתו לכהן על מנת שיאכלנו כחולין. כיום שאין בית מקדש ואי אפשר להקריב את הבכור, כדי להערים על הבכור – שלא תהיה בהמת קדשים שקדושה בקדושת מזבח, בדרך כלל מוכרים את המבכירות לשותפות עם גוי, לפני המלטת הבכורים, ובכך נגרם מצב שאין בכורות בזמן הזה.

בנידון דידן שכחו למכור את האם המבכירה ונולד בכור, האסור בגיזה ועבודה ועל הבעלים לשומרו בעדר עד שיפול בו מום. לאחר שרעה בעדר ונפל בו מום, עליו להראות בפני שלושה בני הכנסת לקבוע בו את המום, וניתן לאחר מכן למוסרו לכהן כדי שישחטנו כדין בכור בעל מום. נשאלת השאלה עד מתי יש לשחוט את הבכור בעל המום?

א. אימתי יש להראות לחכם מום בבכור

הגמ' (בכורות כח ע"א) אומרת:

"בכור בזמן הזה, עד שלא נראה להראותו לחכם - רשאי לקיימו שתים ושלש שנים; ומשנראה להראותו לחכם, נולד לו מום בתוך שנתו - רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, אחר שנתו -  אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו: רשאי לקיימו שלשים יום. "

נחלקו הראשונים בביאור הברייתא: רש"י (ד"ה עד שלא) כתב ש"עד שלא נראה להראותו לחכם" היינו עד שלא נפל בו מום. לפירושו החידוש הוא שאינו צריך להכניסו לכיפה כדין קדשים שהקדיש והחרים בזמן הזה, אבל נראה מפירושו שמשנפל בו מום צריך להביאו מיד לחכם שידון האם יש מום שפוסלו. תוס' חלקו על רש"י בהסבר הברייתא ופירשו (ד"ה עד):

"ונראה לפרש, עד שלא נראה להראותו לחכם, שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום, שאין זקוק להוליכו במקום רחוק למקום שהחכם שם."

לדעת התוס' איננו צריך לטרוח להביא את הבכור לחכם מיד כשנפל  המום, שהרי איננו נמצא במקום, אולם משעה שנראה לחכם ופסק שיש בו מום, והמום נפל תוך שנת הבכור - חייב להישחט בתום י"ב חודש.

הטור (סי' שו) השמיט את הדין של המתנת מספר שנים, משום שבזמננו מתירים בני הכנסת ולא צריך חכם מיוחד שיתיר. לכן אין טרחה גדולה בהבאתם, ואסור להמתין ג' שנים עד שיראה לבני הכנסת שיתירו את הבכור. אולם השו"ע (יו"ד סי' שו סעי' ט) הביא את דינו של הרמב"ם, וכתב: "עד שלא נראה להראותו לחכם מקיימו שנתיים שלוש". א"כ מוכח שהכריעו שגם בזמן הזה אפשר לחכות עד שיראה את הבכור לחכם או לג' אנשי הכנסת. בעל ערוך השולחן (סי שו סעי' כד) נשאר בצ"ע מדוע המפרשים לא כתבו שדין זה איננו שייך בימינו.

נראה להסביר את דעת הפוסקים, הואיל ובזמן הזה אין אפשרות לאוכלו תם, ומחכים עד שיפול בו מום – לא חוששים שמא יעבוד או יגוז אותו, לכן גם לאחר שנפל בו מום אין מקום לחוש שמא יבואו לעבוד או לגוז בו.  לפיכך אין צורך למהר ללכת לחכם או לאנשי הכנסת על מנת שיפסקו האם יש בו מום. אולם לאחר שראו אותו אנשי הכנסת חזרנו למצב שדומה לדין המקורי – שלא ישהו אותו הבעלים, כדין בעל מום מעיקרו בזמן הבית או שנפל בו לאחר שנולד, שצריך היה להישחט תוך שנתו. יתכן ויש בכך משום זכר למקדש (עיין מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ד אות כב, ג)[1].

העולה מהאמור לעיל, שבכור בעל מום בזמננו אין חובה למהר להביאו לחכם, אולם לאחר שהובא לחכם והוכר כבעל מום יש לו כל דיני בכור בעל מום, שאם נפל המום בתוך שנתו יש לו רק י"ב חודש, ואם נפל המום מאוחר יותר יש לו שלושים יום.

ב. מאימתי מונים י"ב חודש

במקרה והמום נפל בשנה הראשונה כיצד מחשבים את השנה?

