'ואף כי אחרי מותי'

*     הרב פרופ' נריה גוטל הוא סגן אלוף במילואים ומשמש כראש צוות חליטה במחנה 'שורה' בצה"ל.

[1].     מהר"ם מרוטנבורג, שילהי פירושו לפרק 'מגדל שהוא עומד באויר' – אהלות פ"ד: 'כל אלו הדברים סבבתי והוספתי, בפרק מגדל העומד באויר, במגדל אנזשהים, בהיותי תפוש שמה... שבח והלל לאלקי תפלתי, אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי'. וראה לו שם, גם בסוף פ"ט ובפט"ו מ"א. על אמיתות הסיפור אודות שבייתו של מהר"ם מרוטנבורג, סירובו להצעת שחרורו ומותו בשבי, ראה מאמרי 'התקיף שחזר בו – פדיון שבויים בזמן הזה', מוסף שבת – מקור ראשון, כ"ו בחשוון תש"ע (13.11.09), עמ' 8; הרב איתם הנקין הי"ד, 'עיון מחודש בפרשת שביו של מהר"ם מרוטנבורג ופדייתו לקבורה', ירושתנו, ה (תשע"א), עמ' שיא.

[2].     'ציבורית' – משפחה וידידים, עם ישראל בכלל, תקשורת ישראלית ובינלאומית. כל זאת מתוך ראייה שאינה נותנת מענה רק לשעה אלא גם לדורות, כך שכל מי שיפתח את התיק ויתעניין במה שאירע, ולו גם בעתיד הרחוק, יקבל מענה ברור שהנושא 'חלוט' בוודאות גמורה, ללא בדל פקפוק ושמץ ספק.

[3].     במונחים הצבאיים – חלל מקל"ן, כלומר 'חלל שמקום קבורת לא נודע'. במקרים אלה נקבע כי 'פלוני' הוא חלל, על כל המשתמע מכך הלכתית ומשפטית ו'ציבורית', הגם שלמצער לפי שעה אין ידיעה ברורה על מקום הימצאות הגופה.

[4].     אישית הייתי מעורב במספר מקרים בהם הדיון נסב, והוכרע, אודות חללי מלחמת העצמאות, זאת למעלה מ-75 שנה אחרי קרות האירוע. דיון 'צוותי חליטה', והכרעת הרב הצבאי הראשי, לא נעשו אלא רק אחר שהתקיימו חקירות מקיפות ויסודיות של גופים רבים – ובראשם אית"ן ['איתור נעדרים'], שהשקיעו לא מעט שנים בבירור כל מקרה ומקרה לפרטי-פרטיו ולמיצוי כל נתוניו. תצוין דוגמה אחת - לה כבר ניתן פרסום: המקרה של החייל דב (ברלה) ברודר הי"ד, ראה: 'יזכור – אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל', על-שמו; וראה אלישע בן קימון ורועי רובינשטיין, 'אחרי 75 שנה: אותר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע', אתר ynet 1 באוקטובר 2023.

[5].     ראה הרב אלכסנדר יהושע לוינסון, 'קבורת איברים', סוגיות בהלכה צבא ומשטרה, עמ' שנג-שנח; הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, גשר החיים, ח"א עמ' קמג-קנו; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, ח"ה סי' פ ועוד.

