"ירקות-עלים לא מתולעים": גידרם דינם ומעמד הבדיקה המדגמית - חלק א'

ראשי פרקים:  

הקדמה

       א. בדיקה מדגמית בסוגי פירות שונים

       ב. בדיקה מדגמית במיעוט המצוי

       ג. ההלכה והמציאות

       ד. "המקום גורם"

       ה. חזקת היתר - ומיעוט מצוי

       ו. בדיקה מדגמית - להפקעת ה"שם"

       ז. מבחן הסבירות

       ח. סבירות הבדיקה המדגמית   

* * *

הקדמה

הכל יודעים כי נתינת הארץ פירותיה בעין יפה הרי זה אחד מסימניה המובהקים של הגאולה. כך הגדיר רש"י את מאמרו של ר' אבא שם: אין לך קץ מגולה מזה - "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר מזה"; ואף סדר ברכות העמידה כרוך בכך: ברכת השנים, ואחריה ברכת קבוץ גלויות. הזיקה ההדדית בין השניים ברורה איפוא, ומצבה המפותח והמתקדם של החקלאות הארץ-ישראלית מהווה נדבך ומסד בתהליך הגאולה. 

עם זאת, כבר נימנו וגמרו גורסי תהליך הגאולה הטבעית, כי כפי שזו אינה נעשית בלא גואלים, כך גם סימני הגאולה אינם מופיעים מאליהם, בלא השתדלות אנושית בידי אדם. השתדלות זו אכן הניבה פירותיה - תרתי משמע - בסייעתא דשמיא, וגידולים רבים מציפים כיום את השווקים.

דא עקא, כאותה קליפה הדרה בסמיכות לפרי, כאותם חבלי-משיח הנלוים לגאולה, כך גם נספחות בעיות הלכתיות משמעותיות אל אותם סימני גאולה: עניני ערלה, כלאים, תרו"מ, שמיטה ועוד, ואף נידון דנן: תולעים - אשר "זכו" גם הם להצטרף לכלל "התלויות בארץ". והלא כבר אסרה עלינו תורה באיסור חמור לבל נשקץ נפשותינו "בכל השרץ השורץ על הארץ" ולבל ניטמא וניטמתם בם, והרי זה מן האיסורים החמורים, מרובי הלאוין. נמצא תהליך הגאולה זוקק ומחייב התמודדות הלכתית ומעשית עם השלכותיו, ופתרון - או לכל הפחות - צמצום הבעיות, משמעו: הגדלת תוקפם החיובי של אותם סימני גאולה.

לא זו בלבד אלא אף זה מסימני דורנו: שילובם המוצלח של חקלאים מחד ושל רבנים מאידך, להתמודדות ולפתרון אותן בעיות. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. דומה כי אכן רק זיקה הדדית זו שבין יששכר לזבולון, בין תורה לעבודה כפשוטה, בין חכמים לעם-שבשדות, רק זיקה זו יכולה לתת מענה של ממש לאותן סוגיות.

כך ככלל, וכך גם כפרט בנידון דנן - הצעת גידול חדשנית ומקורית: גידול ירקות עלים - בחממה. מקובל היה לחשוב שמקומם של גידולים אלה לא יכירם אלא בשטחים פתוחים, במרחבי השדות, ואילו חממה - בעניינם של אלה - מאן דכר שמה; ולא היא. אחר תצפיות מבוקרות, אחר שלבים ארוכים של ניסויים ובדיקות, הוברר שבאופנים מסויימים ניתן גם ניתן לגדל ירקות עלים בחממות.

מכאן כבר היתה הדרך קצרה לנסיון פתרון בעיות הלכתיות. שימוש נבון ומושכל באמצעי זה: רישותה של החממה בצפיפות מרובה, איטום פתחיה ברשתות כפולות, כמו גם שימוש באמצעי דישון, הדברה, וריסוס ייחודיים, הביאו לתוצאות מפתיעות ביותר ביחס לבעיה ההלכתית של תולעים.

הוברר חזותית ומעבדתית, כי למעשה הבעיה העיקרית הודברה. בדיקות מדוקדקות לא גילו חרקים, שרצים ורמשים, לא באתגליא ואף לא באתכסיא.

