עיבוד מזון שיש בו נגיעות - חלק א'

ראשי פרקים:  

א. הצגת הבעיה

       ב. היתרו של תרוה"ד

       ג. ברירה מושלמת או חלקית

       ד. ברירה לכתחילה או לעיכובא

       ה. ביטול איסור לכתחילה

       ו. ביטול ספק איסור

       ז. הסתמכות על ספק וספק ספיקא

       ח. סיכום

* * *

א. הצגת הבעיה

במפעלי מזון רבים עלולים לעמוד בפני מצב בו חומרי הגלם הטבעיים, נגועים בחרקים, לעיתים או באופן קבוע, נגיעות מרובה או מועטה. לדוגמא: קטניות שמיועדות לאבקות או לממרחים (חומוס, שומשום) פעמים הן נגועות במזיקי שדה או חרקי מחסן. ביצי דגים המיועדים לסלט, מגיעות למפעל כשהם נגועות בטפילים. ירקות עלים המעובדים לתבלינים או לממרחים ("סחוג") נגועים למדי באביב ופחות בשאר השנה. פירות מאיכות גרועה שמיועדים לתעשיית: ריבות, קונפיטורות, מיצים ותרכיזים, עלולים להיות נגועים.

בדרך כלל אי אפשר לברור ולנקות היטב את כל חומר הגלם הטבעי, בגלל הכמות המרובה, ומסתפקים בניקוי "סביר", שלפעמים הוא חלקי בלבד. ולאחר מכן טוחנים, מרסקים או סוחטים את החומרים ומכינים מהם את המוצרים. לא בכל מקרה יכולות פעולות אלו להבטיח שלא נשארים חרקים או חלקי חרקים במוצר. האם דרך זו מותרת עפ"י ההלכה?

ב. היתרו של תרוה"ד

שאלה דומה כבר נידונה ע"י מהרא"י בשו"ת תרוה"ד (סי' קעא, ומסקנתה הובאה בשו"ע סי' פד סע' יד), וכך כתב:

חיטים שהתליעו... ומצאו תולעים בהרבה מהם, יש תקנה לאותו כרי של חיטים לטוחנם כדי לאכול ממנו הפת או לא?... יראה דאין לנו תקנה מבוררת, אבל יש תקנה לסמוך עליה בשעת הדחק כגון שבררו את כל הכרי יפה מכל החיטים הנקובים מחמת התולעים... והיה נראה להחמיר דאפי' ע"י ברירה לא נתיר, דקשה הדבר לברור כרי גדול בדקדוק. אלא דשמעתי דמקילים בדבר... מטעם שאין דרך כלל שייטחנו התולעים כי כאשר שופכים החיטים בתוך האפרכסת, כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחיים. וכן אומרים כל הנוכרים הטוחנים שאפי' אם יפלו זבובים או יתושים על אבן הריחיים אינם טוחנים כלל אלא ממנו רוחשים חיים. ונראה דאף את"ל דאין דבר זה ברור, מ"מ אין להחמיר, שאף אם ייטחנו התולעים - בטלים בשישים בתוך הקמח. ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל. וגם אינו מכוין לבטל, וכהאי גוונא כתב או"ח בהל' פסח כדמבואר לעיל בתשובה על ברירת חיטים לפסח. אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח בריחיים.

מהרא"י בתשובתו מעלה צדדים שונים להיתר טחינת החיטים הנגועות:

1. ברירה יפה של כל החיטים הנקובות.

2. בריחה טבעית של התולעים מקול הריחיים.

3. התולעים שנשארות נטחנות עם החיטים ובטלות בשישים.

4. הקמח ינופה לאחר הטחינה.

במציאות המודרנית ברור שאי אפשר לברור יפה את כל הפירות והירקות לפני העיבוד עקב הכמות העצומה של המזון שמעובדת במפעל בכל יום. בנוסף לזאת אין לתולעים אפשרות לברוח מתוך מיכלי העיבוד, ולא תמיד ניתן לעשות סינון מתאים בגלל עביותו וסמיכותו של המוצר.

והנה יש להתבונן מהו שורש היתרו של התרוה"ד לטחון את החיטים, האם עיקר ההיתר הוא מה שבוררים את החיטים הנקובות או שמא ההיתר בנוי בעיקרו על בריחת התולעים מקול הריחיים, או אולי הביטול בשישים של התולעים שנטחנו בריחיים הוא עיקר ההיתר או שמא כל הסיבות יחד?

