לזיהוי התכלת בציצית - חלק א'

ראשי פרקים:  

פתיחה

פרק א' - דרכי הזיהוי למכשירי מצוה

      הקדמה

       א. ודאות מכשירי מצוה

       ב.הדרכים לבירור ספיקות בזיהוי

1. מסורת
2. גדרים במסורת
3. סימנים
4. חוזק ראיית סימנים ביחס לראיות אחרות

פתיחה

רבים הטוענים כי התכלת בציצית הופקה מהחלזונות הקרויים ארגמונים. ננסה לבדוק עד כמה ניתן להסתמך על כך לשם קיום המצוה בוודאות. האם מותר להטילה במידה וזהו ספק, ועל מה צריך להקפיד. וכן אם הזיהוי מסופק, האם חלה חובה להטילה או לא.

הבעיה העיקרית בהוכחה שהתכלת הופקה מהארגמונים, היא במציאת הקשר הברור והוודאי שבין הארגמונים לתכלת הציצית. יש לנו ממקורותינו ידיעות מסוימות על חלזון התכלת, וידועים לנו הארגמונים בימינו. אולם השאלה היא האם הזיהוי ודאי ומוחלט, או שיש בו ספיקות, וא"כ איך להתיחס לתכלת המופקת מהארגמונים. 

מאמר זה נחלק לארבעה פרקים:

א. כללי זיהוי מכשירי המצוה במצוות השונות, והיאך ניתן לשוב ולזהות מחדש במקרי שיכחה.

ב. ודאות הראיות לתכלת הארגמונים והספיקות שנפלו בהן.

ג. הבעיות ההלכתיות הנוצרות כתוצאה מהזיהוי המחודש.

ד. בעיות של דרך ארץ בלבישת תכלת עתה.

פרק א' - דרכי הזיהוי למכשירי מצוה

הקדמה

בפרק זה ננסה להגדיר עפ"י אלו ראיות ניתן לחזור ולקיים מצוות, הלכות וכדו' שנשתכח זיהויין, כשיש לשים לב לנושאים השונים, ולמידת הוודאות הנחוצה בכל נושא. לא נדון בנושאי הספיקות, וכיצד לקיים מספק, אלא אך ורק בהחזרת קיום המצוה ע"י זיהוי מכשיר המצוה.

כל עשיית המצוות המשתמשות בחפצים ובגדרים פיזיים בנויה על יסוד הזיהוי הוודאי. כדברי הגמ' (מנחות כט ע"א):

תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה וראש חדש ושרצים... וי"א אף הל' שחיטה...

וכן בחולין (מב ע"א):

דתנא דבי ר' ישמעאל: "זאת החיה אשר תאכלו" - מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול.

וכן ארבעת המינים - זיהויים בימינו נשען על מסורת ברורה בעם ישראל. שיעורי כזית, ביצה, אגודל וכדו', נמסרו עד ימינו מדור לדור (על אף הספיקות שנפלו בהתאמה למקורותינו). גבולי מקומות כמו הר הבית ומקום ביהמ"ק לענין כניסה בטומאה ובניית מזבח וביהמ"ק וכדו', גם בהם המקום מדוקדק מאד (עי' רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ב ה"א). גבולות הארץ: עולי מצרים ועולי בבל לענין מצוות התלויות בארץ, ייחוסי כהנים ולויים, בע"ח כשרים וטמאים, מקום מצות מילה וכדו' - בכל חפצי המצוות הללו צריך הן את גדר המצוה מהתורה: בגוף, במקום או בזמן, והן זיהוי ודאי של הדבר. לא די בידיעה תיאורטית שמצוה מתקיימת בחפץ מסוים, צריך להיות זיהוי ודאי שאמנם זהו החפץ עליו נצטווינו.

במצוות המתקיימות ברציפות, בדרך כלל לא נפלו ספיקות. עשיית המצוה מידי זמן מה מנעה שיכחה, וקיומן נשען על מסורת נאמנה. אותם ספיקות שנפלו אינם בזיהוי עצמו אלא בסתירות בינו לבין התיאורים במקורותינו (כגון בשיעורים או בסדר ומקום הפרשיות בתפילין). כדברי הכוזרי (מאמר א סי' כה):

דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה עפ"י ראות עיניים ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עיניים.

במצוות כאלו עדיין צריך לברר האם המסורת היא היחידה עליה ניתן לבסס קיום נאמן של המצוות, או שניתן לעשות זאת עפ"י דרכי ודאות אחרים. ואף אם המסורת היא הדרך היחידה - עדיין טעון בירור מהי מסורת שאין להסתפק בה ומהי מסורת שאין לסמוך עליה. הבעיה מתעוררת בתוקף במצוות בהן אין רצף מסורת ברור, על אילו ראיות ניתן לסמוך ולקיים את המצוה בוודאות ועל אילו אי אפשר לסמוך.

