הדרכה באכילה מחוץ לבית

א. מי נותן את ההכשר

אמנם 'עד אחד נאמן באיסורים', אך אנו יודעים שישנם זייפנים ושקרנים שמרמים בשיטתיות כדי להרוויח כסף. הרבנות הראשית מפרסמת את הידוע לה בנושא זה. מומלץ להירשם באתר של משרד הדתות או באתר 'כושרות' כדי לקבל את עדכוני הרבנות הראשית ופרסומיה. בחוזרים אלו נמצאות גם כן רשימות של מקומות שהרבנות הורידה להם את ההכשר ומוצרים עם הכשר מזויף. הרה"ר מפרסמת גופים המציגים את עצמם כנותני כשרות, אף שאינם מאושרים מטעם הרה"ר לישראל. אחד מהם הוא 'שמן המשחה', הפועל במסעדות רבות באזור ת"א, וישנם עוד גופים רבים כדוגמה זו. הכרחי לדעת: ישנם עשרות 'בד"צים' הפועלים היום במדינת ישראל, ורק בודדים מתוכם הם הכשרים אמיתיים. כל השאר – אין לצרוך אותם כלל וכלל.

הבד"צים שנחשבים להשגחות טובות ואמינות הם:

בד"ץ העדה החרדית, הרב לנדאו, בד"ץ מהדרין של הרב רובין, יורה דעה של הרב מחפוד, בית יוסף, אגודת ישראל, מחזיקי הדת-בעלזא, חת"ס בני ברק, חת"ס פתח תקווה, שארית ישראל.

רשימה זו נכונה לתחילת שנת תשע"ו, ויכול להיות שיהיו חידושים ושינויים עם הזמן. כל שאר נותני ההכשרים טעונים בדיקה, וידוע שיש בתוכם זיופים מוחלטים שאין כל קשר בינם לבין כשרות. יש זייפנים המשתמשים במשחקי מילים בתעודות שלהם, ונדרשת לכך זהירות רבה. לדוגמה: הרבנות פרסמה בעבר גוף שקרא לעצמו 'יודע דעה' – שם דומה ל'יורה דעה' של הרב מחפוד. גם באזור באר שבע ישנן תעודות של הרב לנדאו – כמובן לא הרב יהודא לייב לנדא אב"ד בני ברק. מי שלא מדקדק בתעודה ויודע מה לחפש בה, יכול בקלות לבוא לידי טעות ולאכול במקום ללא השגחה.

 נוסף על כך, על פי חוק האונאה בכשרות של מדינת ישראל, כל מקום שמציג את עצמו כ'כשר' – חייב שתימצא בו תעודת כשרות בתוקף (לא מצולמת!) מטעם הרבנות של אותו אזור או רבנות העיר, המועצה הדתית האזורית, הרב האזורי, רב היישוב וכד'. דרך אגב, מצווה גדולה לדווח לרה"ר על כל מקום שמפרסם את עצמו ככשר, אף שאין לו תעודה בתוקף של הרבנות. מתקשרים למספר 02-5313131, מחלקת האונאה בכשרות, ומשאירים בתא הקולי את כל הפרטים של המקום.

ב. רמות הכשרות

הרבנות הראשית לישראל היא רבנות של כלל ישראל, ולא של עדה או קבוצה של יהודים כאלו או אחרים. משום כך, הרה"ר מספקת שירותי כשרות לכל דרגות ההקפדה: מכשרות ברמה הפשוטה ביותר ועד לרמת המהדרין מן המהדרין. מובן שגם רמת הכשרות הרגילה נמדדת ע"פ אמות מידה הלכתיות שנפסקו ב'שלחן ערוך', אלא שבמקרים מסוימים היא מסתמכת על דעה הלכתית שאינה מוסכמת על כל הפוסקים, או אפילו על דעות שלא הובאו ב'שלחן ערוך' או בנושאי כליו, ולעתים אף על דעת יחיד המובאת בפוסקים. לכן כל אחד צריך ללמוד ולחקור לעצמו בהתייעצות עם רבו, וכמובן בידיעת ההבדלים שבין כשרות רגילה וכשרות מהדרין, איזו רמת כשרות לשמור באופן אישי וכיצד לנהוג בכל מקרה ומקרה.

ג. סוג ההשגחה

זהו נושא רחב מאוד הכולל תחתיו תתי נושאים רבים, ויש לו השפעה חזקה על כל מערך הכשרות באותו מקום שאתה חפץ לאכול בו. ע"פ נוהלי הכשרות של הרה"ר, באולמות ובבתי מלון על המשגיח להימצא בכל שעות הכנת האוכל והגשתו. בנושא הזה אין הבדל בין מהדרין לכשרות רגילה. למרות זאת במסעדות, סטקיות וכד', את שעות הימצאות המשגיח קובעים הרבנים האחראיים על נתינת הכשרות באותו מקום. לכן אם נודע לכם על מקום שדרושה בו השגחה צמודה (כגון בית מלון) ואין הימצאות משגיח במשך כל הזמן, יש לדווח לרב האחראי על הכשרות באותו מקום או לאותה מחלקה ברה"ר (כשרות קייטרינג, אולמות ומסעדות).

ד. הימצאות המשגיח

זוהי השאלה הבאה המתבקשת לפי מה שביררנו עד עכשיו. אם המשגיח נמצא במקום, אפשר להתחיל לברר אתו את כל השאלות שיתבררו בהמשך. אם הוא איננו נמצא במקום – באולם או בבית מלון – זה אומר דרשני, שהרי הוא אמור להיות שם בכל שעות העבודה. במקרה כזה יש לחפש את מספר הטלפון הנייד שלו בתעודת הכשרות וליצור אתו קשר. אם לא רשום על התעודה מספר הטלפון שלו וגם בעלי העסק לא מוכנים לספק אותו, זה מעורר חשד בעניין רמת ההקפדה באותו המקום. כאן כבר כדאי לפנות למפקח הכשרות של הרבנות שאחראי על אותו המקום.

ה. עובדי המטבח

 בישולי גויים היא אחת הבעיות הנפוצות והקשות הקיימות היום בעולם הכשרות. מחלוקת בין פוסקי ספרד לפוסקי אשכנז יוצרת מציאות שבה לחצי מהציבור יהיה קשה מאוד למצוא מקום לסעוד בו. נראה את עיקר הדין:

 ב 'שלחן ערוך' יו"ד סי' קיב-קיג מובאות הלכות אפיית גויים ובישוליהם:

1. לגבי אפיית פת וכל סוגי פת הבאה בכיסנין (מיני מזונות אפויים שברכתם 'בורא מיני מזונות' ושאפשר לקבוע עליהם סעודה): לכל השיטות, בין לספרדים ובין לאשכנזים, מספיק שהדלקת האש או הדלקת התנור תיעשה ע"י יהודי ואח"כ הגויים יכולים לאפות.
2. לגבי כל סוגי המאכלים האחרים אין הדין כן, אלא שלפי מרן ב'שלחן ערוך', וכך היא ההלכה לבני עדות המזרח, לא די בהדלקת האש בלבד, אלא צריך שגם ישראל יבשל את המאכלים. אמנם, לפי שיטת הרמ"א, וכן היא ההלכה לאשכנזים, גם כאן די בהדלקת האש ע"י ישראל ולאחר מכן יכול הגוי לעשות את כל הבישולים.