מדברי התרוה"ד משמע בבירור שברירת החיטים כשלעצמה אינה פותרת את הבעיה משום שא"א לברור כמות גדולה בצורה טובה (וכדבריו: "דקשה הדבר לבדוק כרי גדול בדקדוק"). גם הטענה בדבר בריחת התולעים דרך דופני האפרכסת שמביא "ששמע ממי שמקילין בדבר ותולין עצמן" בסברא זו, נראה מדבריו שאינה טענה מוצקה שאפשר להסתמך עליה בלבד. לעומת זאת הטיעון האחרון המובא בדבריו שהתולעים נטחנות בריחיים ובטלות בשישים - נראה שהוא מהווה את הבסיס לפתרון, אע"פ שגם הוא אינו מושלם בגלל שתי בעיות הקשורות בו: הראשונה היא האיסור לבטל איסור לכתחילה; והשניה היא החשש שמא ישארו תולעים שלמות שלא ברחו וגם לא נטחנו, ואינן בטלות בשישים.

ג. ברירה מושלמת או חלקית

ומעתה יש להבין, מדוע א"כ מזכיר מהרא"י בהיתר טחינת החיטים הנגועות, ש"יבררו את כל הכרי יפה", והלא בסופו של דבר, ההיתר אינו אלא מכח ביטול בשישים של התולעים הטחונים, וברירה למה לי? ואם משום התולעים שנשארות בשלמותן אחר הטחינה, הלא הוא מנפה את הקמח לבסוף ודי בכך כדי למנוע המצאותן של התולעים השלמות?

והנה בתשובה אחרת של תרוה"ד (סי' קיד) לענין טחינת חיטים לפסח שנהגו לברור החיטים מחשש לחיטים מצומחות או נשוכות - כותב מהרא"י:

נוהגים בכמה מקומות שרוב בני אדם בוררים החיטים לצורך המצות לפסח אבל לא בדיוק כלל אך מרקדים אותו היטב ובודקים ובוררים בעיונא בעלמא מידה גדולה בשעה אחת או בשתיים... דקמח בקמח מתערב יפה דמקרי עירוב לח בלח... ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח... ומ"מ צריך לברור בעיונא בעלמא, כדי לראות שאין בתוך הכלי כ"כ הרבה יותר מאחד משישים שיתבטל, וגם הברירה מוכחת שאין מתכוון לבטלה ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה.

כאן דורש מהרא"י לברור את החיטים לפחות בעיון ראשוני וזאת משתי סיבות:

א. כדי למנוע מצב בו לא יהיה שישים כנגד האיסור.

ב. כדי שיהיה מוכח שאינו חפץ בביטול האיסור.

ועפ"י זה אפשר לומר שהסיבה שצריך לברור בנד"ד את החיטים הנגועות לדעת מהרא"י, היא אחת משתי הסיבות הנזכרות בתשובתו בענין חיטי הפסח: דחיישינן שאם לא יברור לא יהיה שישים בקמח כנגד התולעים הטחונות או כדי להוכיח שאינו חפץ בביטול התולעים ולא יחשב כמבטל איסור לכתחילה. ונראה שהסיבה הראשונה היא הסיבה העיקרית לכך שכתב התרוה"ד לברור יפה את החיטים הנקובות. דאי משום הסיבה השניה, שצריך להראות שאינו חפץ בביטול האיסור, די בברירת "מקצת המתולעים" בעיון בעלמא, וכמו שכתב בענין חיטי הפסח שדי בברירת "מקצת המצומחות", וא"צ לברור כל הכרי יפה כמו שכתב בחיטים המתולעות, ומדנקט "ברירה יפה", שמע מינה שחושש פן לא יהיה שישים בחיטים כנגד האיסור. ואילו בחיטי הפסח הסתפק בהסתכלות כללית כדי לראות שאין ריבוי מצומחות, כפי שנראה מדיוק לשונו שם, ואכן אם ימצא ריבוי מצומחות, שיש לחוש שלא ישאר שישים בהיתר - יברור את כל המצומחות בברירה יפה.

