שימוש בכיריים קרמיות

הקדמה

בשנים האחרונות מתרבה השימוש בכיריים קרמיות במטבחים פרטיים. הכיריים עשויות ממשטח זכוכית שעובר חיסום מיוחד, ובתוכו יצוקים גופי חימום חשמליים המסוגלים להגיע לדרגת חום גבוהה. לכיריים אלו יתרונות רבים: אסתטיות המטבח, חימום מהיר, ופונקציות חשמליות ואוטומטיות שונות, כל אלה מושכים לקוחות רבים הרוכשים כיריים אלה. יצירת החומר של משטח הכיריים וצורת חיסומו אינם ברורים דיים (כי הם עדיין סוד מקצועי), אך ברור מעל לכל ספק שמדובר בצורת תרכובת חדשה העמידה ברמות חום גבוהות, דבר שלא היה בעבר.

א. הגדרת הבעיות

לכאורה, יש לדון האם בכיריים נבלעים בשר וחלב, כיוון שבשונה מכלי בישול, האוכל אינו נוגע בכיריים באופן ישיר, אלא מונח בתוך כלי המונח על גביהן, וממילא יש לדון האם הכיריים מקבלות טעם בצורה כזו. ה'מרדכי' במסכת חולין[1] פוסק: 'שתי קדירות שאצל האש, אחת של חלב ואחת של בשר והן רותחות, אין נבלע מזו לזו אף על פי שנוגעין'. דין זה מובא להלכה בדרך אגב בדברי הרמ"א[2] שכותב 'מידי דהוה אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה...', אך למעשה הרמ"א מסייג מעט דין זה, וחושש לדעות האוסרים[3] וכותב 'מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה'[4].

על פי זה, באופן פשוט, אין צורך לייחד כיריים שונות לבישול בשר וחלב, כיוון שהבישול על גביהן נעשה באמצעות כלים, וראינו שאוכל הנמצא בכלי אינו עובר לכלי אחר שנוגע בו, וממילא הכיריים אינן בולעות כלל, ואינן נחשבות לא חלביות ולא בשריות. (ואף לכתחילה אין צורך להיזהר בכך, כיוון שלא אסר הרמ"א אלא לכתחילה ולא בדיעבד, וממילא הוא מודה שלאחר מעשה יש לראות בכיריים כאילו לא בלוע בהן כלום, וכל מה שאמר הרמ"א להיזהר לכתחילה הוא בכלי חלבי הנוגע בכלי בשרי, אך לא בכלי פרווה [כדוגמת הכיריים הקרמיות] הנוגע באופן חיצוני גם בכלי בשרי וגם בחלבי).

אך החשש נולד כיוון שפעמים רבות במהלך הבישול נשפך מהתבשיל על גבי הכיריים. וממילא נוצרות לנו שלוש בעיות:

1. הכיריים בלועות מן המאכל הנשפך (ובדרך כלל הן כבר טרפות), וממילא אין להניח עליהן סיר לכתחילה, אף שבדיעבד הסיר לא ייאסר.

2. הנוזל שנשפך על גבי הכיריים, מעביר טעם מן הכיריים אל הסיר[5].

3. על גבי הכיריים ניתן למצוא שומן שיש בו ממשות, של שאריות בשר וחלב, העלולות להטריף את הסירים שעליהן.

עקב בעיות אלו אכן יש שהחמירו (גם בכיריים של גז) לייחד כיריים נפרדות לבשר ולחלב[6], אך לדעת רוב הפוסקים יש להתיר את השימוש בכיריים לשני המינים משני טעמים:

1. כיוון שהכיריים מתלבנות בכל עת[7].

2. מצינו ב'שולחן ערוך'[8], שטיפת חלב שנפלה על סיר בשר מבחוץ כנגד האש, אינה אוסרת את הסיר, מפני שהיא נשרפת עוד לפני שמספיקה להיבלע בכלי. וכן יש לומר כאן שהכיריים לא בולעות כלל, כיוון שהן נמצאות כנגד האש, והתבשיל שנשפך נשרף עוד לפני שהוא מספיק להבלע[9].

הבעיה מתבררת כאשר אנו מדברים על כיריים קרמיות, שכאמור עשויות מזכוכית מחוסמת, שיש חשש שעשויה מסגסוגת של חומרים העשויים מחרס ואדמה, ולכן קשה לסמוך על הקולא שהכיריים מתלבנות כל העת, כיוון שכלי זכוכית וכלי אדמה אינם ניתרים בליבון. מטעם זה יש שהורו[10] שלא להשתמש בכיריים קרמיות לבישול בשר וחלב ממש, אלא על ידי הפרדה של אלומיניום וכדומה (דרך זו נוגדת את הוראות היצרן, וגורמת להשחרת המשטח או לסדיקתו).