על אף חשיבות הנושא - ובמיוחד בדורנו, שזכינו שהרבה מצוות שהיו בדורות רבים בגדר "הציבי לך ציונים" חוזרות לקיומן המלא בא"י - לא מצאתי מי שעוסק בנושא וארשום את אשר דליתי בעניי.

א. ודאות מכשירי מצוה

רוב הספיקות שנפלו בזיהוי מכשירי המצוות בדורות השונים הם עקב הגזירות בא"י, תלאות הגלות, ופיזור ישראל עד שהופסק קיומן מאונס. (מיעוט הספיקות שלא מחמת הסיבות לעיל, נפלו בגדר הגופים עצמם כגון: פלגס, כוי, אנדרוגינוס וכדו', ואלו אינם מענין המאמר).

כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (עמ' ט מהדורת הרב קאפח):

וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון, ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם, כמו שאמרו על אמרו יתעלה: "פרי עץ הדר" - ואולי הוא הרימון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו "פרי עץ" ואמרו: עץ שטעם עצו ופריו שוין. ואמר אחר: פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר: פרי הדר על כל מים - אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה.

וכ"כ מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספר "עץ הדר" (עמ' רמט-רנ במהדורת הרב זולדן):

משום דזה פשוט הוא שהתורה שקראה בשם את המינים, אע"פ שלא פירשה אותם מפורש, מ"מ כוונתה היא ודאי רק למין אחד מכלל כל המינים שאפשר שהם כלולים בזה השם, ולא עלה מעולם על דעת חז"ל לומר שיהיו כשרים למצוה מינים רבים... אבל ודאי לא כיוונה התורה כי אם על מין אחד. וא"כ כיון שידענו לבסוף שכונת התורה היא על אותו המין הידוע לנו, בין יהיה מקור ידיעתנו מפני דרשות הפסוקים, בין יהיה מצד הלכה למשה מסיני, זהו רק לענין התייחדות המין, אבל כיון שנתייחד הוא, ודאי אינו כשר כי אם אותו המין לבדו, שלא הזכירה תורה במצוה כי אם מין אחד.

ב. הדרכים לבירור ספיקות בזיהוי

כדי להמשיך מצב או זיהוי קיים, די בחזקה, כדוגמת הנאמר בגמרא (כתובות כד ע"ב, קדושין סט ע"ב):

ר' יוסי אומר גדולה חזקה. שנאמר: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו, ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים". אמר להם: הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול...

במקום שבו עדיין אין חזקה, הדין הוא שעד אחד נאמן באיסורין (יו"ד סי' קכז ס"ג), והוא גם יוצר חזקת כשרות, ואז אין צורך במסורת או בהוכחה אחרת. שונה הדבר לגבי יצירת מצב חדש או זיהוי חדש או חידוש מצב הלכתי שלא נהג מאות שנים. כאן ההתבססות על עדות אינה אפשרית, ועדויות שבכתב מאותם ימים אינן קבילות, שהרי קיי"ל "מפיהם ולא מפי כתבם". ומי יכול להעיד שהנמסר בכתב הוא אמת? וע"כ נותרו דרכים אחרות לבירור: מסורת - במידה וישנה, סימנים ואומדנות שונות. בכל דרך בירור צריך לדון על הכוח שיש בעצם סוג של ראיה, ומתוך כך על איכות הראיה בענין אותו מבררים.

1. מסורת

שנינו בברייתא (תוספתא ערכין ספ"ה, שבועות טז ע"ב, מגילה י ע"א):

אלא כיון שגלו ישראל לבבל בטלה מהן מצוות ערי חומה, וכשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשום. ולא אלו בלבד, אלא כל שתבוא לך במסורת שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כל המצוה הזאת נוהגת בה... (רש"י בשבועות: "מצוות בתי ערי חומה, ושילוח מצורעים, ושאין עושים מגרשיהן שדה").

והגמרא בשבועות מתקנת את הגירסא ואומרת שאין לשנות "קידשום" אלא "מנאום". ומכאן עולה שלמ"ד קדושה ראשונה קדשה אף לעתיד לבוא, אי אפשר היה לחדש את מצוות בתי ערי חומה שלא עפ"י מסורת. אמנם ניתן לטעון שזו היתה הדרך הפשוטה יותר כיון שעברו רק כשבעים שנה מגלות בית ראשון, אלא שרבי ישמעאל ברבי יוסי, בעל השמועה, אמר זאת כשש מאות שנה אחר עליית הגולה, ולשומעיו הוא מוסר: 'וכל שתבוא לך במסורת'... משמע שזו הדרך היחידה לחדש על פיה את מצוות בתי ערי חומה.

