מינוי רבנים בארץ ישראל

בגליון בשבע (כג מנחם אב תשפ"ג, גליון 1057) כתב הרב מלמד שהצעת החוק החדשה לבחירת רבני ערים היא מנוגדת להדרכת התורה. עיקר הדיון נסוב אודות שני סעיפים בהצעת החוק. א. הסמכות ההלכתית, שבה הוגדר (פרק ב, 2,א) : "רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני". ב. לפי הצעת החוק חברי מועצת הרבנות הראשית כרבע מהגוף הבוחר, ו-75%  הם מתגוררים במקום.   הרב מלמד טוען שרק חברי המקום בוחרים את רבם ללא קשר לרבנות הראשית. כדי להצדיק דברים אלו הביא הרב מלמד שתי ראיות. ראייתו המרכזית היא משבעים הזקנים שהקב"ה צרף למשה רבינו בהנהגת העם. ועל זה הביא מדרש חז"ל ששבעים הזקנים היו ששה מכל שבט (מלבד שני שבטים שהיו להם חמשה נציגים על פי הגורל) ומכאן הוכחה שכל שבט צריך להיות מיוצג בבית הדין הגדול, ואפילו בימי משה רבינו הגדול בישראל, העם בחר את שופטיו ודייניו ולא משה רבינו,  ק"ו שבימינו על הקהל לבחור את שופטיו ודייניו.

א.     שבעים זקנים

בדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין) בסדר הקמת בתי הדין לא נמצאת אפילו הלכה אחת או מקור אחד שהקהל צריך לבחור לו את נציגיו, ולא רק זאת אלא הרמב"ם (סנהדרין פ"א ה"ג) כתב רק על מעלתם וחכמתם של המתמנים ולא הזכיר כלל מאיזה שבט באו ומאיזה גלות באו, מכאן שהמקום איננו קובע, ומדוע השמיט הלכה זו? אלא בודאי ששבעים הזקנים לא היו בית דין כלל, כפי שכתב תרגום יהונתן (במדבר יא, טז בכתר יהונתן): "ואתגלה בכבוד שכינתי ואדבר עִמך שם וארבה מִן רוח נבואה שעליך ואשׂים עליהם וישׂאו עִמך בטורח של העם ולא תִשׂא אתה לבדך". תפקידם היה לשאת עם משה בטורח העם. השופטים והדיינים היו שרי עשרות ומאות ואלפים שהם היו שופטים את העם שאותם מינה משה רבינו,  אבל שבעים הזקנים רק עזרו למשה רבינו במשא העם. הרמב"ן (במדבר יא, יז) הגדיר יותר את הדברים: "והקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר. וזה טעם ונשאו אתך במשא העם - כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם". הם היו מעבירי השמועה לשבטים ולכן טוב שיהיו מבני השבט שיודעים לשונם ושפתם, אבל זה לא שייך לשופטים ודיינים. הצורך בנבואת הזקנים לא היה כדי שיפסקו הלכה ודין, שהרי "לא בשמים היא", הצורך בנבואה הוסבר על ידי הספורנו (יא, יז): "ונשאו אתך. אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך". אנו לומדים ששבעים הזקנים שנבחרו לפי חז"ל על ידי השבטים תפקידם היה לחזק את הנהגת משרע"ה ולא היו דיינים ולא שופטי ישראל, הם דאגו לסדר ומשמעת בעם ישראל (עיין דעת מקרא יא, טז) במצבם הנכחי במדבר, ברור שאין ממהלך זה כל דמיון לשאלה מי בוחר את הדיינים או הסנהדרין.

ב. כהנים ולווים

הרב מלמד ממשיך ומוכיח את טענתו שרק בני המקום קובעים את הרבנים מכך שהעם יכול לבחור לאיזה כהן או לוי לתת את המתנות (תרומה גדולה ומעשר ראשון) ומכאן שהאדם קובע את רב המקום. אולם לא מובן הדמיון בין הדברים. מצוות הפרשת תרו"מ איננה שייכת אם הכהן והלוי מלמדים את האנשים באותו מקום תורה ויראה. עצם זה שהם כהנים ולויים מחייב את הציבור לתת להם תרומה גדולה ומעשר ראשון. אין אנו פוסקים טעמא דקרא, ובייחוד שהתורה אמרה לגבי הלויים (במדבר יח,כא): וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". אנו לומדים שהלויים קבלו את מתנתם חלף עבודתם, אבל לא בגלל שבני לוי לימדו תורה בישראל, למרות שרבים מבני לוי היו מבחינת "יורו משפטיך ליעקב" אבל לא בעבור זה קבלו את המעשר. כך שהחובה הייתה לתת לשבט הלוייה, וכל אחד יכל לתת ללוי שהוא רוצה ויש לו טובת הנאה מכך. אבל אין כאן בחירת רב, אלא אדרבא יש כאן טובת הנאה שבעל הפירות מקבל מהלוי.