הגמ' (ר"ה ו ע"ב) דנה מאימתי מונים את השנה שחייבים לאכול בה את הבכור, דעת אביי היא משעה שנולד, ודעת רב אחא בר יעקב משעה שנראה להרצאה (לקרבן, ביום השמיני). הגמ' אומרת שאין ביניהם מחלוקת, אלא בכור תם שראוי לקרבן מונים מיום השמיני והלאה, ואילו בעל מום מונים משעת לידתו, אולם הגמ' מגבילה זאת בכך שכלו לו חודשיו בשעת לידתו, שהרי אם לא כלו חדשיו הוא נפל,  וצריך לחכות שמונה ימים. אולם כאשר כלו לו חודשיו, והוא בעל מום שאינו ראוי לקרבן, מונים לו משעת לידתו. דין זה נפסק ברמב"ם (השלושים בכורות פ"א ה"ח) וז"ל:

"הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו, ומאימתי מונה לו, אם תם הוא מונה לו מיום שמיני שהוא ראוי להקרבה, ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו, אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני."

העולה שיש חילוק בין תם ובעל מום מאימתי מונים לו י"ב חודש, אולם הטור כתב (סי' שו):

"כיצד נולד במומו, אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד, ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים.  נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו, נולד בו מום אחר השנה יכול להשהותו שלושים יום אחר שנפל בו המום."

דברי הטור שתם שנפל בו מום יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו צ"ע, שהרי בתם אנו הולכים לפי הרצאתו לקרבן מהיום השמיני, ומדוע הטור כתב שמיום לידתו? הב"י העיר על כך, וכתב:

"מה שכתב  עד מלאת לו שנה ללידתו, הוא ע"פ מה שנתבאר בסמוך דאי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואי לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיו לו ח' ימים."

הש"ך (סי' שו ס"ק יד) העיר על דברי הב"י, שהמניין בבעל מום מתחיל מיום לידתו (אם כלו לו חודשיו) מכיוון שראוי לקרבן מיום הלידה, אבל שור תם שנפל בו מום במשך השנה איננו ראוי עד יום ח' ללידתו, ורק אז הוא רצוי לפני הקב"ה לקרבן, וא"כ מה הועיל הב"י באמרו ששור תם שנפל בו מום אם ידוע שכלו לו חודשיו מונים לו משעת לידה, הרי לא היה בעל מום בשעת לידה? ומכאן הסיק הש"ך שיש ט"ס בדברי הטור, וצ"ל: "נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאות לו שנה מיום ח' ללידתו". הברכי יוסף הקשה על הש"ך שהרי בכל ספרי הטור כתוב מיום לידתו ולא הוזכר מיום ח' ללידתו, והביא עוד את לשון רבינו ירוחם (חלק אדם, נתיב ב, ח"ב) "בכור בין בעל מום בין תם אפילו שאינו נפסל, אם שהה אותו ולא אכלו תוך שנה, מ"מ מצוה הוא לאכלו תוך שנה אחת ללידתו", ולכאורה מדוע תם מונים שנה משעת לידתו ולא מיום השמיני שבו הוא ראוי לקרבן, ובנדון זה לא מועילה הידיעה שכלו לו חודשיו, וצ"ע.

המהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ד אות כה) כתב להסביר את דברי הרבינו ירוחם: "בין בעל מום" – בכור שנולד בעל מום (וידוע שכלו לו חודשיו), "ובין תם" – שנולד תם ונפלו בו מום קודם היום השמיני, מונים לו משעת לידתו, שהרי לא ראוי לקרבן ביום השמיני, ועל כן מונים לו משעת לידת המום בו. למדנו מדברי המהרי"ט דס"ל שיום לידתו איננו דווקא יום לידתו הביולוגי אלא יום לידת המום בו. על פי יסוד זה הסביר גם את דברי הטור שמונים לו מיום לידתו היינו לידת המום.

הסברו  של המהרי"ט קשה שהרי הגמ' אמרה בברייתא שמונים לו שנה מיום לידתו ומשמע יום לידתו ממש או היום השמיני, אבל לא לידת המום.

לכן נראה כפי שכתב הברכי יוסף,  שבזמן הזה שאין דין של קורבן ורצוי, אזי עלינו ללכת לפי יום הלידה שהרי איננו עומד לקרבן ביום השמיני, ובתנאי שכלו לו חודשיו. ועל פי הסבר זה מיושבים היטב דברי הטור ורבינו ירוחם שהולכים לפי יום הלידה.

על כן נראה שבזה"ז אפשר להקל ולמנות לבכור שנולד בעל מום או נולד תם ונפל בו מום, י"ב חודש מיום הלידה (כשכלו לו חודשיו).

ג. מום שנפל לקראת סיום השנה

בכור שנפל בו מום לקראת סוף השנה, התירו לתת לו עוד שלושים יום כהשבת אבידה. נחלקו הראשונים מהי השבת אבידה המתירה עוד שלשים יום. דעת רש"י היא שנותנים לישראל שלושים יום שמא לא ימצא כהן לתת לו את הבכור, אולם לאחר שלושים יום אפילו לא מצא כהן עליו לשחוט ולמלוח ולהניחו לכהן, משמע מדברי רש"י שאם הבכור אצל הכהן לא נותנים לו לאחר שנה כל תוספת וצריך לשחטו מיד בתום השנה.