כללי התורה לכשרות בעלי החיים הנאכלים המזוהים עפ"י סימנים שונים ממין למין. יש הנאכלים עפ"י סימנים בלבד: דגים - עפ"י סנפיר וקשקשת. בבהמה וחיה טהורים ניתנו סימני טהרה, אולם כדי להבחין בין בהמה טהורה לחיה טהורה לגבי כיסוי הדם ואכילת החלבים לא ניתנו סימנים מהתורה אלא מדרבנן, ונפלו בהם מחלוקות. לגבי חגבים טהורים נתנה התורה בהם סימנים. בכל מקום שיש ספק בסימנים (כגון חגבים - להוציא קהילות ששמרו על רציפות המסורת), או שהם רק מדרבנן להבחין בין בהמה לחיה, נפסק שאין לסמוך על הסימנים ואין הם נאכלים אלא עפ"י מסורת. (עי' ש"ך יו"ד סי' פ ס"ק א ופמ"ג בשפתי דעת שם).

כתב הרמב"ם (ריש הל' מאכלות אסורות) וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' פב סעי' א):

סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה אלא מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים... כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה, ועוף טהור נאכל במסורת. והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם.

בהמשך מביא השו"ע סימני עופות טהורים ומסכם:

ואע"פ שיש לו ג' סימנים אלו - אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס אא"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור.

הרז"ה כתב סימנים נוספים בשם הגאונים. סימנים אלו נפסקו ע"י ראשונים נוספים ובשו"ע (סעי' ג), ואעפ"כ פוסק הרמ"א:

ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו עליהם שהוא טהור. וכן נוהגין, ואין לשנות.

ובענין סימני עוף טהור כתב בס' כרתי ופלתי (סי' פב סק א):

שורת הדין: אם עד אחד אומר שמקובל מפי נאמן שעוף הזה טהור הוא נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין. רק עכשיו, לגרעון הדורות בע"ה, אין לסמוך רק על אדם מוחזק בכשרות ובר דיעה שלימה שמועתו מכוונת ואומר מפי ת"ח בקי בדברים ובקי בהן ובשמותיהן. ולכן מאוד צריך עיון חדש בזמנינו מסורת חדשה על עופות לא שערום אבותינו.

במאות השנים האחרונות עלתה בעיית האתרוגים המורכבים, וכתב על כך החת"ס (קובץ תשובות סי' כה):

אודות האתרוגים הנה כל הסימנים אינם סימנים דאורייתא, ואפילו מדרבנן אינם, אלא שהמציאום האחרונים לפי הגדלים במדינתם; ואין לנו שום סימן מובהק להבחין בין מורכב לכשר...

ובמקום אחר (או"ח סי' רז) כתב:

כבר כתבתי... כי כל אלו הסימנים לאו דאורייתא ולא נזכרו בש"ס ובשום מקום. ומן הדין דינו של אתרוג כדין עוף טהור נאכל במסורת...

ואמנם הרב קוק זצ"ל (עץ הדר סי' נ) חלק על החת"ס, אולם דווקא באתרוגים שהעץ מזדקן ומת. וע"כ אף אם פעם הוחזקו אתרוגים מסוימים בכשרות אין מכאן ראיה על אותו מקום כאשר מדובר על זמן של עשרות (וכש"כ מאות) שנים מאוחר יותר, שהעצים שהיו שם בעבר כבר מתו, וצריך מסורת חדשה על כשרות העצים החדשים.

2. גדרים במסורת

אף לגבי מסורת לא כל מסורת התקבלה, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פב סעי' א):

נאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד...

והעיר הש"ך ממסקנת הסוגיא (חולין סג ע"ב) שדווקא רבו צייד אך לא רבו חכם. ובאר בפמ"ג שפתי דעת (שם):

דרבו חכם אין כלום, שמא סמך על חכמתו ובדק בסימנים, ושמא דורס הוא.

כלומר חוששים שמא רבו דן עפ"י חכמתו ולא עפ"י מסורתו. וכעין זה ענה הרא"ש (כלל כ סי' כ) לאנשי מקום אחד שהיו אוכלים את החסידה:

דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן בבתים... אבל טוב לחקור אחר קבלתם, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו. ואין לסמוך על זה, כי שמא דורס הוא.

עוד הוסיף הרא"ש (שם):

ודע כי אני לא הייתי אוכל עפ"י המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן, וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת.