כך נפרצה איפוא דרך לשיווקם של אותם גידולים: חסה, פטרוזיליה ועוד - לא מתולעים, ונחסכה טירחה ועגמת נפש מעקרות-הבית '(ואף מעקרי-הבית, בפרט למערערים על נאמנות נשים בבדיקת תולעים'). אחר עריכת בדיקה מדגמית של התוצרת ומציאתה נקייה כדת וכדין, נעטפו הגידולים ונאטמו באריזותיהם, ושווקו לצרכנים תוך הדגשת הייחוד - "חסה לא מתולעת" - ותוך הוספת הוראת שטיפה וניקוי. '(הוראה זו לא באה אלא משום חשש רחוק להימצאות זבובונים היורדים בשטיפה, לעומת חרקים אחרים )ככנימות עלה וזבוב המנהרות) אשר אינם יורדים בשטיפה, והם עתה לא מצויים'(. הרי הם ממש יעל"ת - ח"ן: ירקות עלים ללא תולעים - חייבים ניקוי.

אלא שכל זה טוב ויפה במידה שההלכה מכירה ומצדיקה הסתמכות על אותה בדיקה מדגמית. רק אם אמינותה של זו תקיפה אליבא דהלכתא, רק אז יכולים המגדלים להצהיר בריש גלי: "ירקות לא מתולעים" - דידן אינם זקוקים לבדיקה דידכו (אלא רק שטיפה), ויאכלו ענוים וישבעו.

א. בדיקה מדגמית בסוגי פירות שונים

ברם לכאורה הא גופא קשיא. וכל זאת למה? לפי שכלל גדול קבעו הפוסקים, והרשב"א בראשם, לחלק ולהבחין בין סוגי פירות שונים (וכמובן הוא הדין ביחס לירקות). אין דין פירות שדרכן להתליע כדין פירות שאין דרכן להתליע. גם אם לגבי האחרונים ניתן לסמוך על בדיקת המקצת, ולתלות גם את השאר, הלא בדוק, במימצאים החיוביים הרי לעומת זאת, על הראשונים אין לומר כן. 

וכך כותב הרשב"א בתשובתו: "שאלת עוד... עדשים ופולים וזיתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר, לפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא, אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק, או צריך לבדוק כל אחת ואחת.

תשובה: המינים הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן, ולפיכך אע"פ שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה, כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי, וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה - בדיקת הריאה, שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין על בדיקת קצת ואפילו על הרוב".

נמצא שהרשב"א שולל במפורש בדיקה מדגמית, ואפילו בדיקת רוב (!)

בכל שמדובר במין שהרחש מצוי ושכיח בו. במין שכזה כל פריט ופריט טעון בדיקה לגופו, ואין אפשרות לסמוך על בדיקת חבירו. '(אכן יש להעיר לשיטת רש"י, מיניה דייקו ראשונים דגם בתאנים )שהן "מין מתולע") לא חוייבה בדיקה אלא רק אחר קיומה של ידיעה ברורה אודות התלעה. ואולם נחלקו עליו הרשב"א בחידושיו ובתוה"ב והר"ן בחידושיו והם חשו לחייב בדיקה בכל מקרה שהרחש מצוי'(. על סמך הכרעה זו פסק הרמ"א: "ולא מהני בהם (בפירות שדרכם להתליע) אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח".

אם כך הדבר, אזי בנידוננו: חסה, פטרוזליה וכיו"ב ירקות עלים, אשר פקיע שמייהו וחזקתייהו כמתולעים, לא תועיל לכאורה כל בדיקה מדגמית. לא בדיקת רוב, ועל אחת כמה וכמה שלא תועיל בדיקת מיעוט (כמקובל בבדיקה מדגמית).

'(למותר לציין שסוגיית תולעת אחת - ג' תולעים )הנז' להלן) אינה ענין לכאן, דהתם לא עסקינן אלא בפסולו של הכשר, היינו במין אשר אינו מוחזק מצד עצמו לאיסור. אעפ"כ די באיתור אותם ג' תולעים להריע אותה חזקת היתר, ולאסור - לא את המין הכללי אלא את הפריט המונח לפנינו. ברם כאן הושמענו שהמין כולו, מצד עצמו, מוגדר בחזקת איסור. לא הפריט צריך להיות מוצא מכלל אותה חזקה, אלא הכלל צריך להיות מופקע, וממילא - פטור מחובת הבדיקה, ולכך אין כמובן שייכות עם אותה סוגיא'(.