חשוב לציין שע"פ נוהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל (בחוברת הנהלים משבט תשס"ג), חייב כל בית אוכל, מפעל וכד', בין שכשרותו למהדרין ובין שכשרותו רגילה, לקיים את הדין ע"פ מרן, דהיינו לדעה המחמירה, כדי שכל ישראל יוכלו לאכול בכל מקום. בשנים מאוחרות יותר דנה ועדת הכשרות של מועצת הרה"ר בשינוי הנוהל הזה, והוסכם כי כל מקום שיש בו רק כשרות רגילה – חובת ההקפדה על בישול ישראל תהיה רק ע"פ שיטת הרמ"א. כיום (תשע"ו) כתוב בקובץ נוהלי כשרות של הרבנות הראשית כך:

לעולם הבישול יהיה בישול ישראל. בכשרות מהדרין חובה כי הבישול יהיה לפי שיטת מרן הבית יוסף.

1. הדלקת האש תיעשה אך ורק על ידי המשגיח.
2. בתנור שנשאר דולק כל הזמן אלא שהטמפרטורות בו משתנות על ידי סגירת הדלתות – ניתן לסגור את דלת התנור על ידי נכרי, למרות שבכך גורם הנכרי להגברת החום.
3. בתנור קומביסטימר שסגירתו גורמת להפעלתו, יש להכניס גוף חימום שישמש כאש תמיד לכל שעות הפעילות של המטבח, עם מפסק נפרד להדלקתו ולכיבויו ע"י המשגיח.
4. תנור שכבה במהלך שעות העבודה לא יובער מחדש אלא על ידי המשגיח.
5. ברמת כשרות מהדרין – בכל המקרים דלעיל הנחת והכנסת התבניות או הסירים תיעשה על ידי יהודי.

למעשה המשמעות היא שבכל מקום שיש בו רק כשרות רגילה, וחובת ההקפדה על בישול ישראל תהיה רק ע"פ שיטת הרמ"א, ספרדים אינם יכולים לאכול. מכיוון שמרבית העסקים הם בעלי כשרות רגילה, ספרדים אינם יכולים לאכול ברוב רובם של המסעדות, המלונות והאולמות בארץ. האמת היא, לשמחתנו, שישנן רבנויות שקיבלו עליהן להקפיד אף בכשרות רגילה על בישול ישראל לפי מרן, למרות ההוראות של הרבנות. מקצתן הן: צפת, עפולה, בית שאן, שומרון, בנימין, גוש עציון, אשדוד, מטה אשר, פתח תקווה ועוד. 

חשוב לציין שלא בכל מאכל או מוצר שייך איסור בישול גויים. ישנם שני סוגי מאכלים שעליהם לא גזרו חז"ל איסור זה:

1. דבר שנאכל חי בלי בישול, כגון ירקות כמו עגבנייה (סלט מטבוחה) ומיני פירות שעושים מהם קומפוטים, וכן דברי חלב.
2. דבר שלא 'עולה על שולחן מלכים', דהיינו שאינו די מכובד כדי להגיש אותו לאורחים, לדוגמה דגים קטנים כמו סרדינים.

לכן בבית עסק עם כשרות רגילה צריך לשאול את המשגיח כיצד נוהגים באותו מקום. לפעמים הוא יגיד שמקפידים שם אף לפי מר"ן, לפעמים יאמר שנוהגים לפי הרמ"א, ופעמים הוא יודה שקשה לו לפקח על בישולי עכו"ם אפילו לפי שיטת הרמ"א. בדרך כלל הסיבות לכך שאף את ההדלקה הוא אינו מבצע הן שבאותם מקומות שההכשר הוא כשרות רגילה, לא מחויבת נוכחות משגיח במשך כל היום אלא רק במספר מועט של שעות, או שהוא 'נכנס ויוצא'. במציאות הזאת קשה מאוד לומר שהפועלים הגויים לא מדליקים ג"כ את האש והתנורים, דבר האוסר את המאכלים אף לשיטת הרמ"א וגם מטריף את הכלים.[1] ייתכן שהמשגיח או המלצר יודו שהגויים מבשלים, ויציעו לפתור את הבעיה בכך שהם יניחו לסועד את האוכל על האש, אולם זה לא מועיל כי הכלים טרפים מהבישול הקודם.

ו. כשרות חומרי הגלם

באופן כללי: בחלק הזה ובחלקים הבאים אנו עוברים ממישור של תפקוד כוח האדם שבמטבח אל שטח חומרי הגלם המרכיבים את המאכלים שבסופו של דבר יוגשו לשולחן שאנו רוצים לסעוד עליו. פרט למים מהברז אין עוד חומר גלם שלא צריך עדות על כשרותו. אפילו בביצה תהיה נפקא מינה הלכתית אם היא חתומה בחותמת או לא (לעניין הימצאות של דם בביצים).

בנושא כשרותם של חומרי הגלם, ישנם שני סעיפים עיקריים:

1. רמת כשרות המוצר.
2. זיוף של חותמת הכשרות שעל גבי המוצר.
3. בשר ועופות

בשרים מתחלקים לשלושה סוגים: 1. בקר וצאן; 2. הודו; 3. עוף.

בשלב זה נדון רק בחומר הגלם, דהיינו בשר שחוט, ולא במוצרים מוגמרים הנעשים מבשר.