ב. היתר השימוש בכיריים קרמיות

1. הטיפה נשרפת

יש להעיר שסברת האוסרים מסתמכת על כך שאין להסתמך אלא על ההיתר שהכיריים מתלבנות כל העת, אך למעשה הובאה לעיל סברה נוספת (שכמותה נראה שכתב ה'משנה ברורה'), שהטיפה נשרפת עוד קודם שהיא מספיקה להיבלע בכיריים. סברה זו חזקה הרבה יותר כאשר מדובר בכיריים קרמיות, כיוון שמוקד החום פרוס על פני כל המשטח הבא במגע עם הסיר, והמאכל נשרף מיד, מה שאינו קיים בחצובה מוקד האש בה נמצא באמצע, וישנם חלקים הרחוקים מן האש (שגם אותם נהגו להתיר).

אך ניתן לומר שהיתר זה לא שייך אלא לגבי חצובות, שאין בהן מציאות של מאכל רב שעומד על גביהן (כיוון שהוא נופל ונשפך מהן). אך לגבי כיריים קרמיות שלפעמים יכול להישפך על גבי הכיריים נוזל רב, או אפילו חתיכות, אין לסמוך על כך, וכמו שכתב השו"ע[11] 'ודווקא בדבר מועט, כגון טיפה, אבל אם נפל הרבה אין להתיר אפילו אם נפל כנגד האש'.

2. בליעת המשטח

כל הבעיה מתחילה בכך שמגדירים את המשטח בתור בולע, אך למעשה יש להסתפק בקביעה זו, כיוון שזיקוקו של המשטח כזכוכית, ויש לדון האם כלי זכוכית בולעים.

בשאלת בליעת כלי זכוכית נחלקו הראשונים:

דעת רבנו יחיאל[12], שכלי זכוכית בולעים אך לא ניתן להכשירם, כיוון שהם נעשים מן החול, ודינם ככלי חרס.

לעומת זאת סובר הראבי"ה[13] שכלי זכוכית הם קשים וחלקים, ואינם בולעים מאכלים כלל. למעשה ה'שולחן ערוך' בהלכות פסח[14] פוסק כדברי הראבי"ה, שאין צורך להגעיל כלי זכוכית בשום מצב. והרמ"א מביא שהמנהג באשכנז להחמיר, והם אסורים בשימוש ואף לא מועילה להם הגעלה. אם כן, לכאורה למנהג הספרדים המשטח אינו בולע כלל, ולדעת האשכנזים המשטח בולע (אילולא הטעמים שהובאו לעיל).

אמנם למעשה יש כמה צדדים להקל גם לאשכנזים:

-          הרבה אחרונים כתבו שלא החמיר הרמ"א אלא לגבי פסח, משום חומרת איסור חמץ, אבל לעניין בשר וחלב גם הרמ"א מודה שיש להתייחס לכלים כאילו אינם בולעים[15].

-הרמ"א ב'דרכי משה' כתב ש'בדיעבד אין להחמיר כולי האי', ומסבירים האחרונים שגם הרמ"א מודה שבדיעבד אם הגעילו כלי זכוכית הם נחשבים כשרים[16]. ואם כן במציאות כזו שהזכוכית מוכשרת ומתלבנת כל העת, הרי שהמשטח נחשב מוכשר.

-על פי הפוסקים האומרים שגם הרמ"א מודה בבשר וחלב, והרמ"א עצמו התיר בדיעבד, עולה שגם הוא מודה לסברה שכלי חזק וחלק אינו בולע, אלא שחשש לכך לעניין פסח. ניתן לומר שאם הרמ"א היה רואה את משטח הזכוכית, שעבר טיפולים וחיזוקים רבים על מנת לחסמו, היה מודה גם כן שאין לחשוש שנבלע בו מאכל כלל.

יש האומרים שחומר המשטח גרוע מכלי זכוכית, כיוון שמעורבים בו חומרים אחרים, ואף שהזכוכית אינה בולעת, החומרים המעורבים בה בולעים. אך מסברא נראה להיפך, כיוון שטעם ה'שולחן ערוך' להתיר לא היה מאיזו קבלה שקיבל שכלים אלו אינם בולעים, אלא מפני שרואים בבירור שהכלים הללו קשים וחלקים. אם כן כאשר הזכוכית עברה חיסום מיוחד על מנת שהיא לא תבלע ותישאר נקייה, ואנו רואים בעינינו שאכן כך הוא, על אחת כמה וכמה שיתירו זאת הפוסקים[17].