ב. בדיקה מדגמית במיעוט המצוי

למעשה, כלל גדול זה, השולל הסתמכות על רוב בכל שהריעותא שכיחה ומצויה, כלל זה אינו מתוחם ומוגבל דוקא לתולעים אלא מתפשט וחל הוא במידה שוה בהלכות מרובות. המפורסמת שבהן: הלכות טריפות, אשר בסתמא אינן נבדקות (לבד מן הריאה) בעיקר מטעם זה: שכיחות הריעותא. כך גם בנידו"ד י"ל, כי שכיחות מציאותם של תולעים מטילה חובה לבדיקת כל פריט ופריט, בלא כל אפשרות הסתמכות על בדיקה מדגמית - הן של רוב, ומכ"ש של מיעוט. 

באשר לשיעורו של מיעוט אשר כבר נחשב כמצוי, מפורסמת ואף מקובלת על הרבה פוסקים מסקנתו של המשכנות יעקב בתשובתו אל הבית אפרים, שאחד לעשרה חשיב מיעוט המצוי. המשכנ"י הוכיח זאת מכמה מקומות וראש לכולן מהאי ד"יין קוסס", אשר במשנה בגיטין חייבו בדיקה להפרשת תרו"מ שמא החמיץ, ומסוגיא דב"ב מוכח שאחד לעשר מחמיץ, ומכאן שאחד לעשרה מחייב בדיקה.

'(האמת ניתנה להיאמר שאף על פחות מכך היה מקום לומר דחשיב מצוי, ולא הוכח שם אלא שכבר זה מספיק לאסור ולא בעינן שכיחות גבוהה יותר )עיי"ש), ומכל מקום רבו הפוסקים שהסיקו ממנו דזהו השיעור אף למטה. היינו שרק משיעור זה ומעלה חשיב מצוי, ואילו אחד לי"א כבר לא חשיב כמצוי, ולכך היטו הרבה פוסקים. אלא שלנידוננו אין זה משנה, מאחר ושכיחות התולעים בירקות עלים כחסה, פטרוזיליה וכיו"ב - רבה הרבה על אחד מעשרה, והרי בזה לית מאן דפליג דחשיב מצוי'(.

תבנא אם כן לבעיין: כאשר מדובר בסוג המוחזק באיסור לכאורה אינה מועילה כל בדיקה מדגמית להפקיעו מחובת בדיקה.

ג. ההלכה והמציאות

על ידי בחינת הקשר בין ההלכה למציאות, נוכל להבין מדוע בנדד"ד בכל זאת מועילה בדיקה מדגמית.

הן יש להדגיש שלא הלכה למשה מסיני, אף לא מידה שהתורה נדרשת בה או אסמכתא וילפותא הביאו לחלוקה זו שבין סוגי פירות כמו גם בין סוגי טריפות וכל שכיוצא בהם. המציאות היא היא שגרמה לפיצול. המציאות בפירות מסויימים, כאותה מציאות שבאיברים מסויימים היא היא שהתייצבה בשורש ההכרעה להיתר או לאיסור.

הדגשה זו, הפשוטה כביעתא בכותחא, יצרה גם נפקותות משמעותיות, ויותר מכל בולט הדבר בחלוקה ההלכתית שבין בהמות מחד ובין עופות מאידך, ביחס לדין טריפות הריאה. טעמים שונים נאמרו בסיבתה של ההבחנה. '(ברשב"א מובאים שני טעמים בשם מורו הרב: מאחר וסירכות הבהמה בולטות וניכרות, הרי משום כך גילויין המאוחר יביא לנסיונות ומכשולות, ואף נראה עתה כמעלים עין מן האיסור. אכן הגרי"י פישר שליט"א בספרו "אבן ישראל" על הרמב"ם 21 היקל בעוף בהסתמך על ביאורים אלה, והרי זה פתח לקולא בחרקי ירקות עלים, הסמויים במידה רבה מן העין! אם כי לצורך ההשוואה יש להקדים ולדמותם לסירכה אפשרית ולא ודאית וכדלהלן.

באשר לטעמו של הפמ"ג בדבר קלות הבירור, בלא טורח, הרי למותר לציין אי שייכותו בבדיקת ירקות עלים, והרי זה ודאי מבדילם מחיוב הבדיקה בריאת בהמה).

דרכו ולשונו של הרמב"ם מלמדת רבות לענייננו.

הרמב"ם (הל' שחיטה פי"א ה"ז) גרס שאף כי סתם בהמות וחיות בחזקת בריאות הן ואין חוששין שמא נטרפו, אעפ"כ בודקים את הריאה: "המנהג הפשוט בישראל כך הוא: כששוחטין את הבהמה או את החיה... ובודקין את הריאה".