למדנו שבין שתי מסורות - האחת אוסרת והאחת מתירה - יש לילך אחר הגדולים יותר בתורה ובעלי מסורות שדייקו במשנתם ובמסורתם. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' צה).

וכתב המהרי"ל (שם) עוד:

ודאי אם היה עוף שאין בו מסורת איסור אלא שאין מכירין אותו, ובמקום אחר יש להן מסורת שהוא מותר - ע"ז כתב הרא"ש דיש לסמוך על המסורת של אותו מקום...

עוד כתב שם:

והבא להעיד על מסורת חדשה על עוף נכרי שאין מכירין אותו, יצטרך שיהיה בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה או עיר אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאכלו, או שמקובל מפי אדם גדול דכדאי לסמוך על עדותו, דוודאי דייק שפיר וחזי מאן דאסהיד עליה. אבל איניש דעלמא או דאסהיד שראה או שמע מאיניש דעלמא - אהא לא סמכינן, דילמא לא דייק שפיר, ובשינוי מועט מתהפך הענין ועביד דטעי... ואכה"ג קאמר תלמודא "והוא שיהא בקי בהן ובשמותיהם", וזה אינו נמצא האידנא כלל.

ונ"ל לדייק עפ"י דבריהם שבניגוד לכמה מקומות שמתירים כאשר מסיח לפי תומו על פיו - בנושאים שצריכים מסורת על-מנת להתירם או להנהיגם, אי אפשר לסמוך על מסיח לפי תומו מפני שכאן צריך לדקדק בדברים, וחשש של חוסר דקדוק או "מדמה" הוא גדול. וכל שכן שצריכים עדות ברורה של עיר או מדינה. ואחר שכתב המהרי"ל שאין בימינו חכם גדול שיהא בקי בהן ובשמותיהן, צריך בירור אם יש אדם גדול להנהיג חידוש מצוה על פיו.

3. סימנים

לעומת ההסתמכות על מסורת בחידוש מצוות שנשתכחו, יש דרך בירור אחרת והיא ע"י הסימנים. סימנים משמשים להוכחת בעלות (באבידה) או לקבוע זהות (בהיתר עגונה). הראשונים פסקו שסימנים מובהקים - הולכים על פיהם מדאורייתא אף בהשבת גט להתיר אשה (רמב"ם הל' גירושין פ"ג הי"א, טור ושו"ע אה"ע סי' קלב סעי' ד). סימנים בינוניים - הולכים אחריהם רק מדרבנן (אה"ע סי' יז, חו"מ סי' רסז ונו"כ). לא מצאנו שהסתמכו על סימנים, אף מובהקים, להשיב מצוות או זיהויים שנשכחו. וכ"כ המאירי (ב"מ כז ע"ב):

ויש אומרים בכל אלו, שלענין פסק אנו אין לנו, שאין סומכין על הסימן לעולם אלא במה שנתברר בתלמוד לסמוך עליו ועל הצדדין שהתבאר בהם הן באיסור הן בממון.

למדנו שככלל אין להשתמש בראיית הסימנים במקום אחר פרט להשבת אבידה והיתר עגונה.

אולם ניתן לטעון ששילוב של מספר סימנים שאינם מובהקים שכולם מצביעים על זיהוי מסוים, כוחם כסימן מובהק על פיו הולכים אף בדאורייתא. טענה זו העלה המהריב"ל (ח"א סי' ז, מובא במשל"מ הל' גירושין פי"ג הכ"א) ודחאה, וז"ל:

ועל החקירה שכתבתי היכא דאיכא תרתי סימני הגוף כיוצא בנידון דידן, אע"ג דלא להוו סימנים מובהקים, אי מהנו ומעלו כסימן מובהק אעפ"י שמצד שיקול הדעת יש מקום להקל - מכל מקום לא מצינו רמז לדבר בשום אחד מהמחברים. וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?! אלא אפילו דאיכא תרתי סימני הגוף דלא הוו מובהקים לא סמכינן עלייהו. וכל שכן דלישנא דמתניתין הכי דייקא, והכי קתני: "אעפ"י שיש סימנים בגופו", משמע דאפילו תרי לא מהנו כסימן מובהק.

וכן כתב בחדושי הצמח-צדק (ב"מ פרק שני) שצירוף שני סימנים מועיל לממון ואינו מועיל לאיסור אא"כ יש עוד צד להקל.

מכל זה נראה שאפילו צירוף מספר סימנים שאינם מובהקים אינו מועיל, וכל שכן שאין להשיב מצוות שאבדו לנו על-פי סימנים כאלו.

 

למעבר לחלק ב'