בקר וצאן

בכשרות הבשר ישנם שני מנהגים סביב אכילתו. יש שאוכלים רק בשר 'חלק', ויש שאוכלים בשר כשר אף על פי שאינו 'חלק'. מהו בשר חלק? ישנם שמונה סוגי טרפות אפשריים בבהמות, והם מתפרטים לשבעים סוגים של טרפות. מתוך כל אלו ישנו רק סוג אחד שחז"ל הצריכו לבדקו: נקובת הריאה.[2]

כיום נבדקת כל ריאה שתי בדיקות: האחת – כשהיא עדיין בתוך הבהמה, והאחרת – לאחר שמוציאים אותה מהחזה של הבהמה. לפעמים נמצא ע"ג הריאה של הבהמה כעין חוט או סרוך (סירכא). לפי שיטת ה'שלחן ערוך', זהו סימן שישנו נקב באותו מקום בריאה, והבהמה טרפה, כיוון שהיא נקובת הריאה. לפי הרמ"א ניתן לבדוק אם הסירכא מעידה על נקב או לאו.[3] מסירים בעדינות ומתוך הרבה מאוד יראת שמים את הסירכא, ואחר כך מנפחים את הריאה. אם יוצאות בועות של אוויר, זוהי ראיה שיש בה חור והיא טרפה, אבל אם לא יוצא אוויר, סימן שאין חור והבהמה כשרה אבל לא 'חלק'. באופן עקרוני האשכנזים הקלו כמו הרמ"א, ואילו הספרדים החמירו כמרן. אמנם יש בהלכה זו מנהגים רבים והחלוקה הכללית הזו אינה תמיד נכונה, למשל: ספרדים רבים מיוצאי צפון אפריקה נוהגים כרמ"א, ולעומתם ישנם אשכנזים הנוהגים כמרן. לכן, כאשר אתה ניגש לאכול בשר או אפילו לקנות בשר לביתך, עליך לדעת מה מנהגך.

בכל מקום המציג תעודת כשרות 'מהדרין' אמורים בשר הבקר והצאן להיות בגדר 'חלק', אבל במקומות של כשרות רגילה – הבשר כמעט תמיד ברמת כשרות רגילה. במטבחי צה"ל כיום כל הבשר הגולמי הינו 'חלק', אולם מוצרים מוגמרים, כגון המבורגר וכו', וגם אוכל מוכן משירותי הסעדה (קייטרינג), לפעמים מכילים בשר כשר בלבד, וזה יוצר בעיה אצל חייל שאוכל רק בשר 'חלק'. חשוב לדעת שכל חייל צה"ל רשאי לדרוש אוכל 'מהדרין', הכולל בשר 'חלק' ומוצרי אוכל אחרים ברמת 'מהדרין'.

הודו ועוף

למרות מה שרשמנו לעיל, הודו ועוף בנפרד הם פחות או יותר זהים מבחינה הלכתית. אותן הקפדות שיש בהודו קיימות גם בעוף, ולהפך. אמנם ישנה בעיה הלכתית-טכנית קשה בנוגע לכשרות העופות – מה נחשב 'מהדרין' בעופות? חז"ל לא ציינו הקפדות מיוחדות בעופות ואין טרפות מיוחדות הדורשות בדיקה. כלומר חז"ל בעצם לא הצריכו לבדוק שום טריפות בעוף. כמו כן אין הגבלה של קצב השחיטה, דהיינו למספר מסוים של עופות בדקה, או חיוב של בדיקת הריאה וצומת הגידים, ולא מצאנו הדרכה כמה עופות מותר לשחוט בלא בדיקת הסכין בין עוף לעוף. לרה"ר היום יש רשימה של הקפדות המבדילות בין עוף 'מהדרין' לבין עוף ברמת כשרות רגילה (קובץ נוהלי כשרות עמ' 13–18). לדוגמה יש הבדלים בכל הנושאים הללו:

1. מנוחת השוחט – כמה זמן הוא שוחט, כמה הוא נח בין שחיטה לשחיטה.
2. בדיקת סכין.
3. קצב השחיטה.
4. בדיקת ריאות.
5. בדיקת צומת הגידים.
6. פתיחת הגב במליחת העוף.

בספר הנהלים של הרה"ר יש שלוש רמות כשרות בעוף ובהודו:

1. הקרוי 'עוף חלק' – אין עוף חלק בהכשר הרבנות, אלא שכל הבדצי"ם כותבים על העופות שתחת השגחתם 'חלק'. ברור לעין כול שמכיוון שאין מושג של 'חלק' בעוף, הכיתוב 'חלק' לא בא לומר כיצד בדקו את הריאה של העוף אלא שהעוף ברמה הגבוהה ביותר של הכשרות.
2. רמת 'מהדרין' – מקפידים בפועל על כל מה שהרבנות דורשת בעוף ובהודו מהדרין.
3. רמת כשרות רגילה – מקפידים על הנהלים של עוף רגיל.

למעשה כמעט כל המשחטות כותבות 'מהדרין' על ההודו והעוף, בלא שום קשר לקיום נוהלי הרה"ר לעוף מהדרין.  כל אחד צריך לחקור לעצמו את הסוגיה הזו, ובהתייעצות עם רבו צריך לקבוע לעצמו איזו רמת כשרות של עוף והודו הוא יקפיד לאכול.

מוצרי בשר מעובדים

כאשר עוברים לדבר על מוצר מוגמר, המצב נעשה הרבה יותר מורכב, שהרי עכשיו מלבד הבשר ישנם מוצרי גלם נוספים, ולכן יש לברר אם המוצר המוגמר הזה אכן עומד בסטנדרטים שהאדם קבע לעצמו. לדוגמה, כאשר רוצים לקנות נקניקייה, ושואלים איזה סוג נקניקייה זה, ומשיבים שזו נקניקיית עוף, לכאורה אין בעיה לאכול אותה גם למי שאוכל רק בשר 'חלק', שהרי לא צריך לבדוק ריאה בעוף. אלא שבהרבה מוצרי בשר ישנה תערובת של סוגי בשרים ושומן בשר. ישנן נקניקיות עוף והודו שאחד מהמרכיבים בהן הינו שומן בקר שבדרך כלל אינו 'חלק'. מי שאוכל רק 'חלק' – לא יוכל לאכול את אותן נקניקיות. כך הוא גם המצב במוצרי בשר מעובדים נוספים, כגון: קובה, סיגרים, המבורגר, קבב וכו'. אפילו בדוכן של שווארמה, לאחר שבדקנו ושאלנו והתברר שהוא מבשר הודו, לפעמים מניחים מלמעלה גושים של שומן שמטפטף על הבשר כאשר הוא מסתובב מול האש, והשומן לא תמיד של בשר 'חלק'. אם השומן הזה הוא שומן כבש לא 'חלק', תהיה בעיה באכילת השווארמה למי שאוכל 'חלק', שהרי טפטף עליה השומן לא 'חלק'.