לעומת זאת, בעוף הדין שונה (שם הי"ב): "ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש".

אך כל עוד שלא נולד - אינו בודק. הטעים וביאר הרדב"ז: לפי שאין סירכה מצויה בעוף. כרוצה לומר: בהמה אשר הסירכה מצויה בה, נהגו בבדיקה, ואילו עוף שאין הסירכה מצויה בו, לא נהגו בו בבדיקה.

הוה אומר: המציאות קבעה הלכה. לא נקבע שכלל "בעלי חיים" בסתמא טעונים בדיקה, אלא שבע"ח מסויימים טעונים בדיקה, היינו, אלה שסירכה מצויה בהם, ולא אחרים. מכאן יש להוסיף ולומר דאם השתנה המצב לגריעותא, ושכיחות הטריפות התחילה להיות מצויה, הרי באמת בדין הוא שתהא חלה גם ביחס אליהם חובת בדיקה. הפה שהתיר הוא גם הפה שאוסר, במידת הצורך. ואכן ראה בדרת"ש בשם המשכנות יעקב שכתב להחמיר בבדיקת עופות כאשר מתברר שמיעוטן הטרף הפך למצוי. למעשה מעיקרא דדינא זוהי גופא מסקנתו של המשכנות יעקב בתשו' הנ"ל, דאם השתנה המצב והפכה אחת משאר הטריפות להיות מיעוט המצוי, הרי בזה הפך דינה להיות כדין הריאה, וחובה לבודקה.

נכון הוא שלאידך גיסא ספק גדול אם בכוחה של מציאות חיובית ומשופרת לבטל "מנהג ישראל" שתוקן וכבר התפשט והתקבל לבדיקת ריאת הבהמה, ברם אין זה אלא מגדרי התקבלותן והתפשטותן של תקנות ומנהגים, ולא מעיקר דין חובת בדיקה. לכן ביחס לנושאים ועניינים אשר לא נקבעו בהם גדרי "מקום" ודין "שנהגו", הרי אין לבחון שם את השאלה אלא רק לגופה, לעיקרה ויסודה: מהי המציאות השכיחה ומצויה נכון לאותה שעה, לאותו מקום ולאותו נושא.

כלל זה הנכון בטריפות, נכון שבעתיים ואף מפורש חזור ונשנה בלשון הפוסקים בהלכות תולעים. אלה הדגישו ושבו והדגישו משך כל הדורות, עד כמה הלכות אלה תלויות במקום ובזמן.

ברור איפוא שביסודה ושורשה של הלכה זו טמונה ההכרזה הגורסת במפורש כי אין דין מקום פלוני כדין מקום אלמוני, ואף אין דין זמן אחד כדין זמן אחר, ממש כפי שאין שוויון בין הגידולים. כל תקופה וכל גידול צריכים להיות נידונים לגופם.

ד. "המקום גורם"

למעשה זו גופא ההבחנה שעמדה בשורש סידרת תשובותיו של האגר"מ בסוגיא זו. הלה נשאל לדינו של סלט ירקות הכולל כרוב בין מרכיביו, ומאחר והכרוב ידוע ומפורסם מקדמא דנא כמוחזק בתולעים, לכן היה נראה לכאורה לאסור אכילתו של סלט זה בלא בדיקה.

ביסוד תשובתו עומדת לא אחרת מאשר ההבחנה המציאותית בין "כרוב ארופאי" (בזמנו) ובין "כרוב אמריקאי". אמנם זה וזה "כרוב" שמם, ואולם המציאות מורה בחוש עד כמה שונים הם האחד מן השני. הטיפול הנעשה ע"י מגדלים באמריקה (ריסוס וכיו"ב) הביא לכך שהכרוב שם אינו מתולע, בעוד שהראשון, הארופאי הלא מטופל - מתולע גם מתולע. נמצא איפוא שהכרוב - אותו כרוב, ואעפ"כ - שונה לחלוטין. ומכאן גם הנפקותא לדינא: זה הארופאי, המוחזק בתולעים, נותר כמובן באיסורו בלא בדיקה (ואולי נותר באיסורו גם בבדיקת אינשי דלא מהימני, ואף נשי - ר' לעיל). לא כן זה האמריקאי אשר הופקע מכלל "מין אסור". ואע"ג דלכתחילה יש לבדוק גם אותו, ולו רק משום היותו רוב שתלוי במעשה (ריסוס), אעפ"כ בדיעבד (ביח"ר) אין לאוסרו, מה גם שחזקה עליהם שיעשו את הריסוס, לתועלת פרנסתם.