ג. מנוי רב

כשישראל יצאו לגלות השניה ולא הייתה סנהדרין בישראל היו הדיינים מתמנים על ידי ראשי הישיבות וראשי הגולה. וכך כתב רב נתן הבבלי. ובתשובות הגאונים (הרכבי סי' קפ, ובהערותיו ע' 355-6) מובא: "אנחנא מנינא לפלוני דיינא באתרא פלוני ויהינא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה כל מילי דמצותא ודאיסורא והיתרא ודחלית שמיא, וכל מאן דלא מקבל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא". ובספר באהלי יעקב (לגאון שמחה אסף עמ' 32) כתב שלאחר דייני סורא ופומבפדיתא היו הדיינים בבבל ופרס מתמנים על ידי ראשי הישיבה הבגדדית, שלהם נתן ראש הגולה את הזכות "לשום על כל קהל וקהל רב וחזן". למדנו שבמקום שהיו גדולי תורה מפורסמים הם מינו את הדיינים והשופטים, ולמעשה בני הקהילה לא מינו כלל את ראשי העדה. ברור שכאשר יש ראשי עדה חשובים שכל העדה עומדת תחת הנהגתם הם גם ממנים את הדיינים המקומיים. לפי נוהג זה ברור שהטענה שאנשי המקום הם קובעים את ההנהגה היא מוטעת שהרי אנו לומדים שראשי הישיבות הם שמינו את הדיינים.

ד. קהילות שמינו דיינים

בהמשך השנים כאשר כבר לא היו ראשי ישיבות מפורסמות (כסורא ופומבדיתא) ועם ישראל התפזר יותר ויותר, אנו מוצאים שהיו קהילות שבחרו ברבנים, בצמח צדק (הקדמון סי' א, ב) מובא שהיו אנשי קהילה שטענו שאת הרב יוכלו לבחור רק מעלי מס גדולים (עשירים)  ואלו שיש להם מעלה בתורה, ומוסמכים לחבר, וספרו שם שכך נהגו בקהילות חשובות, והצמח צדק סתר דבריהם והביא שכל אנשי העיר יבחרו את הרב. אולם לאחר מכן היו ועדות מקומיות (עיין באהלי יעקב עמ' 32הערה 37-38 שהביא מקהילת במברג ועוד) שהועדות היו מורכבות מפרנסי הקהל ומת"ח שהיו מוגדרים "מורנו" או "חבר" שהם בחרו את הרב, לא כל הקהל בחר את הרבנים אלא הפרנסים ונציגי הקהילה. אבל בנידון שבפנינו השאלה היא האם יש מקום לרבנות הראשית בבחירת רב עיר.

ה. הרבנות הראשית

בעמוד הימיני (סי' ו אות יא) כתב:

והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבא"י בתור רבותיהם. וגם הרבנים המקומיים אינם מתקבלים אלא באישור של הרבנות הראשית. נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבא"י תוקף של מרא דאתרא, כי גם רבני המקום אינם פועלים אלא בשליחותם. ממילא קימת כלפיהם ההלכה של הרמ"א הנ"ל שאין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסק הלכה שלהם, כל עוד אין הדבר בחינת טעות בדבר משנה אלא טעות בהכרעה ושיקול הדעת, גם כשהם פוסקים להקל, וגם כשזה נוגע לאיסור תורה. וזהו גם טרם שפסקו, ומכש"כ לאחר שפסקו שבזה קיים פסקו  של הרמ"א שגם חכם שהתיר אין לשני לאסור, והוא כנ"ל מהגרע"א מוסכם אליבא דכו"ע, עכ"פ לענין לכתחילה יש להימנע מזה מחמת כבודו של ראשון. ובניד"ד, גם אם עבר השני והורה, אין הוראתו הוראה כלפי ציבור זה, כיון שקבלו עליהם הרבנות הראשית כרבותיהם, וכנ"ל.