2. חלבי

מקובל בציבור שבמזון חלבי אין בעיות כשרות ולכן עדיף לאכול חלבי ולא להסתבך עם בשרי. כשמעיינים קצת בבעיות הרבות המתעוררות בכשרות החלב, רואים שהנחה זו פשוט איננה נכונה. אני מציע למי שיכול שייכנס לאתר האינטרנט של 'תנובה' ולראות עם אילו בעיות על הפוסקים ואנשי השטח להתמודד: חלב שנחלב בשבת, חלב של בהמות שנטרפו עקב ניתוחים או פציעות שונות האוסרים את החלב ע"פ הכלל ש'כל היוצא מן הטמא טמא' ועוד. ישנם חומרים המחמיצים את החלב והופכים אותו לגבינה, הנעשים לעתים מן החי, וקשה מאוד לפקח על כשרותם. ישנו חלב (ניגר) עכו"ם, שמיעוט מן הפוסקים התירו אותו, ובארץ ההיתר הזה כמעט ולא התקבל להלכה, וכך נוהגת הרה"ר שלא נותנת אישור על מוצרים המכילים חלב עכו"ם ניגר, אף שעל המוצר יש הכשר מחו"ל. בשוק נמצאות גם חמאת עכו"ם, שחלק מהפוסקים התירו ע"פ מנהג המקום ובארץ אין מנהג להתיר, או גבינת עכו"ם שהיא איסור מוחלט ואין פוסק המתיר אותה. נעשה גם שימוש בג'לטין מן החי במוצרי חלב, וידוע שיש מחלוקת בפוסקים על כשרותו. היום התמעטו הפוסקים המתירים אותו, כיוון שתהליך הייצור השתנה (פעם היו משתמשים בעיקר בעצמות יבשות לעשיית ג'לטין, אבל היום משתמשים בעצמות טריות ובעורות טריים של חזירים ובהמות נבלות, דבר המקשה על דרך ההיתר במוצרי ג'לטין). אמנם ישנו היום ג'לטין מדגים טהורים והוא כשר לשימוש, אולם חלק מהפוסקים אסרו לספרדים את השימוש במוצרי חלב עם ג'לטין דגים משום איסור סכנה, כי חלק מהספרדים לא אוכלים חלב עם דגים. ישנם חומרי הקרשה אחרים העשויים מן הצומח ומותרים בשימוש עם חלב.

כמו כן יש לא מעט זיופי כשרות של מוצרי חלב מחו"ל, בעיקר בחמאה, בגבינות ובשוקולד, ונצרכת זהירות גדולה כדי שלא להיכשל באכילתם. הפתרון הטוב ביותר הוא לאכול רק מוצרי חלב מהארץ, מחברות מוכרות ובהכשר מוכר. לכן כאשר אוכלים בחוץ חלבי, צריך לברר מהם חומרי הגלם שמשמשים בהכנת המאכלים המוגמרים. צריך לדעת כי לעתים המשגיחים עצמם אינם מודעים לבעייתיות הקיימת או שאינם מתעדכנים בזיופים שהרבנות מפרסמת. הפתרון הפשוט ביותר הוא לרכוש אוכל רק במקום שיש לו הכשר מהדרין. אמנם הצעה זו אינה פשוטה, מכיוון שבמקומות ובאזורים רבים אין אפשרות למצוא מקומות חלביים כשרים למהדרין.

3. דגים

מצב כשרות הדגים אינו קל יותר. ישנן שתי בעיות עיקריות: דג טמא, כלומר דג שכלל אינו כשר, וטפילים בדגים. ישנם משגיחי כשרות בבתי עסקים שקולטים כל דג בלא בירור ולא מקפידים כדבעיא, ואומרים: 'זה דג, איזו בעיה יכולה להיות בו?'.  לכן ראוי ונכון לברר עם המשגיח את כשרות הדגים בבית העסק.

דג טמא

לדג כשר צריכים להיות שני סימני כשרות: סנפיר וקשקשת. חז"ל מסרו לנו שלכל דג שיש קשקשים יש גם סנפירים, ולכן למעשה כל דג או חתיכת דג שיש עליהם קשקשים הם כשרים. ישנם דגים המשווקים בלי עור ומכונים 'פילה', ובהם אין לנו יכולת לבדוק את הקשקשים. כל דג שמשווק בלי עור, דג מעובד או אפילו דג עם עור אבל מקושקש מצריך שתי חותמות כשרות, כפי הקרוי אצל חז"ל 'חותם בתוך חותם'. ישנם דגים, למשל נסיכת הנילוס, המשווקים עם פס של עור עם קשקשת. זו בעצם תעודת הכשרות הטבעית של הדג, ואין צורך בהכשר. נוסף על כך אמרו הפוסקים שאין לסמוך על שם הדג כדי לדעת אם הוא כשר או לא. לדוגמה: ישנם הרבה מאוד דגים שמכונים בשם 'טונה', ולמעשה חלק מהדגים הנושאים שם זה אינם כשרים.

טפילים בדגים

ישנה בעיה הלכתית קשה של טפילים בדגים. דבר מיוחד שיש באיסור החמור של אכילת תולעים הנמצאות בדגים הוא שהאוכל טפיל שלם עובר על ארבעה איסורי דאורייתא, וכל זאת למרות שגודלו של החרק פחות מכזית, כי האוכל ברייה שלמה מתחייב אף שלא אכל כזית איסור. בעיית טפילים בדגים תמיד הייתה קיימת בדגי ברֵכות ודגי ים בארץ, אבל התעצמה מאוד בשנים האחרונות בדגים המיובאים מחו"ל, ובעיקר מסין, עם הימצאותו של טפיל חדש שלא נמצא באזורנו בשם אניסקיס. בחלק מהדגים נמצאים תולעים וטפילים מסוגים שונים לעתים קרובות. כיום דגי ברכות מהארץ המשווקים עם הכשר הינם נקיים מטפילים. בכל אופן, כאשר אוכלים דגים שלמים כדאי מאוד לא לאכול את אזור הראש, הזימים והזנב. ישנם גם דגים שעל עורם נמצאים חרקים, ויש שבתוך בטנם. לכן, צריך לברר עם המשגיח אם הדגים הם מפוקחים וללא תולעים. גם בדגי פילה למיניהם בדרך כלל אין הימצאות של שרץ המים. לשתי בעיות הללו יש פתרון פשוט: לרכוש דג עם הכשר או עם פס קשקשת, או ארוז 'חותם בתוך חותם' שרשום עליו שהוא נקי מטפילים. בשימורי דגים דרוש הכשר מוכר ואישור הרבנות הראשית לישראל, כמו שהזכרנו לעיל לגבי טונה. כמו כן צריך להקפיד גם על דגים כבושים, כגון הרינג, ודגים מעושנים וכן על סלט איקרה הנעשה מביצי דגים, ששם ישנה בעיה נוספת של דג טמא וגם של טפילים היושבים על גבי אשכול הביצים שממנו עושים את האיקרה.