3. ליבון המשטח

דעת האוסרים מסתמכת על כך שהמשטח לא יכול להיות מוכשר על ידי ליבון, כיוון שהוא עשוי מזכוכית המעורבת בחומרים רבים, ויש חשש שיש בהם גם תרכובות של אבן וחרס[18]. אך למען האמת הדין אינו פשוט כלל, משום שראינו שהטעם שלא ניתן להגעיל כלי זכוכית הוא משום שדינה כחרס[19], אך גם חרס ניתן להכשיר בדרכים מסויימות.

בגמרא[20] נאמר ש'התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם', ולכן אין דרך להכשיר כלי חרס על ידי הגעלה. אמנם לגבי ליבון נאמר במפורש שגם תנור של חרס אסור רק 'עד שיסיק את התנור', ומסבירה הגמרא[21] שניתן להוציא מאכל הבלוע בכלי חרס על ידי ליבון, אמנם, אין ללבן כלי חרס כיוון שיש לחשוש שמא יפחד שישברו מהחום ולא ילבנם יפה, אך לגבי תנור שהליבון נעשה בצורה שאין חשש שיתבקע, הליבון מועיל. על פי זה כתבו הראבי"ה והרא"ש שגם כלי חרס רגילים ניתן ללבן, אם ילבנם 'בכבשונות גדולים', שברור שהוא אינו חס עליהם[22], והליבון נעשה בצורה שאין סיבה שהם יתבקעו[23].

אם כן למעשה, בין אם יש לדון את הכיריים כחרס, ובין אם יש לדונם כזכוכית, פשוט שניתן להכשירן על ידי ליבון, כיוון שליבונם נעשה בדרך הפעלתן, ואין שום חשש שיתבקעו[24], ולכן ממילא יש לומר שלעולם אין הן נעשות חלביות או בשריות, כיוון שהן מתלבנות מיד כאשר נופל עליהן מאכל כלשהו.

יש להעיר שאמנם צורת בליעת המאכל היא מבחוץ, ובכלי חרס הצריך השו"ע[25] דווקא ליבון ממקום בליעתו, כיוון שלא אומרים 'חם מקצתו חם כולו' אלא בכלי מתכות, ואנו רוצים להתיר את ליבון המשטח מצידו השני. מכל מקום פשוט שישנה מציאות של חום גבוה בה לא צריך להזדקק ל'חם מקצתו חם כולו'[26], כיוון שבפועל רואים שכולו חם[27] (ובפרט בחומר זה שעשוי במיוחד כדי שיוליך חום בצורה טובה), וכל שכן כאשר הצד השני של הכיריים אף יכול לשמש כמקור חום לליבון בפני עצמו.

4. אינו בן יומו

למרות כל הנ"ל, יש להסתפק לגבי חלקי הכיריים שמסביב לגופי החימום, חלקים אלו אינם מתלבנים כיון שאינם כנגד האש. ויש חשש שהכלים יבלעו מהם כיוון שפעמים רבות מניחים עליהם את הסירים כאשר מזיזים אותם מגוף החימום, כמו כן לעתים הסיר גדול יותר מגוף החימום, ועומד בשעת הבישול גם על מקום שאינו מתחמם[28]. לגבי חלקים אלו לא נותר לנו להסתמך על כך שהטיפה נשרפת, ושהכיריים מתלבנות, אלא רק לסמוך על כך שדינן כזכוכית ואינן בולעות[29]. יש להדגיש שבבליעת חלקים אלו איננו חוששים למעמד של בליעת 'כלי ראשון', אלא רק של עירוי מכלי ראשון, שאינו נבלע בכלי אלא כדי קליפה (וגם את זה הגדירו הפוסקים כ'חומרא')[30]. גם אם נניח שאכן נבלעו מאכלים בכיריים, פעמים רבות הכיריים אינן בנות יומן מבליעת המין השני בשעת הבישול[31], או שיש ספק בכך, וכלל נקוט בידינו ש'סתם כלים אינם בני יומן'. (כידוע טעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו אינו אוסר, אך אסרו חכמים להשתמש בו לכתחילה שמא ישתמש בכלי שאינו בן יומו[32]).