נמצאנו למדים, שברירה יפה של כל הכרי, אין אנו נזקקים לה אלא כשיש לחוש שמא מחמת רוב הנגיעות לא יהיה בהיתר פי שישים מהאיסור, אבל בלא"ה יש לסמוך על הטחינה גם לאחר ברירה חלקית, של החיטים הנקובות הנראות בהסתכלות כללית.

ד. ברירה לכתחילה או לעיכובא

1. שיטת שו"ע והרמ"א

הבית יוסף (יו"ד סי' פד) מביא את דברי התרוה"ד, ובשו"ע (סע' יד) הוא פוסק להלכה בלשון זו:

"חיטים מתולעים מותר לטוחנם והוא שירקד הקמח לאור היום, וכל תולעת שיראה שם יזרקנה והשאר מותר."

מרן והרמ"א אינם מזכירים כלל שיש צורך לברור את החיטים לפני טחינתן כמו שמוזכר בתרוה"ד, וגם בתורת חטאת (כלל מו סעי' י) משמיט הרמ"א את הצורך בברירה. ולפי מה שנתבאר לעיל צדקו במה שהשמיטו את ענין ברירת החיטים, לפי שההיתר העקרוני עומד על ביטול של התולעים בשישים ע"י הטחינה, ועל ניפוי הקמח מפני תולעים שלמות שנשארו בו. ורק באופן שההתלעה מרובה ויש חשש שאין שישים כנגד התולעים צריך לברור לפני הטחינה.

ועוד נראה לומר דמרן והרמ"א אזלי לשיטתייהו (יו"ד סי' קד סעי' ג) וס"ל דכל מינים שהם מאוסים, חשובים כנטל"פ ובטלים ברוב ואינם צריכים שישים. וכיון שהתולעים נטחנות ואינן "בריה", וגם הם נטל"פ לכן די בביטול ברוב ואין צורך לברור הנקובים.

ומה שלא הזכירו שיברור "בעיונא בעלמא" כדי להוכיח שאינו חפץ בביטול האיסור (כמבואר בדברי תרוה"ד הל' פסח) אפשר דס"ל דלא בעינן מעשה המוכיח ודי במחשבתו שאינו מתכוון לבטל האיסור, או דס"ל שריקוד הקמח לאחר הטחינה יש בו משום מעשה המוכיח (אעפ"י שנעשה לאחר הטחינה ולא לפניה).

2. שיטת הש"ך

לעומת האמור מצינו שהש"ך (סי' פד ס"ק טל) סובר שהברירה היא לעיכובא, וז"ל:

ובהגהת שערי דורא כתב: ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חיטים וציוה להוליכם לנהר דונאי ולהשליכן בו... ובב"י סיים: וכן קיבל מהרי"ב ממהר"ש. וכן הביא בתורת חטאת ע"ש מוהר"ם. וכן הוא בתשובת מימוני ובאיסור והיתר הארוך בשם מהר"ם. ודוחק לומר דמהרא"י פליג אכל הנך רבוותא, ועוד דא"כ לא היה לנו לסמוך עליו להתיר? ונראה לחלק דהנך פוסקים מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין דאי אפשר לבררם, דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדין שמצא מהרא"י להתיר. דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר מדבריו בתרוה"ד ובהגהת ש"ד להדיא, דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם, סמכינן אהנך טעמי, אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דאי אפשר לבררן. וכן חילק מהרש"ל (פא"ט סי' קכה) בהדיא עי"ש.

מדברי הש"ך עולה שברירת החיטים היא לעיכובא לדעת תרוה"ד, ובלעדיה אסור לטחון, ושכך היא הבנת מהרש"ל (חולין פ"ג סי' קכה). הקושיא שהביאה אותו ואת המהרש"ל למסקנא זו, היא מה שמצאנו לכמה גדולים שכתבו שחיטים שהתליעו אין להן תקנה וצריך לזורקן בנהר. וכדי שדברי מהרא"י לא יסתרו לדברי אותם גדולים, יצאו מהרש"ל והש"ך לחלק בין מקרה שאפשר לבררן שאז יש להם תקנה למקרה שאי אפשר לבררן שאז ישליכן לנהר.

