קמח מלא שנמצאו חרקים בחטים

א. ראשית יש להקדים שקיים הבדל בטיפול בקמח המלא לעומת הקמח הלבן הרגיל. קמח רגיל ניתן לנפותו בנפה צפופה, באופן שאף אם נמצאים בו חרקים הם לא יוכלו לעבור דרך הנפה. לעומת זאת, בקמח מלא הגרגרים שלו עבים באופן יחסי, ואינם עוברים בנפה צפופה אלא רק בנפה שגם החרקים המצויים בקמח יכולים לעבור דרכה, וממילא הניפוי בה אינו יעיל. לכן העצה היעילה היא לקנות קמח שמקפיאים אותו ישר לאחר הטחינה, ובאופן זה אין סיכוי להתפתחות חרקים גם אם נתערבו ביצי חרקים בקמח.

ב. נד"ד דומה למקרה שמביא הט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק יז): נשים קנו צימוקים ואפו אותם בתוך פשטידה ולאחר מכן אחת הנשים בדקה חלק מן הצימוקים וגילתה בהם חרקים, וגם אצל המוכר נמצאו צימוקים נגועים.

הט"ז פסק שהפשטידות שנאפו לפני מציאת החרקים מותרות באכילה, כיון שיש כאן שתי ספקות: (1) אין וודאות שהיו חרקים בצימוקים, שכן אלו נקנו לפני מציאת החרקים. (2) אף אם היו צימוקים, שמא הם נימוחו באפייה והתבטלו.

נקודת המוצא של הט"ז היא שאף אם נמצאו החרקים בחנות של הצימוקים, יתכן שאותם חרקים התפתחו רק מאותו שלב ואילך ולא קודם לכן. ולכאורה גם כאן אלו שקנו מאותו מוכר קודם לכן אין להם כלל שאלה על הקמח שלהם.

אולם לענ"ד יש מקום לחלק ולומר שהמקרה המדובר בט"ז שונה מנד"ד, כיון שהחרקים שבצימוקים שונים מהחרקים שבחיטים. בצימוקים, מדובר בסוג חרקי מחסן שמתפתחים עקב שהייה ממושכת בתוך השקים (יחסית לטמפרטורת החדר), ולכן יש מקום להבחין בין הצימוקים הנגועות לבין הצימוקים שנקנו קודם מציאת החרקים. מה שאין כן במקרה שלנו, מדובר בסוג חרק המתפתח בעת הגידול, ולכן לא ניתן לומר שהקמח שקנו אותן נשים הוא מחטים נקיות והנגיעות היתה רק בחטים השלימות.

לפי"ז אם חלק מהחיטים נמצאו נגועות, יש לשער שגם החטים שנטחנו הן חטים נגועות. יש על כן, לדון מה דין חטים נגועות שנטחנו?

בשו"ת תרומת הדשן (סי' קעא) פסק בכגון זה להיתר, לאחר שיברור את החטים הנקובות, שהן נגועות בוודאות ולאחר מכן יטחן את השאר. שני טעמים כתב תרוה"ד בנימוק ההיתר:

1. בריחיים שיש להם אפרכסת בורחים החרקים בגלל רעש הריחיים.

2. אף אם לא כולם בורחים הם ייטחנו וייבטלו בששים.

עם זאת כתב תרומת הדשן שיש לנפות את הקמח לאור היום, שאם בכל זאת נשארו חרקים הוא יוכל לזהותם ולהסירם.

השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' יד) הביא את דברי תרומת הדשן להלכה שניתן לכתחילה לטחון חטים נגועות כשהוא גם השמיט את הצורך לברור קודם את החטים הנקובות, וז"ל:

"חטים מתולעים מותר לטחנן והוא שירקד הקמח לאור היום (וכל תולע שיראה שם יזרקנו והשאר מותר)".

אמנם הש"ך (שם ס"ק לט) הדגיש שהיתר זה הוא רק אם יברור את החטים קודם הטחינה וכן דווקא אם מדובר ברמת נגיעות מועטה ולא ברמת נגיעות גבוהה שאז לדעתו לא ניתן להסתמך כלל על טחינת החטים.

לאור האמור לעיל נראה שיש להקל במקרה שלנו משתי סיבות:

א. אף אם נמצאו חלק מהחיטים נגועות, הדבר מגדיל אמנם את החשש ששאר החיטים נגועות אך אין בכך וודאות גמורה כמו במקרה של תרומת הדשן שדיבר על שק חיטים שהוחזק כנגוע.

ב. השו"ע נקט בסתמא להתיר לטחון חטים נגועות באופן ודאי אפילו לכתחילה, וכ"ש שיש להתיר בנד"ד כשהמדובר בדיעבד לאחר טחינת החיטים.

ומכל מקום גם במקרה שלנו יש לבדוק את הקמח הטחון בבדיקה חזותית מהטעם ש"כל מה דאיכא לברורי מבררינן" (פמ"ג משב"ז שם אות כ).