תולעים בבעלי חיים

א. התולעים והתפתחותן

בגופם של בעלי החיים אפשר למצוא תולעים או רימות. התולעים נחלקות לשלוש מחלקות: עגולות, שטוחות ו"עלקות" (נראות כמו פסיק. אין קשר בינן לבין "עלוקות"). הרימות הן ולדות של חרקים בשלב שלפני ההתגלמות. (בחלוקה הזואולוגית, החרקים הם מושג שונה לחלוטין מאשר תולעים).

במסגרת מחזור החיים של התולעת יש כמה וכמה שלבים: מקום המחיה של התולעים הבוגרות הוא במעיים של הבהמה, שם הן מטילות את הביצים. הביצה עוברת את מערכת העיכול של הבהמה, יוצאת עם הגללים ונשמרת בשטח כשהיא צמודה לעשבים הגדלים שם. מחזור החיים החדש מתחיל כאשר בעל החיים מלחך עשב נגוע באותן ביצים. מערכת העיכול מפרקת את המעטפת של הביצה ואז יוצאת התולעת. התולעת עוברת שלבים שונים של התפתחות, וכל שלב גידול נעשה באבר אחר בגוף של בעל החיים ויכול להימשך מכמה שבועות ועד למספר חדשים. גודלן של התולעים נע בין גודל מיקרוסקופי לבין כמה ס"מ. מחזור החיים הכולל של תולעת נמשך מספר חדשים.

בצאן יש תופעה של תולעים במוח. מגלים אותן כאשר ההתנהגות של הכבשה נראית מוזרה. העליה של התולעים למוח נעשית במהלך העלאת הגירה: מן הפה למערות האף, ומשם למוח. הנדידה ממערכת העיכול לריאות מתבצעת דרך חלל הבטן וכלי דם. העדרים הערביים - נגועים. אין שם טיפולים מונעים.

התולעים בכבד הן "עלקות", והן מצויות בעיקר ברמת הגולן ובביצות שמצפון לחדרה. הנדידה של העלקת בגופה של הבהמה מתבצעת דרך כלי הדם המובילים מן הכבד למערכת העיכול. העלקת נשארת בכבד במשך כל גידולה ואינה יוצאת ממנו. הנזק לכבד הוא בלתי הפיך עד שהתפקוד שלו נפגע קשה ובעל החיים מת בגלל אי תיפקוד כבד. התולעים הגדולות - נראות לעין כשהן מחוץ לכבד, ואילו הקטנות - לא נראות כלל בעין רגילה. קשה לראות את התולעים על רקע הכבד, אבל אפשר יהיה לראות אותן רוחשות כאשר מניחים את הכבד בטמפרטורה דומה לחום של גוף האדם. בשר של חזיר-בר אסור באכילה גם מבחינה וטרינרית, בגלל "סהרונית" שיכולה לעבור לאדם.

ב. היקף הבעיה ומניעתה

כשיש עדר נגוע - בעל חיים אחד מדביק את השני. הטיפול הרפואי ברפתות הוא הרבה יותר אינטנסיבי מאשר במרעה טבעי. גם בשיטת ההזנה המקובלת, שבה אין מגע בין ההפרשות של הבהמה לבין המזון שהיא אוכלת - קשה להן לעבור מבעל חיים אחד לשני. בקר במרעה טבעי ברמת הגולן מקבל טיפולים תרופתיים יסודיים, מפני שהוא עלול להינגע בקלות דרך המזון שהוא אוכל.

מציאות התולעים במשק היהודי בארץ - נדירה מאד בזכות טיפולים מונעים יעילים. ההתמודדות עם התולעים בשטחי הגידול היא לא קלה. חמרי הריסוס המקובלים אינם מצליחים לפגוע בביצים. גם יובש וחום לא פוגעים בהן. הדרכים היחידות להשמדה של הביצים הן שימוש בחומצות חזקות או שריפה. לכן, אם מגלים עדר נגוע (ע"י דגימות של צואה) - בודקים את מקורות התזונה שלו, ושורפים את כל שדה השחת הנגוע כדי להשמיד את הביצים.

ג. רימות

הרימות באות מהטלה של חרקים, ובדרך כלל הן מתפתחות בצד החיצוני של הבשר. יוצאים מכלל זה - הזבובים: יש זבובים שמשריצים רימות, ויש זבובים שמטילים ביצים שמהן יוצאות רימות. הרימות של הזבובים מתפתחות בנקבים הלחים של גוף הבהמה, על גבי מצע אורגני-חנקני (כגון: חללי הפה, האף והבושת). לא תמיד בעל החיים מצליח להגיע לאותם מקומות כדי לגרש את הרימות. אך גם אם הוא מגיע לשם, יש לרימות מערכת של קרסים שנועלת אותן אל הרקמה. הנעילה היא חזקה מאד, כך שכל תלישה של רימה קורעת איתה גם חלק מהרקמה של הכבשה.

יש זבוב  מיוחד שקיים בארץ - זבוב חרר העור - שיש לו תהליך חיים שונה ומיוחד: הנקבה עוקצת את העור של הפרה, והביצה מוטלת לתת העור שלה. תהליך הנדידה של רימת הזבוב נמשך שנה, עד שהרימה הבוגרת מגיעה לאזור הגב ויוצאת משם דרך פצע שהיא יוצרת. אותה רימה מכאיבה מאד לבהמה וגם פוגעת בבשר. כל גוף זר יוצר תגובה דלקתית, וזה עצמו גורם שינוי אנטומי בגוף שפוגע באיכות של הבשר. יש עוד מצב בכבשה, שהוא נדיר מאד ולא קרה בארץ. יש רימה שחודרת דרך חלל האף אל תוך חלל המוח. זה קיים בספרות המקצועית אבל אף פעם לא נמצא בארץ. בשעת החדירה לאף - הרימה היא קטנה מאד, ולא תמיד היא נראית לעין.

ד. הפיקוח במשחטות

בכל "ליין" במשחטה עומד וטרינר, חותך את השרירים, הכבד וכו', ובודק אם יש שם סימנים של תולעים. יש תקן מסודר לפיקוח הזה, והבדיקה נעשית בכל בהמה ולא רק במידגם. יש מחלות זיהומיות שהן בגדר קטסטרופה, אם גורם המחלה מסתובב במשאיות בכל הארץ.

הקפאה ממושכת ובישול טוב - ממיתים את התולעים, אם הבשר עובר הקפאה לתקופה מסויימת - התולעים מתות, אבל הן נשארות שלמות. גם בישול טוב ממית את התולעים. אבל אם הבישול לא יהיה אחיד ואדם יבלע תולעת מסוכנת - זה יגרום לו נזק גדול. בכבד בקר שעובר צליה, לא ברור שהטמפרטורה במרכז תהיה מספיק גבוהה בשביל לסלק את כל התולעים.

הרימות של זבוב חרר העור לא מסוכנות לאדם, ואותן לא מקפידים לסלק.

בעופות, במשק היהודי - הבעיה נדירה למדי, ובהודים היא אינה מצויה כלל.