[6].     נוסיף כי דרכה של תורה לדאוג גם לקבורתם של חללי האויב. ראה יחזקאל לט, יא-יב: 'והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל... וקברו שם את גוג ואת כל המונו וקראו גיא המון גוג. וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חדשים'. למעשה, כבר עם כיבושה הראשון של ארץ ישראל, כך נהג יהושע בן נון: 'ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב, וכבוא השמש צוה יהושע ויֹּרידו את נבלתו מן העץ וישליכו אותה אל פתח שער העיר ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה' (יהושע ח, כט). לימים, בתקופת דוד המלך, הנהגה מכבדת זו יצרה לו 'שם' ברחבי האומות כולם. לאחר שדוד ניצח את ארם בגיא מלח והכה מהם שמונה עשר אלף חיילים, נאמר: 'ויעש דוד שֵׁם בשובו מהכותו את ארם' (שמואל ב ח, יג). רש"י (מלכים א יא, טו) כתב ש'שֵׁם' זה יצא, לא בזכות הניצחון במלחמה אלא דווקא בשל מוסריותו וזהירותו הרבה של דוד בכבוד המתים: 'שהיו הכל מקלסין אותו, איש חסיד שקובר את הרוגיו'; וראה גם רד"ק שם. ואברבנאל (שמואל שם) כתב: 'וחז"ל אמרו במדרש תנחומא (פר' דברים) מהו ויעש דוד? ששלח את יואב לקבור את החללים, כמו שאמר במלכים (שם) בעלות יואב שר הצבא לקבור, וזהו שם גדול לישראל שמקברים את אויביהם, וכן אומר במלחמת גוג ומגוג (יחזקאל שם) וקברו על עם הארץ וגו''. וראה הרב שלמה גורן – מי שהיה הרב הצבאי הראשי הראשון לצה"ל – שו"ת משיב מלחמה, ח"א סוף סי' א: 'באשר ליחסינו לחללי האויב, יש לנו הוכחה חותכת לרמה האנושית ולמידת החסידות מעוררת ההערצה, שהיתה שוררת בצבא ישראל מימי קדם בנושא זה... ובין שעשה זאת דוד, או יואב בשמו של דוד ובציוויו, היכה הדבר הדים חיוביים ביותר בעולם, שהיו מקלסין את דוד בגלל פעולה אנושית זו של מתן כבוד לחללי האויב, וקראו לדוד 'איש חסיד'. בהיותנו נאמנים למורשת הקדושה והחסידות של צבא ישראל מימי קדם, הקמנו בעת שרותי בצה"ל יחידות קבורה מיוחדות, שתפקידם הוא לדאוג לזיהויים ולקבורתם של חללי האויב בעת מלחמה... וזה תואם עם... דברי הכתוב: 'כי בצלם אלקים עשה את האדם' (בראשית ט, ו), שאמורים לגבי כל בן אדם ללא הבדלים בין עם לעם ובין גזע לגזע, מתוך אמונה ובטחון בקיום חזון הנבואה לאחרית הימים: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', לעבדו שכם אחד' (צפניה ג, ט)'. וראה שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תניינא סי' קנא, ומהרש"א, חידושי אגדות לסנהדרין מו ע"ב, ד"ה לשני אחים, שאיסור הלנת המת חל גם על לא יהודים. וראה שו"ת יביע אומר, ח"י יו"ד סי' נה: 'ומכל זה נלמד גם לענין תפילת ההשכבה על החייל הדרוזי ששם נפשו בכפו להגן על ישראל, שבודאי ראוי הוא לומר עליו השכבה לעילוי נשמתו, כי לא ידח ממנו נדח, וירבה השלום בעולם'. וראה להלן שילהי הערה 25.

[7].     ראה מאמרי 'זה היום ה-12 למלחמה. זיהינו 304 חללי צה"ל. המלחמה נמשכת', הארץ, 27.10.23.

[8].     חוק רישום פטירות חיילים, תשכ"ז – 1967; בהתאם, בהתייחס למלחמת 'חרבות ברזל', בכ"ג בתשרי ה'תשפ"ד – 8 באוקטובר 2023 (ח"מ 3-4598) מונו קצינים מוסמכים, על פי חוק זה, בחתימת שר הביטחון.

[9].     דוגמה לדבר, ראה מאמרי 'זיהוי חללים ללא גופה במלחמת 'חרבות ברזל' ', תחומין, כרך מד, עמ' 41-25; ומאמרי 'קביעת מות אדם ללא גופה במלחמת חרבות ברזל', המעין, גיליון סה [א], עמ' 94-79.

[10].   וראה מאמרי 'מעמדו ההלכתי של 'צוות חליטה' ותוקף הכרעתו', ידיו אמונה, תשפ"ד, עמ' 264-228.

[11].   על מקצת מהשיקולים הפרקטיים, ראה להלן הערה 30.

[12].   איוב לא, ב; וראה רמב"ן על בראשית ב, ו: 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה – כי הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו'; וראה תניא – ליקוטי אמרים, פ"ב: 'ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל‏ ממש, כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז), ואתה נפחתה בי (ברכת אלהי נשמה), וכמו שכתוב בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח. פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח, כך... כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך... ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו...'. וראה עוד ספר מעשי השם – חלק מעשי בראשית, פרק יז; דרושי הצל"ח, דרוש כה ליום א' של סליחות; ר"י עמדן, מגדל עוז – בית מדות, עליית הבטחון; ספר הברית, ח"א מאמר יג איכות הדומם פ"א, ושם ח"ב מאמר א, נפשות הישראלי, פ"ד; אלשיך – תורת משה, שמות טז, לא-לו, ושם יט, א-ב. וראה הדגשת המשנה ברורה, סי' מו סק"ג, שחלילה להבין שהנשמה עצמה היא אלהיו: 'צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה, כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו'.

[13].   במקביל, מתקיימים פערים בין גוף לנשמה – ראה זוהר, כרך ג (במדבר) פרשת בהעלותך, קנב ע"א: '... תא חזי, אית לבושא דאתחזי לכולא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא'. [פירוש 'הסולם', שם, מאמר פסח במועדו ופסח שני אות סא: 'בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו'].