כיוון שמן הדין כלי חם שנגע בכלי חם אינו אוסר, ורק לכתחילה נאסר להשתמש בצורה כזו. מסתבר לומר שבזה לא שייכת גזירת חכמים שמא ישתמש בכלי בן יומו (וכן יכול להיות מאוד שכאשר הכלי אינו בן יומו לא החמיר הרמ"א לכתחילה בשתי קדירות). ואף אין לחשוש שמא יישפכו נוזלים על גבי הכיריים ויעבירו טעם מכלי לכלי, כיוון שאינו מתכוון שיישפכו נוזלים, וודאי אינו נחשב שמשתמש כך 'לכתחילה' ולא אסרו בכך חכמים. ניתן לצרף לסברא זו, שיש פוסקים הסוברים שכלי שלא ניתן להכשירו מותר להשתמש בו כשהוא אינו בן יומו, כיוון שזה אינו נחשב שימוש 'לכתחילה'[33].

יש להעיר שהיתר זה אינו שייך אלא במטבחים ביתיים (כאשר איננו יודעים בוודאות שנשפך ב- 24 שעות האחרונות בשר או חלב על כיריים אלו), אך במטבחים מוסדיים שמבשלים בהם תדיר בשר וחלב, קשה להסתמך על כך שסתם כלים אינם בני יומם.

5. שימוש לכתחילה

כמו שראינו, דינם של הכיריים כשני כלים הנוגעים זה בזה, שאינם פולטים זה לזה, ורק לכתחילה אסור להשתמש בצורה כזו. אך ניתן לומר שבנידון דידן כאשר קשה מאוד לייחד כיריים לבשר ולחלב, והנחת כיסויים סותרת את הוראות היצרן, אין השימוש נחשב לכתחילה אלא דיעבד, ובכהאי גוונא אף הרמ"א לא יאסור[34]. (ניתן לומר סברא זו גם לגבי האיסור של כלי כאשר הוא אינו בן יומו, ששימוש שכזה אינו נחשב לכתחילה).

כמו כן שימוש במשטח שסביב גופי החימום ודאי לא נחשב לכתחילה, כיוון שאינו מתכוון להשתמש בו כלל, וגם כמעט תמיד הוא במעמד של אינו בן יומו, או לפחות ספק בן יומו. (להלן יובאו מעט סייגים לשימוש בחלק זה).

סיכום

ראינו ששני ההיתרים הבסיסיים שנהגו ישראל להתיר על פיהם שימוש בחצובות מתכת לבשר ולחלב (ליבון תמידי לכיריים[35], ושריפת התבשיל שנשפך), שייכים גם בכיריים קרמיות. נוסף על כך, יש מקום לומר שהכיריים אף יותר טובות מחצובות גז, כיוון שניתן בקלות להגדירן זכוכית, ורבים מודים שאינה בולעת כלל. כמו כן הובאו צדדים נוספים להקל:

א. מכיוון שבדרך כלל הכיריים אינן בנות יומן.

ב. ניתן להגדיר את המצב הכללי של הצורך בשימוש נפרד כ'דיעבד'.

העולה מכל הנ"ל, שיש להתיר להשתמש בכיריים לבשר ולחלב. אך יש להשתדל שלא להניח כלים רותחים על גבי המשטחים שבין עיגולי החימום, כיוון שפעמים רבות נשפך עליהם מאכל רותח, ומקומות אלו אינם מתלבנים עקב סגולתו המיוחדת של המשטח שאינו מפזר את חומו. למעשה אם הונח סיר חם על מקומות אלו נראה להתיר אף אם המשטח רטוב (כאשר אין על גבי המשטח ממשות האוסרת), כיוון שהמשטח אינו בלוע אלא כדי קליפה[36], ומסתמא בטל במאכל שבתוך הסיר, וייבטל גם בכל בישול עתידי[37].

גם לעניין פסח יש מקום רב להתיר, על פי מה שהוכחנו שניתן ללבן את המשטח, ויש לנקות היטב את המשטח ולהפעילו למשך רבע שעה בטמפרטורה הגבוהה ביותר (כאשר מדובר בכיריים עם אלמנט אינדוקציה, שגוף החימום אינו פועל אלא כאשר מונח עליו סיר, יש להניח סיר גדול או טס מתכת על גבי הכיריים כדי שהכיריים יופעלו).

אך לדעת האשכנזים חומרא בנידון דידן תהיה מובנת, כיוון שהרבה מהקולות שהבאנו אינן שייכות בפסח, שגם אינו בן יומו נאסר, והרמ"א החמיר ללבן את החצובה לפסח, כיוון שלא רצה להשתמש בהיתר של שתי קדירות לעניין פסח, וגם כלי זכוכית אינם ניתרים בהגעלה לפסח, ולכן יש מקום להחמיר בפסח להשתמש בכיריים על ידי הפרדה בלבד.