הוא הדין ביחס לכמהין ופטריות וכן קטניות, אשר גם הן התליעו באירופה והוצרכו לבדיקה, ואילו באמריקה אינם מהמינים המתולעים. אף בנוגע להן יש להזקיק לכתחילה בדיקה, לפי שתלוי במעשה, ברם בדיעבד, כאמור לעיל, אין לחוש.

סיכומו של דבר מעלה אם כן, שגם כאשר אין מדובר בשינוי טבעי, ולמעשה הכרוב הוא אותו כרוב, אעפ"כ חל כאן שינוי המהווה גורם מבדיל - מציאותית והלכתית. החפצא שונה, הוא אינו מתולע ואינו מין המוחזק באיסור, וכך גם התייחסות הגברא, אשר מעיקר הדין הותר לאוכלו בלא בדיקה.

למותר לציין את ההשוואה עם נידון דנן: ירקות-עלים מגוש קטיף לעומת שאר ירקות-עלים. מגוש קטיף - ככרוב אמריקאי, וכל השאר ככרוב ארופאי. השם ("חסה" - "כרוב") אמנם זהה, אך המציאות

מצביעה על ההבדלה התהומית, ומורה על ההלכה. שוב אין מדובר בפריט

חריג באותו המין, אלא במין ובסוג שונה. די בבדיקות מרובות, חוזרות ונשנות, שהוכיחו את יעילותו של הטיפול ואת השלכותיו החיוביות בתחום זה. לאחר שכן הוכח הרי שוב שאין מקום להקיש ולהשוות אלה לאלה.

בשולי הדברים אין לכחד כי אמנם כשם שבכרוב כך גם בחסה לא שופר המצב אלא בידי אדם, והרי זו ריעותא לכללי רוב ("רוב התלוי במעשה"). ברם במקרה דנן יש לציין כי כל יתרונם היחסי של מגדלי גוש קטיף על פני אחיהם (ובני דודיהם) שבשדות אחרים, לא נבע אלא מייחוד זה: "לא מתולע". בעוד שבאמריקה לא יזמו את הטיפול (הריסוס וכיו"ב) מסיבה "דתית", בנידוננו לעומת זאת, העילה "הדתית-כלכלית" היא היא שעמדה בראש מעייני המגדלים והיא היא שהינחתה את דרכם. לכן אם על הראשונים עוד ניתן לחוש ולטעון שמא יריעו אומנותם לכשייבטלו סיבותיהם, הרי על האחרונים ודאי שלא ניתן לומר כך, כל עוד ייחודה של האומנות כרוכה ואחוזה בסיבה כתרי ריעין דלא מתפרדין. משום כך נראה שחוזקו של הרוב במקרה דנן עוד עולה על חזקת הרוב במקרה דידיה.

זאת ועוד, בעוד שבמקרהו של האגר"מ לא נעשה הטיפול אלא בידי נכרים (או מחללי שבת) ולכך לא יכול היה להקל אלא רק משום טעם הפרנסה, שודאי לא ירעו אותה, הרי לעומת זאת, במקרה דנן המדובר ביהודים יראי שמים, אשר לא רק שיקול הפרנסה מביאם להמשכת הטיפול אלא גם, ובראש ובראשונה, לא יכשילו חלילה את המוני בית ישראל. אמינותם הם, כמו גם אמינותם של נותני ההכשר, מאששים טיבו וחוזקו של הרוב, הגם שתלוי במעשה. לכן אם שם נטה האגר"מ להקל ולו בדיעבד, דומה שבלא ספק היה נוקט כן בפשיטות יתר בנידון דנן.

ואכן זה המקום לציין פסיקתם של "גדולי ההוראה בירושלים הק', שכיון שבמציאות הרגילה רוב פעמים אין תולעים", ומאחר והמציאות היא שבלא ריסוס יהיו הירקות מלאים שרצים, לכן "אפשר לסמוך על כך" שריססו, "ואין צריך לבדוק". אף לדידם משתמע שחלה הפרדה מינית וסוגית בין הירקות. המין הרגיל נשאר בחזקת איסורו וחייב בבדיקה, אך אחר שהוכח קיומו של מין חריג, הרי לגביו לא תקפים כלליו של המין הרגיל, ונידון הוא לגופו - "ואין צריך לבדוק".

למעבר לחלק ב'