הפרשת טבל הבלוע בכלים

הרמב"ם (הל' תרומות פט"ו הי"ט) כתב:

"קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם, ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה, בישל במקצת הכלי אין צריך לשטף את כולו אלא שוטף מקום הבישול בלבד".

מדברי הרמב"ם עולה שקדרה שבישלו בה תרומה אין צריך להגעילה אלא מספיק לשוטפה במים או ביין. הרמב"ם חזר על דבריו בתשובה (סי' שדמ):

"זה שאמרתי אין כלי שנתבשלה בו תרומה צריך הגעלה בספר זרעים הוא אמור בהלכות תרומה ולא מדיוקא דההיא מתניתא (זבחים צ"ה ב' וגמ' שם צ"ו ב') האמורה שם בזבחים בפרק דם חטאת וכו' סמכתי לדבר זה אלא על המשנה השנויה בסוף תרומות (תרומות פי"א מ"ח) סמכתי דהא תנן המערה מכד לכד והטיף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצאת הרי זו תרומה. וזהו פירושה (עי' בפי' המשניות שם) המערה כד שהיה בו שמן תרומה או יין תרומה עד שנתרוקן ופסק כל הניצוק והתחיל המשקה לטוף טיפה אחר טיפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו שלש טיפות טיפה אחר טיפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים שם בכד מדמעין ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו שלש טיפין עד שנמשכו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. ממשנה זו דקדקתי שאין קדרה זו שנתבשלה בה תרומה צריכה הגעלה לחולין אלא שטיפה בלבד, וק"ו הדברים, אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אעפ"י שאלו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמה של תרומה, ק"ו לתרומה שנבלעת בחרסית, שיעלה על הדעת שיצא אותו הנבלע וידמע? שזה הנבלע בחרסית אין בו ממש ודאי, ולא הוא עין התרומה אלא המים שנתבשלה בהם התרומה הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם. ולפיכך אני אומר שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא על יד האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה זו לתרומה".

יש לציין שהראב"ד השיג על הרמב"ם וסובר שלא מספיקה שטיפה אלא צריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן.

הפר"ח (סי' קכב ס"ק ג) הקשה על דברי הרמב"ם שהק"ו איננו ק"ו, מכיוון שיש לחלק בין טיפות שנשארו בכלי לבין בלוע בכל הכלי. בנשארו מספר טיפות בכלי, מכיוון שאפשר כעת להוסיף על טיפות שמן התרומה  לכן הותר מדין ביטול (ואין בכך ביטול איסור לכתחילה מכיוון שטיפות אלו אינן נחשבות), אבל בכלי שבשלו בו תרומה הרי הוא כולו מלא בתרומה בלועה, ואנו צריכים לשער בכולו. (כפי שהראב"ד מצריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן ככל האיסורים הנבלעים בכלים שאינם יוצאים אלא על ידי הגעלה).

ערוה"ש (זרעים סי' צא סעי' ה) כתב שהרמב"ם הבין שסיבת היתר הטיפות הנשארות בכלי אינה  בגלל דין ביטול, אלא מכיוון שאין להן חשיבות והכהנים אינם מקפידים עליהם, לכן אין איסור (וכן הדין בתרומה שכהנים לא מחשיבים אותה שהיא מותרת). ולכן ק"ו שהבלוע היוצא מהכלי מותר, שהרי אין הכהנים מחשיבים את היוצא מהכלי.

ההסבר בדברי הרמב"ם: מכיוון והתרומה בלועה בתוך הכלי אין לה שם של תרומה, שהרי איננה ניתנת ואיננה נחשבת לכהנים על כן איננה צריכה הגעלה, שהרי לא יהא עליה שם תרומה עוד אלא שם מים, וזה מה שהרמב"ם כתב שהמים יוצאים, ומשום כך הרמב"ם לא הצריך הגעלה, אולם הזקיק שטיפה כדי להראות שאמנם אין רצונו בשאריות וכדו', אולם גם שטיפה זו אינה מעיקר הדין שהרי ברור לכל אדם שאין רצונו בבלוע ולכן אין לו שם תרומה.