4. שאר מוצרי הגלם היבשים

הזכרנו לעיל בסעיף א' הכשרים שונים, רמות כשרות וזיופי כשרות. כאן המקום ליישם את הידע הזה. צריך לשוחח עם המשגיח על הנושא הזה. ישנם מקומות, בעיקר עם כשרות מהדרין, שהרבנות המקומית או בד"ץ מגבילים בהם את חומרי הגלם המותרים שם בשימוש. למרות זאת באותה רבנות יכול להיות שכלל וכלל לא מגבילים את סוגי חומרי הגלם הנכנסים כאשר מדובר בכשרות רגילה. למעשה זו בעיה קשה למי שמקפיד על בישולי עכו"ם לפי מרן. ישנם חומרי גלם רבים ברמת כשרות רגילה, שבמוצהר אין בהם הקפדה על בישולי נכרים לפי מרן, דהיינו תהליך הבישול של חומרי הגלם מתבצע כולו ע"י גויים, ורק הדלקת האש היא על ידי ישראל.

גם במוצרים המיובאים מחו"ל ישנה בעיה קשה של בישולי עכו"ם. למעשה הרבנות הראשית נותנת אישור על מוצרים שהקפידו עליהם רק לשיטת הרמ"א. יתר על כן, כמעט כל המוצרים החלביים מחו"ל מכילים רכיבי חלב גוי ולא רק אבקת חלב גוי כמו בעבר. יש גם בעיה של זיופי כשרות בעיקר מחו"ל, אבל גם בתוך הארץ יש לא מעט זייפנים. מהכרת המציאות בשטח נראה כי הרבה מאוד משגיחים אינם מתעדכנים בזיופים, ולכן אם המשגיח אומר שהוא מכניס כל דבר שיש עליו הכשר ומצד שני אינו מקבל את עדכוני הרה"ר לגבי זיופי מוצרי יבוא, מוכרחים אנו לומר שיש כאן בעיה לא פשוטה, וצריך להתבונן היטב אם אפשר לאכול באותו מקום או לא. עם כל זה כיום יש כמה חידושים מרעננים ומבורכים. אחד מהם הוא קבוצות וואטס-אפ של מפקחי כשרות ומשגיחים שמיידעים אלו את אלו בכל זיוף שמתגלה. חידוש אחר הוא ההוראה של הרה"ר שלכל חברה המספקת מוצרים לבתי עסק צריך תעודת כשרות, וכך מצליחה הרבנות למגר את הזיופים כבר בדלת של מחסן הספקים.

5. פירות וירקות

בנושא הזה ישנם שלושה עניינים הלכתיים: 1. ערלה; 2. הפרשת תרומות ומעשרות. 3. חרקים.

ערלה

איסור ערלה שייך, כמובן, רק בפירות עץ מגידולי קרקע של ארץ ישראל, שהרי ספק ערלה בפירות חו"ל מותר, הלכה למשה מסיני. אבל כל ספק ערלה בא"י אסור, כיוון שהוא ספק דאורייתא. יש הרוצים לומר שאין בעיה בפירות, כי הכול עובר דרך תנובה, אלא שאין זה נכון, כי בשנת תשס"ד תנובה סגרה את מחלקת הפירות וירקות שלה. לכן צריך לברר עם המשגיח אם פירות העץ מגיעים ללא חשש ערלה. לפעמים בדיקה זו אינה מספקת, כי ישנן כמה שיטות בפוסקים כיצד יש להתייחס לתערובות של ספק ערלה, דהיינו סתם פירות שאינו יודע מה מצבם. יש שדורשים בדיקת אגרונום בכל עץ, ויש שמתירים ע"פ ביטול ברוב. זו סוגיה הדורשת לימוד, וכל אחד יחליט, לאחר עיון בסוגיה ולאחר התייעצות עם הפוסק שלו, אם הוא רוצה לסמוך על השיטות המקלות בספק ערלה או שרוצה לנהוג כמהדרין ולאכול רק פירות עץ שאין בהם שום ספקות או ביטולים.

תרומות ומעשרות

כיום ישנה כמות גדולה מאוד של ספק טבל בשווקים ואצל ספקים בארץ. לכן צריך לרכוש את הירקות בצורה מסודרת ומושגחת, או להפריש תרומות ומעשרות מכל דבר שאין ודאות שהפרישו ממנו. מובן שבכל מצב של ספק, ההפרשה ופדיון המעשר השני יתבצעו בלי ברכה. על כן צריך לברר עם המשגיח אם הוא קולט פירות וירקות בצורה מסודרת ללא חשש טבל. אם לא, צריך לוודא שהוא יודע להפריש תרומות ומעשרות ולפדות מעשר שני. כמו כן צריך לברר כיצד הוא פודה את המעשר השני: האם דרך מנוי באחת הקרנות לפדיון מעשר שני, או שיש לו מטבע שלו או של המקום שהוא עובד בו.

הנחמה היא שאפשר תמיד להפריש עצמאית מהפירות והירקות המוגשים לנו לשולחן (חוץ מבשבת שיש בזה איסור, אך גם לזה יש דרכי היתר). אולם כשאין סידור נאות בעניין הפרשת תרומות ומעשרות באותו מקום, זה אומר דרשני על שאר שטחי ההלכה בכלל ועל המשגיח בפרט.

ירקות עלים

שמענו לא פעם ולא פעמיים כאלו היוצאים נגד העיסוק הרב בבעיית החרקים במזון. יש הטוענים שאין כאן בעיה אמתית, שבעבר לא עסקו בדברים הללו ושזה לא כתוב בדברי חז"ל ובפוסקים. כל הטענות הללו פשוט אינן נכונות. התורה עצמה כותבת בשמונה פסוקים שונים את האיסור שבאכילת שרצים. דבר זה חריג מאוד, שהרי די היה לכתוב נושא זה בתורה רק פעם אחת. יתר על כן, בכל פעם שאדם עובר על איסור אכילת שרצים, הוא אינו עובר רק על איסור אחד אלא על ארבעה עד שישה איסורי דאורייתא, תלוי בסוג החרק. ישנו סימן שלם ב'שלחן ערוך' יו"ד (סימן פד), ספרות ענפה של מפרשי ה'שלחן ערוך', שו"תים וספרים שלמים של אחרוני האחרונים העוסקים בנושא הזה. היום, ב"ה, ישנה מודעות רבה מאוד לנושא הזהירות מאכילת שרצים ורמשים. גולת הכותרת הייתה הירקות המפוקחים מגוש קטיף, ששינו את פני עולם הכשרות (ויה"ר שנזכה בעזרת ה' יתברך שמו לשוב, לכבוש וליישב את כל מלוא רוחב ארצנו הקדושה תחת שלטון כשר של יהודים המקיימים את התורה קלה כבחמורה, ולקידוש ה' הגדול של 'וירישתם אותה וישבתם בה' ביד רמה ובכוונה שלמה!).