מכל מקום בפסח יש להקפיד לערות מים רותחים על גבי המשטחים שמסביב לגופי החימום (מפני שאינם מתלבנים[38]), כיוון שאף שבלוע שם רק כדי קליפה - חמץ בפסח אוסר במשהו. (במידת האפשר ראוי לכסותם, אך יש שכתבו שגם כיסוי מחוץ לגופי החימום עלול להשחיר ולסדוק את המשטח, במקרה כזה ניתן לוותר על כיסוי המשטח, ולהקפיד שלא להניח על גבי המשטח כלים רותחים, ובמידה והונחו עליו סירים כאשר נשפך עליו נוזל, יש לשאול שאלת חכם).

 

בעניין שימוש בכיריים קרמיות-תגובה

ראיתי את המאמר היסודי של הרב יצחק דביר (אמונת עתיך 100, עמ' 165-158) בעניין כיריים קרמיות והפתרונות של 'בדיעבד', ו'שעת הדחק'. חבל שלא הודגש תחילה הפתרון של 'לכתחילה' – שני כיריים נפרדות, אשר יכול למנוע הרבה שאלות הלכתיות.

יש לקחת בחשבון כמה נתונים:

1. כיריים קרמיות הרבה יותר יקרות מכיריים רגילות.

2. כיריים אלו מצריכות בדרך כלל התקנת חשמל של שלוש פזות – דבר הדורש השקעה כספית.

על פי רוב קונים כיריים מסוג זה כאשר משפצים את המטבח, ומשקיעים כסף רב בקרמיקה, בארונות וכו'. אם כן למה יגרע חלק ההלכה, אם על ידי תוספת השקעת ממון קטנה יחסית, זוכים למטבח כשר לכתחילה. גם אם אין מקום במטבח (בדרך כלל ברוב המטבחים שמתקינים בהם כיריים אלו, יש מספיק מקום לכיריים נוספים...), יש היום כיריים קרמיות קטנות עם מבער אחד בלבד, שאינו תופס מקום. ברוב הבתים, עיקר הבישול הוא בשרי, וכיריים קטנות מספיקות עבור בישול חלבי, הנעשה ברוב הבתים רק לעתים.

וראה לשונו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א, ('תשובות והנהגות' ח"ב, סי' שפז) וכן בספר 'בדי השולחן' (סי' צב סק' קפג).

בברכה שנזכה שלא להיכשל באיסורים.

משה ויא

 

תגובה לתגובה

א. עיקר המאמר הסתמך על כך שהמשטחים עוברים ליבון לכתחילה, או שאינם בולעים כלל. נהגו ישראל להסתמך על כך לכתחילה, בכיריים בעלות חצובות ובשאר כלים.

ב. גם לגבי המשטחים שסביב הכיריים, הבאנו שאפשר להסתמך על הפוסקים הסוברים שלכולי עלמא, זכוכית אינה בולעת בבשר וחלב. אמת שצרפנו לכך את דין 'אינו בן יומו' ודין שימוש בשני כלים הנוגעים זה בזה, אך עניינים אלו הובאו כסניף להקל, ואף הארכנו בכך שבכהאי גוונא יש לראות בכך היתר לכתחילה לגמרי.

ג. ניתן להחמיר ולהדר כאשר משקיעים בעיצוב מטבח, אך יש להיזהר שלא להוסיף חומרות שאינן נצרכות (ועיין שו"ת 'אורח משפט', עמ' קכו, שכתב שאף יש בכך איסור תורה של 'ושמרתם את משמרתי, ולא משמרת למשמרת').

יש בידינו סיפור ממו"ר הרה"ג אליקים לבנון, שפנה לרב הראשי הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל ושאלו על הפרדה בכיריים של גז בין בשר לחלב. ענה לו הרה"ג שפירא זצ"ל שפסיקה כזו היא 'עצבנות במצוות', ואינה בכלל מה שנדרש ממנו על פי התורה.

זאת ועוד, כאשר מורים הוראה לציבור, וודאי יש למצוא את עיקר הדין, ולא להחמיר עליהם יותר מכדי הצורך (עיין רש"י, ביצה ב' ע"ב 'כח דהיתרא עדיף'). יש להדגיש שעלותה של התקנת כיריים נוספות היא אלפי שקלים נוספים, ואף שאדם משקיע בעיצוב ביתו, אין זה מעניינם של פוסקי ההלכה כמה ישקיע בחומרות. כלל נקוט בידינו, שהתורה חסה על ממונם של ישראל, וודאי מצווה עלינו לברר האמת לאשורה, ולחסוך בהוצאותיהם במקום הצורך. (אפשר להמליץ לקוראים למסור את הכסף שחסכו על ידי קריאת מאמר זה לצדקה).

יצחק דביר