התוס' (שם, ד"ה מפני) חולק על רש"י וכתב:

"ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן שלושים יום, אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן."

לדעת התוס' השבת האבידה היא לגבי כהן, אולם לגבי ישראל יכול להשאירו אצלו עד שימצא כהן[2].

נראה להסביר שלדעת רש"י אפילו אם לא אוכל את הבכור בעל המום, אולם עצם זה ששחט ומלח הרי נתקיימה מצות אכילת שנה בשנה, ולכן עדיף שישחטו ולא ימתין עוד, אולם לדעת התוס' – בהנחת הבשר השמור, לא מקיימים מצוות אכילה שנה בשנה, ולכן צריך לחכות עד שימצא כהן שיאכל את הבשר כדין. לכן עד שעה זו יכול להמשיך ולגדל את הבכור, שהרי לא נפגעת איכות הבכור. אולם אם כבר הבכור אצל הכהן, והוא בן שנה, חייב לשחטו תוך שלושים יום משעת נפילת המום. 

ד. בכור שנפל בו מום לאחר שנה

בזמן הזה שאין אפשרות לאכול בכור תם, שהרי צריך להמתין עד שיפול בו מום אפילו למעלה משנה. אם נפל בו מום לאחר שנה, נתנו לו שלושים יום עד שישחטנו בגלל השבת אבידה. מחלוקת רש"י ותוס' בהסבר השבת אבידה (כשנפל המום בסוף י"ב חודש) שייכת גם בנידון זה, כאשר לדעת תוס' אם הבכור ביד ישראל איננו מחוייב לתת אותו לכהן עד שימצאנו, וכשהבכור ביד הכהן חייב לאכלו תוך שלושים יום, ואילו לדעת רש"י חייב לשחטו ולמולחו ולתנו לכהן.

ה. להלכה

הרמב"ם (הל' בכרות פ"א ה"י-הי"א) כתב:

(הלכה י) הבכור בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום ויאכל.

(הלכה יא) ועד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים ושלש שנים, ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, נולד אחר שנתו מקיימו שלשים יום.

נראה מלשון הרמב"ם, שפסק כשיטת התוס' – שבזה"ז אין חובה ללכת לחכם מיד ולהראות את הבכור, שהרי כתב שיכול להראותו שנתיים שלוש (ונקיט לדוגמא בעלמא), שהרי אין לחלק בין ארבע וחמש שנים[3], וכפי שכתבנו לעיל אות א.

עוד נראה מלשון הרמב"ם שאם החכם ראה את המום, והמום נפל בתוך שנה יש לו עד תום י"ב חודש, ובמום שנפל לאחר מכן יכול להשהותו עד שלושים יום. משמע שהרמב"ם לא קיבל את דעת התוס' שאם ישראל לא מצא כהן יכול להשהות את הבכור. השו"ע (סי' שו סעי' ט) העתיק את לשון הרמב"ם, ואף מדבריו משמע שאין היתר לישראל להמתין עד שימצא כהן.

נשאלת השאלה, מדוע דחו את דברי רבי בתוספות, שאמר שישראל לעולם אינו עובר עד שימצא כהן. נראה, שלאחר שנפסק שהבכור הוא בעל מום א"כ עלינו לדמות זאת למצב שהיה בזמן שבית המקדש קיים ולשחטו תוך י"ב חודש, או שלושים יום כאשר המום נפל לאחר השנה. ועל כן סוברים הרמב"ם והשו"ע שגם הישראל חייב לשחטו בזמנו אפילו שאין כהן בפנינו, ומשום כך לא פסקו כדעת התוס'[4].

ו. סיכום

נעלה את הדינים הנהוגים בזמן הזה בבכור בעל מום שהותר על ידי ג' בני הכנסת.

1. אין חובה להראות את הבכור בעל מום מיד לאנשי הכנסת המתירים לשחטו, אלא לכשירצה, ויכול להמתין כמה שנים. עד אז חייבים הבעלים לשומרו, והוא אסור בעבודה ובגיזה. 

2. אם המום נפל תוך שנתו הראשונה והראה אותו לאנשי הכנסת, יש לו י"ב חודש מיום לידתו, כאשר ידוע שכלו לו חודשיו בלידה.

3. אם המום נפל חמישה עשר יום קודם השלמת י"ב חודש הרי שמשלימים לו עוד חמישה עשר יום לאחר י"ב חודש, שהם שלשים יום לנפילת המום.

4. אם המום נפל לאחר שנה יש לשחטו עד שלשים יום (מיום היראותו לאנשי הכנסת).