אמנם הראשונים החולקים סוברים שאמנם התרומה בלועה ולכן אין לה דין תרומה, אבל מכיוון שיכולה לצאת בעתיד בכל אופן תחשב להיות כתרומה בפנ"ע. כמו שכתב הפר"ח שאין אנו יודעים כמה תרומה תצא, וא"כ הכל נחשב להיות תרומה, ואיננה יכולה להתבטל מאליה, ומשום כך הכלי חייב בהגעלה.

יוצא לנו שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא בשאלה האם בדבר שכעת אין לו שם תרומה בגלל שכעת אינו נחשב, אולם היה לו בעבר שם תרומה ויתכן שיהא לו שם תרומה בעתיד, האם נחשב להיות תרומה אפילו כעת?

לדעת הרמב"ם כיוון שהוא הולך לפי חשיבות הרי שאין לו חשיבות ולא תהא לו חשיבות לכן אין כאן תרומה ואין כאן איסור, ואילו לדעת הראב"ד הרי זה ככל האיסורים הבלועים שצריכים הגעלה.

נראה ששאלה זו היא השאלה העומדת בפנינו: האם אפשר להפריש על טבל הבלוע בכלים ממקום אחר?

הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במעדני ארץ (פ"ב ה"א אות ה ד"ה גם) כתב שאין להפריש על טבל הבלוע ממקום אחר מכיוון שאם מפריש ממקום אחר הוא מפריש מאוכל גמור ואילו טבל הבלוע בסיר איננו טבל כעת ולכן הרי זה כמפריש מהחיוב על הפטור. אולם בקובץ הערות (תרומות סי' ט אות ט, מנח"ש סי' עב אות ט) כתב שאפשר להפריש על הבלוע בכלים מכיוון שהדבר עתיד לצאת. א"כ למרות שכעת איננו נחשב להיות תרומה אבל לכשיצא יחשב, לכן אפשר כבר כעת להפריש עליו ממקום אחר שהוא חיוב.

לפי דברינו נראה שלכאורה ספקו זה של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וכיוון שקיי"ל כדעת הראב"ד (פר"ח סי' קכב ס"ק ג), א"כ עלינו להסביר שאנו דנים את הבלוע על שם סופו, שעתה הוא נחשב איסור, ושם תרומה עליו לכן צריך ואפשר להפריש ממקום אחר על הטבל הבלוע בכלי.

טבל הבלוע בכלים (תגובה)/הרב יעקב אפשטיין

בגליון 49 של חוב' אמונת עתיך דן הרב עמיחי בהפרשת טבל הבלוע בכלים. נראה לי שישנן בתשובתו מספר מקומות שיש בהם פתח לטעות, וע"כ אעיר עליהן.

א. הכותרת: "הפרשת טבל הבלוע בכלים" אינה מדויקת. א"א להפריש את הטבל הבלוע בכלים כדוגמת הפרשה מפירות וליתנו למקבלי המתנות. השם הנכון הוא "הפרשה על טבל הבלוע בכלים".

ב. עפ"י הצגת השאלה, העיסה בכלל פטורה מחלה, ולא מתעוררת כל בעיה למעשה. שהרי עיסה לבישול אינה חייבת בחלה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שכט סעי' ג):

"עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת".

וא"כ מן הראוי להעיר בהצגת השאלה, שמדובר בעיסה שנעשתה לשם אפיה ונמלך עליה לבשלה, ושכח להפריש ממנה חלה.

ג. הרב עמיחי דן עפ"י דעת הרמב"ם בהל' תרומות שכלי שבלע תרומה אין צריך הגעלה אלא די בשטיפה בלבד. ולפי שני הסברים: מפני ביטולה אף אם יצאה מדופני הכלי, או מפני שהכהנים אינם  מחשיבים אותה כלל.