הוראת הרבנות הראשית היום היא שבכל מקום יש חובה להשתמש אך ורק בירקות עלים מפוקחים, ללא חשש חרקים. לכן יש לשאול את המשגיח מה מקורם של כל ירקות העלים. יוצא מן הכלל בהוראה זו הוא הכרוב. בכשרות רגילה מותר להשתמש בכרוב רגיל לאחר הורדת ארבעה עלים חיצוניים, הוצאת ה'ליבה', קיצוץ הכרוב, השרייתו במי ניקוי ושטיפתו במים זורמים. לא מספיק לוודא שמשתמשים בירקות עלים מפוקחים, שהרי העובדה שהירקות גודלו בצורה מיוחדת לא מבטיחה 100% ניקיון מחרקים. על כל שקית מודפסות הוראות מפורטות כיצד לשטוף את הירקות לפני השימוש בהם. ההוראות הללו צריכות להישמר בקפדנות, כדי שנוכל להיות בטוחים שבאמת ירקות העלים הם נקיים. לכן צריך לשאול את המשגיח מי שוטף את ירקות העלים, ואם לא הוא השוטף בעצמו – האם הוא מדריך ומשגיח על מי ששוטף אותם. מובן שצריך לשאול אותו כיצד הוא שוטף ואם הוא מקפיד לשטוף כמו שכתוב ע"ג השקית. ברוקולי וכרובית קפואים נחשבים גם הם לירקות עלים. כמעט כל מה שנמכר במערכות השיווק ומוגש באולמות, בבתי מלון ובמסעדות אינו עומד בסטנדרטים של כשרות מהדרין (דהיינו נטול חרקים לגמרי), אלא שסומכים על חזקה ומיעוט המצוי. לכן ירקות עלים לכאורה אינם מותרים לאכילה בחוץ למי ששומר על רמת כשרות מהדרין.

קטניות

הימצאותם של חרקים ושרצים נפוצה מאוד בסוגי קטניות שונים. לכל קטנית יש הבדיקה המיוחדת לה. למשל: חומוס ושעועית צריכים להיבדק רק לאחר שמשרים אותם כ-10 שעות במים, כי רק לאחר מכן קליפתם נעשית שקופה ואפשר לראות את החרקים הנמצאים בתוכם. אם החרקים עדיין חיים בתוך הקטנית, הם יברחו החוצה בזמן שהקטניות מוכנסות לתוך המים, ויהיה אפשר לראותם במים, או לראות את החורים שנשארו פתוחים בקטניות. שאר הקטניות והדגנים נבדקים כאשר הם יבשים. בדרך כלל החרקים אינם נמצאים בתוך גרגר אורז או חיטה אלא בין הגרגרים (אורז עם נקודה שחורה איננו אסור).

ישנן רמות שונות של בדיקה: בדיקה מלאה, אחד אחד או בדיקה מדגמית. בסוגי קטניות הידועים כנגועים, ההלכה מצריכה בדיקה מלאה של כל הכמות שבה אנו רוצים להשתמש. באורז למשל, צריך לבדוק את כולו לאט-לאט על משטח, ולחפש את החרקים בין הגרגרים. בדיקה מדגמית מתבצעת כאשר המוצר לא נחשב נקי לגמרי, ואנו חוששים שיש בו חרקים. ישנם דברים המוחזקים כנקיים ואין צורך לבדקם, כגון אטריות או פירורי לחם, אולם מומלץ לפחות להסתכל עליהם קצת לפני שמשתמשים בהם. ישנם גם פירות יבשים ואגוזים שונים הצריכים בדיקה. במשמשים מיובשים למשל, צריך לפתוח עם סכין כל אחד ואחד כדי לוודא שאין שם תולעת או נשל של תולעת, דבר המצוי בהם. לכן צריך לברר עם המשגיח אם בוררים את הקטניות והדגנים השונים, באיזו דרך הם נבדקים ומי בודק אותם.

6. דברי מאפה

השאלה הראשונה הנשאלת היא מניין מגיעים דברי המאפה. יכולות להיות שתי תשובות: או שהם מאפה בית של אותו המקום בהיותו אולם, בית מלון או מסעדה שיש בהם קונדיטוריה משלהם, או לחילופין שדברי המאפה מגיעים ממקום חיצוני.

בקונדיטוריה מקומית ישנם ארבעה עניינים הלכתיים עיקריים המצריכים בדיקה:

1. ניפוי הקמח; 2. הפרשת חלה; 3. אפיית ישראל (דהיינו זהות הקונדיטור); 4. רמת הכשרות של חומרי הגלם.

על השניים האחרונים כבר דיברנו לעיל, ולכן נמקד את הדיון בשני הנושאים הראשונים.

ניפוי הקמח

יש נהלים מפורטים של הרה"ר למאפיות וקונדיטוריות, הן בנושא הקמח – קליטתו, אחסונו, ניקיון המאפייה או הקונדיטוריה ומקום אחסון הקמח (סילו), אבל לא נוכל לדון במסגרת זו בכל החילוקים והחששות שיש בכל אחד מנושאים אלו. נושא הניפוי עצמו קרוב יותר אלינו, שהרי כמעט כל אחד ניפה קמח בביתו. כאן ההקפדה צריכה להיות על ניקוי הנפה לפני הניפוי. על פי נוהלי הכשרות של הרבנות, חייבים לנקותה בעזרת לחץ אוויר בכל יום לפני תחילת העבודה,  אך לצערנו תנאי זה אינו מיושם כל כך בשטח. הניפוי עצמו צריך להיעשות  בנפה שיש בה צפיפות מסוימת של חורים לאינץ' (2.54 ס"מ) רץ, דהיינו בשורה אחת של חורים באורך אינץ' צריכים להיות 60 חורים לאינץ' לרמת מהדרין, ואילו ברמת כשרות רגילה די ב-50 חורים לאינץ'. הכינוי המקצועי לגדלים הללו הם 50 מ"ש או 60 מ"ש. הביטוי 'נפת משי' אינו מדויק ויכול להיות בגדלים שונים. כמובן צריך לבדוק באופן תדיר שהנפה אינה קרועה ושאין רווח בין הנפה לבין המסגרת שלה, שהרי לפעמים היא אינה מלובשת היטב ע"ג המסגרת, והקמח יכול לעבור בלא שינופה כראוי.

הפרשת חלה

המצווה להפריש חלה מן התורה מבוארת בבמדבר טו, יז-כא:

(יז) וידבר ה' אל משה לאמר. (יח) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. (יט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. (כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה. (כא) מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם.