ואם אמנם כלפי אותו חלק ציבור שמעיקרא לא קיבל עליו את הרבנות הראשית יש לדון שאין בזה משום 'לא תתגודדו', בשני בתי"ד בעיר אחת וכנ"ל.

אבל אותו ציבור, והוא רוב היישוב שבא"י, שבחרו ברבנות הראשית ורואים בהם את רבותיהם, כלפיהם וכן כלפי הרבנים המשמשים באותן קהלות מכוח מינוי והסכמת הרבנות הראשית, ודאי שהם בגדר המרא דאתרא שדינם דין ופסקם פסק, גם במה שנוגע לשאלות איסור תורה, כל עוד שלא יתגלה בפסק טעות ח"ו בדבר משנה.

למדנו מדברי הגר"ש ישראלי שהרבנות הראשית היא נחשבת להיות מרא דאתרא בכל מקום שקיבלו אותם עליהם. רוב הצבור בארץ ישראל שמתחתן או חלילה מסתלק מהעולם ומבקש שהכל יעשה על ידי הרבנות המקומית מקבל על עצמו את הנהגת הרבנות הראשית. וממילא הכל מוגדר כאתרא של הרבנות הראשית, ולכן הם יכולים לקבוע את הדיינים ואין שום גריעותא בכך שהם יהיו בגוף הבוחר כחלק מהגוף הבוחר (בהצעת החוק סעיף 10, ב, 4) "חברי מועצת הרבנות הראשית ובהם הרבנים הראשיים לישראל". המצב הזה הוא דומה מאד לתקופת הישיבות סורא ופופבדיתא שהם מינו בפועל וכאן הם רק מעורבים בבחירה (כ 25% מהגוף הבוחר, דבר שיכול וראוי להשתנות). יש לציין שבארכיון הרה"ר (בפרו' מסיון תרע"ט, הרבנות הראשית לארץ ישראל, מורגנשטרן עמ' 31)  מסופר ש"משרד הרבנות" (הגלגול הקדום של הרבנות הראשית) מינה ארבעה רבנים למושבות: זכרון יעקב, יבנאל, רחובות, וראש פינה. למדנו שעוד בימינו הרבנות הראשית  מינתה רבנים ולאו דוקא אנשי המקום בחרו.

ו. הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית

בהצעת החוק הוגדר (פרק ב, 2,א) : "רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני" יש כאן קריאה לסמכות דתית הלכתית ורוחנית, שכל רב עיר מתחייב לקבל, לאפוקי מי שיש לו סמכות הלכתית רוחנית אחרת (רפורמים, קונסרווטיבים וכו'). בהגדרה זו עולה שכל רב יהיה חייב להכיר בהיתר מכירה, אפילו שדעתו האישית שונה אבל הוא שליח של הרבנות הראשית שהכירה בהיתר מכירה. כמו כן הוגדר שרב המקום צריך לפסוק כפסקי הרבנות לעניינים השייכים להנהגת העיר.  בעניינים שיש בהם ממשק בין הרבנות הראשית והרבנות המקומית, בודאי חייבת להיות אחידות, אבל ברור שרב עיר יכול לפסוק בסוגיות שאינן שייכות להנהגת העיר, אלא לדברים כלליים (כגון: הר הבית) כפי דעתו.  

ז. סיכום.

אינני נכנס לפן הפוליטי בהצעת החוק למינוי רבנים בארץ ישראל, אבל ברור שהלכתית הדבר אפשרי ואולי רצוי לתת לרבנות הראשית יד ורגל בבחירת רב המקום לא רק אנשי המקום בוחרים את הרב אלא גם לרבנות הראשית יש מעמד בבחירת הרב ובדרכי התנהגותו.

מבחינה מעשית חוקית בודאי שהצעת החוק צריכה תיקונים בסעיפים שונים, כדי לקרב את החוק לעם וכדי להאהיב אותו. אבל אין להגדיר את ההצעה כמנוגדת לדרכה של תורה, אלא היא בדרכה ובאורה של תורה, אבל צריכה שיפור בדברים מסוימים.