וצריך להעיר, שטעמים אלו יכולים להיאמר לגבי תרומה, אבל אינם יכולים להיאמר לגבי טבל (וע"ז נשאלה השאלה!), שהרי זהו איסור האוסר בטעמו, ויש לו מתירין. ואמנם פסק הרמ"א (יו"ד סי' קב ס"ד)  שטעם של דבר שיש לו מתירין בטל ברוב ואין דינו כדשיל"מ, אולם הט"ז והש"ך והפר"ח והגר"א חלקו עליו. לעומת טבל – תרומה  אסורה לזרים, ותלויה, כפי המבואר במאמר, בהחשבת אותם פירות, וע"כ אין ללמוד מתרומה לטבל.

ד. הראב"ד אינו יחיד במחלוקתו על הרמב"ם לגבי כלי שבלע טעם תרומה, שאין די בשטיפה אלא נחוצה הגעלה. בירושלמי מפורש (תרומות פי"א ה"ד): "תני רבי חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין שלשה פעמים ודיו, אמר רבי בא ואין למידין ממנה לעניין נבילה". החילוק בין נבלה לתרומה, שאף שכלי חרס לא יוצא מתוך דפיו, בכ"ז בתרומה כיון שהיא דרבנן ש"מאליהן קבלו עליהן את המעשרות". יכול להגעילו ג' פעמים ומותר לבשל בו חולין.   

עפ"י הירושלמי פסקו: העיטור (שער ראשון - הכשר הבשר דף יד עמוד ב), הראבי"ה (סימן תתקעז), האור זרוע (ח"א סי' תשס) והגר"א (יו"ד סי' קיג ס"ק מא). לדעתם כלי חרס שבלע איסור דרבנן יוצא מידי דפיו בהגעלה ג' פעמים, ולא העירו שהיינו דווקא בתרומה עפ"י טעמי הרמב"ם (ועי' טור  סי' קכא).

ה. לאחר הבאת דעת הראב"ד, והמסקנה כי כלי שבלע תרומה צריך הגעלה, כתב הרב עמיחי שהשאלה שלפנינו היא: האם ניתן להפריש חלה מהעיסה אף על הבלוע בכלים, ומסיק שהסתפקות הגרש"ז אוירבאך היא במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד.

לענ"ד, נושא זה אינו שייך למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. לפי הרמב"ם אין צריך להפריש, והגרשז"א הסתפק אם בכלל ניתן להפריש כשהטבל בלוע בכלי. אלא לכאורה שני הצדדים של ההסתפקות הם רק עפ"י דעת הראב"ד שהתרומה לא בטלה.

אולם, לפי הערה ג לעיל, אין למח' הרמב"ם והראב"ד כל קשר לכאן, שהרי כאן אנו עוסקים בטבל ולא בתרומה וכפי שהוסבר לעיל. ע"כ אין לדמות זאת למח' הרמב"ם והראב"ד בתרומה.  

ו. מצאנו שקבעו נוסח הפרשה להפריש על טבל שבלוע בכלים. הנוסח הובא ע"י שו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סי' סו נוסחא א):

"ישפוך מהטבל לכלי קטן חלק יותר מאחד ממאה, עם קיחה בחשבון גם על הבלוע בכלים… על כל היין שבכלי שלפני ושבידי ועל הבלוע בשמרים ובכלי". מקורו מספר שערי דמעה והובא בס' "הצדיק רי"ז מסלנט" (עמ' מח). אולם המדובר בבליעה ישירה של הכלי מיין או שמן טבל. בעוד שהשאלה שלפנינו עוסקת בבליעת מים שקבלו את טעם הטבל שנתבשל בהם.