מן העיסה (הבצק) מפרישים חלה לכהן, ויש בה דין של תרומה האסורה באכילה לזר (שאינו כהן) לאוכלה. למעשה היום גם לכהן אסור לאוכלה, מאחר שהוא טמא, וגם החלה טמאה. בזמן הזה מצוות חלה היא מדרבנן. אמנם גם במצב של ספק אם הפרישו או לא, אין אנו אומרים 'ספק דרבנן לקולא' ומוותרים על ההפרשה, אלא אנו מפרישים בלא ברכה, כיוון שכל מה שאפשר לתקן מתקנים, וכך הדין ג"כ כאשר יש ספק אם הפרישו מפירות תרומות ומעשרות, כמו שהזכרנו לעיל. לא כל דברי המאפה מתחייבים בחלה, אלא החיוב תלוי בשני דברים: הראשון הוא כמות הקמח, והשני הוא סוג העיסה או המאפה. רק כאשר העיסה מכילה קמח בנפח של 43.2 ביצים, היא חייבת בהפרשת חלה. נחלקו הפוסקים על איזו כמות של קמח מדובר. למעשה מה שנוהגים בד"כ הוא שמעיסה המכילה 1200 גרם קמח מפרישים בלי ברכה, מ-1666 גרם קמח – האשכנזים וחלק מהספרדים מפרישים בברכה, וחלק מהספרדים מפרישים בברכה רק מ-2487 גרם קמח.

לא כל סוגי המאפה חייבים בחלה. הזכרנו לעיל את הפסוק: 'והיה באכלכם מלחם הארץ', ועליו אמרו חז"ל, ונפסק כן ב'שלחן ערוך', שאין חיוב חלה אלא בלחם (יו"ד סי' שכט). המשמעות ההלכתית של 'לחם' לעניין חלה היא שתהיה עיסה עבה (לא רכה ונשפכת כמים) שנאפית, אבל עיסה רכה ומבושלת לא חייבת בחלה. למעשה רבו הדעות מה חייב ומה לא חייב בחלה, ומה מפרישים בברכה ומה בלי ברכה. הנושא ההלכתי מסתבך עוד יותר, בשל ריבוי סוגי המאפים הקיימים.

למעשה ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' שכט) מובאים חמישה סוגים של מאפים, בחלקם חייבים בהפרשה בברכה, בחלקם בלי ברכה ובחלקם פטורים לגמרי. בנוהלי כשרות של הרבנות עמ' 74 ההנחיות למעשה הן:

1. עיסה עבה כעיסת לחם המיועדת לאפייה – יש להפריש ממנה בברכה.
2. עיסה עבה המיועדת מראש לבישול ובישלה – יש להפריש ממנה, אך בלא ברכה.
3. מעיסה רכה המיועדת לאפייה – יש להפריש. המפריש מהבלילה הרכה צריך לומר שהחלה תחול בשעת האפייה, הואיל ואז חל החיוב על בלילה רכה.
4. בלילה רכה הנשפכת ונאפית על משטח ישר – אין צורך להפריש ממנה.
5. עיסה רכה הנשפכת ונאפת על משטח ישר שיש בו מקום קיבול קטן – חייבת בהפרשת חלה.

לכן כדאי לברר עם המשגיח כיצד הוא נוהג, אבל לזכור תמיד שגם אתה יכול לתקן את המאפים שרכשת כאשר יש בידך ספק אם נעשתה ההפרשה כדין (אך צריך לדעת שאין אפשרות להפריש מדבר שהוא פטור מהפרשה על דבר שהוא חייב בהפרשה. על כן, אם יש בידך סוגי מאפים שונים, יש להפריש מהם מספק, וכמובן ללא ברכה, על כל סוג בפני עצמו, שהרי אולי על סוג אחד הפרישו ועל הסוג השני לא הפרישו, או אולי סוג אחד בכלל לא התחייב בחלה והסוג האחר חייב).

למעשה מפרישים כל שהוא, עוטפים בנייר או ניילון ומשליכים לאשפה, ועדיף בשני כיסויים. כאשר דברי המאפה מגיעים ממקום אחר, אפשר פשוט לשאול את המשגיח מהיכן הם מגיעים ובאיזה הכשר הם, ואז אפשר לבדוק מה רמת הכשרות באותה מאפייה או קונדיטוריה.

ד. סכנתא חמירא מאיסורא

נושא זה מתחלק לכמה תתי נושאים: 1. בשר ודגים; 2. חלב ודגים; 3. ביצה, בצל ושום פתוחים שעבר עליהם הלילה.

חלק מהנושאים מובאים ב'שלחן ערוך' וחלקם בפוסקים אחרונים, ונפרט אחד לאחד:

1. בשר ודגים

ב'שלחן ערוך'[4] מובאות הלכות בשר ודגים, בישולם יחד ואכילתם יחד. אסור לאכלם יחד (שו"ע, שם) ואסור לבשלם יחד (הרמ"א שם). איסור הבישול יחד כולל כמה אפשרויות של בישול.

ע"פ נוהלי כשרות של הרה"ר לישראל (תשס"ה עמ' 50):

1. אין לבשל, לאפות, לחמם או לצלות בשר ודגים יחד.
2. אין לטגן באותה מטגנת בשר ודגים, אלא אם כן הוחלף השמן והמטגנת נשטפה היטב.
3. יש לייחד מטגנת נפרדת לטיגון ירקות.
4. אם יש מטגנת כפולה, יש לעשות מחיצה ביניהן.

בישול בשר ודגים יחד ב"ה לא מצוי בשטח, אבל במקרים רבים נתקלנו בחימום של בשר ודגים ביחד באותו ארון חימום, או בשימוש באותו צ'יפסר לבשר ולדגים בזה אחר זה בלא החלפת השמן. על כך צריך לברר עם המשגיח. נוסף על כך, נדיר מאוד למצוא מקום שיש בו צ'יפסר נפרד לטיגון ירקות. כוונת ההלכה פה היא שלא יטגנו ירק, כגון חצילים, בשמן שטיגנו בו בשר, כגון שניצל, ואח"כ יגישו את החצילים הללו עם דג. זה דבר שקורה כמעט בכל חתונה במנה הראשונה – מוגשים סלטים מטוגנים על השולחן ביחד עם דג. הבעיה יכולה להיות ג"כ הפוכה: סלטים שטוגנו בצ'יפסר שטוגן בו דג, ומגישים אותו יחד עם בשר, לדוגמה: במנה ראשונה, כשיש על השולחן גם סלטים וגם בשר, כגון כבד. צריך אמנם לדעת כי יש פוסקים המתירים לאכול סלט כזה יחד עם בשר, או להפך.