אולם המעיין בדברי הגהת שערי דורא (ריש סי' נב, אות א) יראה שאותם גדולים דברו על "קמח" חיטים שהתליע ולא בחיטים שהתליעו. ואכן לקמח שהתליע אין תקנה (וכנראה שלא היו להם נפות צפופות שיכולות לעצור גם את הזחלים הקטנים). גם באו"ה (כלל מא סעי' ה) מבואר שמיירי בקמח שהתליע וכך גם בתורת חטאת (כלל מו סע' י) ודלא כגירסת מהרש"ל והש"ך. וממקור הדברים בהגהת שערי דורא מוכח שהגירסא הנכונה היא קמח חיטים שהרי הדיון שם כולו נסוב סביב קמח שהתליע. ומעתה כיון שקושיא מעיקרא ליתא א"כ אפשר שגם המהרש"ל והש"ך יודו שאין לחלק בין אפשר לבררם לאי אפשר לבררם.

מיהו אפשר שמהרש"ל וש"ך סבורים שאין לבטל איסור ודאי גם כשאינו מתכוון אלא כשהוא ספק איסור (וכפי שיבואר לקמן פר' ה-ו) וכיון שכך אינם מתירים לטחון חיטים נגועות שאי אפשר לבררם כלל. אמנם אילו היה אפשר לנקותם בצורה שלפחות תוציא מידי איסור ודאי, יודו המהרש"ל והש"ך שדי בברירה כזו, אעפ"י שאינה מוחלטת.

ויתכן עוד שהש"ך ראה בדברי תרוה"ד, חשש גדול שמא ישארו התולעים שלמות (שהרי כתב לנפות אחר הטחינה מחשש לתולעים שלמות) ומכאן הסיק שיש צורך בכמה בטחונות כדי לוודא שלא ישארו תולעים שלמות, דהיינו ברירה קודם הטחינה בתוספת הטחינה וניפוי אחר הטחינה, ובזה ישנה ודאות גמורה שלא ישארו תולעים שלמות בקמח. אולם גם לפי זה הברירה מיותרת, כיון שאת אותו יתרון של הברירה לפני הטחינה ניתן להשיג ביתר קלות בניפוי שאחר הטחינה? ודוחק לומר שגם על הניפוי לא סומך הש"ך או שחושש שמא ישכח לרקד הקמח, כמו שכתב מהר"ש קלוגר (טוט"ד מה"ג ש' קכג). עכ"פ אם ננקוט כאפשרות זו האחרונה, נוכל להסיק שבמקום שהוכח שתולעים נטחנות בוודאות - גם לדעת הש"ך אין צורך בברירה, אבל לאפשרות הראשונה יש צורך עכ"פ בברירה שתוציא מידי ודאי איסור לספק איסור.

ובתשובת הגרעק"א (סי' עז בסוף ד"ה והנה מדברי) מסיק שמה שהצריך הש"ך לברור את הנקובים הוא משום חשש שאין שישים בחיטים כנגד התולעים. ומתוך כך היקל הגרעק"א לטחון חיטים נגועות בלי לברור היכא דפשיטא דיש שישים כנגד התולעים. והביא סימוכין לזה ממה שכתב התרוה"ד (סי' קיד), שמה שיש לברור החיטים המצומחות הוא משום שבלא"ה יש חשש שלא יהיה פי שישים בחיטים הכשרות, יעו"ש. נמצא לפי ביאור זה שבמקום שבודאי יש שישים בחיטים כנגד התולעים, יודה גם הש"ך שאפשר לטוחנם ללא ברירה. ולפי האמור לעיל, לדעת מרן (סי' קד סעי' ג) והרמ"א (הגהה שם), די ברוב כדין נטל"פ ואין צורך בשישים.

נמצאנו למדים, שלדעת השו"ע והרמ"א אפשר שהברירה אינה לעיכובא במקום שיש בודאי כדי ביטול החרקים המרוסקים, וגם להסברו של הש"ך ניתן יהיה להתיר עיבוד מזון גם אם אי אפשר לבצע ברירה יפה וידנית של החרקים, אלא באופן שהמזון יעבור ניקוי מסויים שמטרתו להסיר חרקים, ואח"כ יעבור עיבוד שגורם לכך שלא ישארו שום תולעים שלמות במזון, וחלקי התולעים יהיו בטלים.

למעבר לחלק ב'