מצאתי בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' סה) שענה לשאלה: "במה שהמנהג שאופין חלה בית  האופה כמה בעה"ב בתנור אחד. ויש שנוטלין חלה בעיסה כדין. ויש שמאחרין עד אחר אפיה. וא"כ הרי  התנור בולע  מטבל   ומבליע  בעיסה שכבר נתקנה. וגם קרוב שנוגעים העיסות זב"ז ואין לומר דמהני מה  שאח"כ מפרישין חלה מן האפוי ויתוקן גם הבלוע שהרי אין מפרישין מן החיוב על הפטור דמה"ת ברובה  בטל". היינו, דעת השואל הייתה שטעם בלוע אפילו באוכל (ולא בכלי), דינו כפטור ואי אפשר להפריש עליו. (וכאן הוי ריחא ולא טעם כתוצאה מבישול). והנצי"ב ענה:

"ואני אומר דדוקא בתורם מן החיוב על הפטור לבדו אין תרומתו תרומה ויהא התרומה שנותן לכהן  בטבלו כפירש"י פסחים נ"א א'. משא"כ כאן מפריש מן החיוב על עצמו היינו על עיקר העיסה והאפוי  שחייב. וממילא קאי ההפרשה על הבלוע ג"כ". ואולם עדיין אין בכך פתרון מלא לבעייתנו. 

ז. דיון ארוך בנושא כלים שבלעו ממים שנתבשל בהם טבל כתב הגרש"ז אוירבאך במנחת שלמה (ח"א סי' נד). ועוסק בתשובת מהר"י וייל (סי' מ"ח) שהובאה ע"י הרמ"א בד"מ, ועל השו"ע ביו"ד (סי' שכג ס"ב). דנו בה באריכות הט"ז (שכד, טו) והש"ך (שכג, ה). ונשאר הגרש"ז אוירבאך בצ"ע על דברי המהרי"ו. בתוך דבריו מביא מתשו' לבושי שרד שהובאה בפ"ת (שכד, ג) שאם החמיץ בורש"ט (חמיצת סלק) בשאור טבל שנתבטל בבורש"ט אין דרך לתקן את התערובת מטבלה, כיון שהפרשה תהיה מן החיוב על הפטור, ואת הכלי צריך להגעיל (וא"א להפריש עליו ממקו"א).

הגרש"ז אוירבאך  מעיר: "ומיהו הא מילתא ודאי קשה טובא דאיך מפרישים תרו"מ גם על הבלוע בדופני הכלי, והא תפ"ל דכיון דלא ידעינן כמה בלע א"כ אפשר שהבלוע כבר נתבטל שם בתוך רוב היתר הבלוע שם מקודם ונמצא דהו"ל כתורם מן החיוב על הפטור, גם צ"ע דכיון דסתמא דמילתא לא ידעינן כמה בלע א"כ איך יכול לכוין שיעור הפרשת תרו"מ שלא יהא ממעט או מרבה, וביותר קשה מבלוע שכבר עברה עליו מעל"ע דהו"ל נ"ט לפגם דאיך אפשר לתקן אותו מטבל בעין, והא תפ"ל דהו"ל ודאי מן החיוב על הפטור (אם ננקוט כהלבו"ש הנ"ל דלא מהני כלל הפרשה מן החיוב על הפטור אף בכה"ג דלא קפיד מה שהחיוב ישאר מקולקל). וגם נראה פשוט דבכגון דא לא יוכל גם להפריש עליו מטבל דרבנן כיון דנ"ט לפגם לא אסור אלא לכתחלה וקיל טפי משאר דרבנן, ונמצא שאי אפשר כלל לתקנו אלא מיניה וביה שהוא בלתי אפשרי כלל, והדבר צריך תלמוד ולא פה המקום להאריך בזה".

על כן נראה לומר, שעל בלוע בן יומו יפריש מן החיוב כפי שהביא הרב עמיחי מדברי הגרשז"א במנחת שלמה (סי' עב אות ט), ובניגוד לדברי הלבו"ש. אולם על בלוע שאינו בן יומו שטעמו פגום וגם אם יצא מדופני הכלי לא יחשב, א"א להפריש. ולכן הכלי יצטרך הגעלה כפי שכתב הלבו"ש, או שישתמש בו כמות שהוא, כפי שכתב במנח"ש (שם אות ח) שלא נאסר עי"ש.