ארונית חימום היא ג"כ בעיה מצויה, שהרי מכניסים מגשים של בשר ומגשים של דג, והחימום מגיע כמעט תמיד ליותר מיד סולדת בו. ההלכה היא שכאשר אחד מן המוצרים מכוסה היטב, אין בליעה ופליטה של הבשר על הדגים או להפך. אמנם ישנם מוצרים מוגמרים שא"א לכסותם, שהרי הכיסוי גורם שיצטברו אדים בתוך התבנית והמאכל מתקלקל. הבעיה הזאת קיימת בעיקר בסוגי בצקים או מוצרים מטוגנים שיש עליהם ציפוי של קמח או פירורי לחם. בהכשרים מסוימים ישנה הקפדה על אגף נפרד במטבח לדגים, עם כלים נפרדים, צ'יפסרים נפרדים וכו'. נדרשת זהירות גם בזמן ההגשה ובזמן האכילה, ע"פ הוראת הרה"ר (עמ' 50):

בזמן הגשת הבשר (כגון בופה [מזנון]) ודגים יש להשתמש במגשיות, בסכו"ם ובמלקחיים נפרדים.

היום מקובלת הגשה של 'אמריקאן סרביס', דהיינו צלחות אישיות לכל אחד מן המאכלים, ובדרך זו הבעיה פחתה במקצת ב"ה. אמנם כאשר לבשר, לדג או לשניהם ישנו הרבה רוטב, האחד עלול לגלוש לתוך השני. זה, כמובן, רק כאשר המלצר מביא על אותו מגש צלחות בשר וצלחות דג. צריך ג"כ להיזהר בלחם שנגע בבשר או בדג, ונשארה עליו ממשות של האחד, וממילא אסור לאוכלו עם השני.[5] בכלל יש שאלה אם מותר לשני יהודים המכירים זה את זה לאכול בשר ודג באותו זמן על אותו שולחן, שהרי ב'שלחן ערוך'[6] נאסר על שני יהודים לאכול על אותו שולחן אחד בשר ואחד חלב, באותו זמן. (כמובן יש דרכי היתר, למשל ע"י הנחת היכר על השולחן, כדי שלא ישכחו ויאכלו זה מזה בשר וחלב יחד). שאלה זו לא הוכרעה בבירור, אבל ישנם הכשרים מסוימים המקפידים שלא להגיש בשר ודג באותה מנה, ואם יש דג במנה הראשונה, המלצרים מפנים את כל הסלטים והלחם לאחר מנת הדג.

אחת מנקודות התורפה בערבוב בין בשר לדג היא ב'בר הפתיחה' של אירועים כגון חתונות, או בבתי מלון. ע"כ הוראת הרבנות (בנוהלי הכשרות עמ' 50) היא שכאשר יש בר בהגשה עצמית יש להקצות אזורים נפרדים וכלים שונים לבשר ולדגים, וכן להציב שילוט המורה על דגים ובשר. הוראה זו כמעט ואינה נאכפת בשטח, ואפילו כאשר מקצים אזורים שונים אין שילוט בנמצא. כמו כן ישנם מאכלים שבדרך הגשתם אי אפשר לזהות מה תכולתם, בחלקם יש בשר ואיננו יודעים על כך. לכן צריך להיזהר לא לאכול יחד בשר ודג או דברים שאין אנו יודעים מהם, או משהו פרווה שנתבשל ברוטב או בשמן בשרי (אמנם לעיל הובא שיש פוסקים שלא אוסרים זאת). מובן שאם אוכלים דג בתחילה צריך לשתות ולאכול משהו פרווה לפני שאוכלים בשר ('שלחן ערוך' שם), אבל יש שאמרו שכאשר אוכלים בשר בתחילה ואח"כ רוצים לאכול דג, אזי צריך גם לבדוק שלא נשאר בשר בין השיניים ('כף החיים', שם).

2. שום, בצל וביצה

הנושא השני בעניין 'סכנתא חמירא' – יש להדגיש שהוא אינו מובא להלכה ב'שלחן ערוך'! ובכל זאת, בהכשרים מהודרים מקפידים על כך, וכך גם בהוראות הרה"ר אפילו בכשרות רגילה (נוהלי כשרות של הרה"ר תשס"ג בעמ' 35, 44).

אין להשתמש בביצים שקולפו אתמול, אא"כ ניתן עליהן תבלינים או שמן בצורה ניכרת. כמו כן, אין להשתמש בבצל ושום קלופים מיום אתמול אא"כ הוסיפו להם תבלינים או שמן בצורה משמעותית.

מקור דין זה הוא במסכת נידה (יז ע"ב):

אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הם שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה... ואע"ג דמנחי בסלתא ומייצרי וחתימי רוח רעה שורה עליהם. ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עקרן או קליפתן, אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן לית לן בה.

פירוש הגמרא הוא שבצל או שום כאשר הוא מקולף או חתוך ועבר עליו הלילה אפילו סגור ושמור בכלי - רוח רעה שורה עליו והאוכל אותו מתחייב בנפשו ודמו בראשו. ופירש רש"י – נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו אחרי מותו וכו'. אמנם בעל 'כף החיים'[7]  כותב שיש אפשרות להתיר בכל אופן בצל ושום קלופים כאשר הופכים אותם למאכל ע"י ש'ניתן עליהם תבלינים או שמן בצורה ניכרת', כמו שכתוב שם בנוהלי הכשרות של הרבנות.

אפשרות נוספת היא להשאיר את הקליפה או את השורשים, הם השערות שבחלק התחתון של הבצל או השום. כמובן מי שנוהג להקפיד על הלכה זו למרות שאינה כתובה ב'שלחן ערוך' צריך לברר עם המשגיח כיצד נוהגים במקום שרוצים לאכול שם. עצה נוספת מובאת ב'כף החיים' (שם בס"ק צג) וזו לשונו:

י"ל דאינו מזיק אלא כשאוכל כמו שהוא, אבל לאחר כבישה בחומץ או במי מלח או אחר בישול – אינו מזיק.

סיכום

נושא האכילה מקיף כמעט את כל חלק יורה דעה ב'שלחן ערוך'. ניסינו עד כמה שאפשר לתת סקירה כללית של ההלכות הרבות כל כך השייכות לעניין הזה. המטרה העיקרית הייתה שתוכלו לאכול מחוץ לבית בביטחון שמה שאתם אוכלים הוא באמת כשר. רצינו גם שמי שרוצה לקדש את עצמו במותר לו, יוכל לדעת כיצד להבחין בין רמות הכשרות השונות ולקבוע לעצמו את דרכו בהתייעצות עם רבותיו.

 

[1].   ע"פ  שו"ע, יו"ד סי' קיג סעי' טז.

[2].   שו"ע, יו"ד סי' כט סעי' ו-לט.

[3].   שם, סי' לט סעי' יג.

[4].   שו"ע, יו"ד סי' קטז' סעי' ב-ג.

[5].   כף החיים, יו"ד סי' קטז ס"ק כו.

[6].   שו"ע, יו"ד סי' פה.

[7].   כף החיים, שם ס"ק צב.