[14].   כדי כך מגיעים הדברים, שהלכה פסוקה היא כי 'מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן' – מגילה כו ע"ב, שו"ע, או"ח סי' קנד סעי' ד ויו"ד סי' רפב סעי' יא. וראה שו"ת חתם סופר, ח"ו ליקוטים סי' י: '... צריך להבין, מ"ט התירו לעשות ממטפחת תכריכים למת מצוה, נהי שזו היא גניזתן מכל מקום תשמיש קדושה איך ישתמשו בו חול. וצריך לומר דהאי נמי תשמישי קדושה, דאדם ישראל הוי כספר תורה כדאמרינן מגלה כ"ט ע"א כנתינתה כך נטילתה, ובמסכת מועד קטן כ"ה ע"א הא למה זו דומה לספר תורה שנשרף. ואף על גב דבחיי אדם אינו רשאי לשמש בתשמישי ס"ת, משום שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים כל זמן שהם חיים ואל תאמין בעצמך תנן, מה שאין כן אחר שכיפרה עליו מיתתו עמך כולם צדיקים... ונוסף עליו דהאי גופיה מצוה הוא דהא במת מצוה עסקינן שאין לו תכריכין כדי צרכו משום הכי התירו רבנן, כן צ"ל". בכך גם הסביר החת"ס מדוע ההיתר מוסב בייחוד למת מצווה; וראה משנה ברורה, סי' קנד ס"ק כא, בשם המאירי, ובגשר החיים, ח"א, עמ' סד-סה, הערה 1.

[15].   וראה גם שבת קה ע"ב. טעמו של דבר, כתב רש"י, מועד קטן כה ע"א: 'דתורה קרויה נר, שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלקים) [ה'] נשמת אדם'; וראה הנמקתו בסוגיית שבת קה ע"ב: 'הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע... אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות'. וראה ריטב"א שם; וראה רמב"ן, תורת האדם שער הסוף – ענין הקריעה: '... ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ספר תורה לפניו. אי נמי לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצוותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין...'. יצוין כי השוואה נוספת בין אדם לספר תורה נמצאת בדיני קבורה: כשם שיש מצוה לקבור אדם, אף ספר תורה שבלה או נפסל חייבים לקוברו (מגילה כו ע"ב; רמב"ם, הל' ספר תורה פ"י ה"ג). בהקשר זה יצוינו דברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק – מבוסטון – ששאל, הרי קדושת ספר תורה נובעת מכך שהסופר כתבו לשם קדושת ספר תורה (וכן הוא הדבר ביחס לקדושת תפילין ומזוזות), והרי אי אפשר לקדש ספר תורה בלי שיהיה לסופר קדושה! ומכאן, שלכל יהודי יש קדושת ספר תורה – ראה דף על הדף, מועד קטן, שם.

[16].   וכך הלכה פסוקה – רמב"ם, הל' אבל פ"ט הי"א; שו"ע, יו"ד סי' שמ סעי' ה-ו. וראה גשר החיים, ח"א עמ' נח ס"ק ט; שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב סי' עג אות י, ועוד, ביחס לנוהג בזמן הזה; וראה להלן הערה 18.

[17].   מובן שככל השוואה, אף זו אינה שלמה – ראה רי"מ טיקוצ'ינסקי, גשר החיים, ח"א עמ' נה הערה 2.

[18].   על העובדה שאישים שמטפלים תדיר במתים – כדוגמת רופאים ואחיות, אנשי חברא קדישא, ושכמותם – אינם מיישמים הלכה זו, ולמעשה לא נוהגים לקרוע, ראה רי"מ טיקוצ'ינסקי, גשר החיים ח"א עמ' נה אות ט: 'נהגו להקל ולא לקרוע משום שאם כך לא ימצאון אנשים שירצו לבוא ולעמוד בשעת יציאת הנפש, שזהו זכות לגווע (כמ"ש בס' ארץ חיים בשם ס' שלחן גבוה)'. מעין זה ראה גם שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה – רמת רחל סוף סי' מא, בהסתמכו – בין השאר – על ספר נהר מצרים. ואולם עיין בשו"ת אגרות משה, חו"מ ב סי' עג אות י, שלא מצא צידוק לנוהג זה, ודאי ביחס לאנשים מהוגנים שנכון שינהגו כהלכה: 'הוא טעם קלוש לבטל חיוב ממש... ולכן ודאי צריך לקרוע כדינא'.

[19].   בנוגע למי ש'רגיל' בעבירה, ראה שם בהגהת הרמ"א, יו"ד סי' שמ סעי' ה, ובתימוכיו, ושם גם על החרגת מי 'שנהרג בידי עובד כוכבים'. וראה שו"ת יביע אומר, ח"י יו"ד סי' נח אות כד.

[20].   וראה שו"ת רדב"ז, ח"ג סי' תרמב (אלף סז): '... תוך י"ב חודש עדיין הנשמה יש לה קצת יחוס ושייכות עם הגוף, אבל לאחר י"ב חודש לא אפשר, שכבר נכנסה למחיצתה, ועוד שכבר הגוף כלה'. ואם כך ביחס לכל אדם ואדם, הרי שביחס לצדיק ישנם מצבים בהם תיתכן הופעה בגוף 'ממש'. כך – לדוגמה – סופר בגמרא (כתובות קג ע"א) על רבי יהודה הנשיא שאחר מותו היה מגיע לביתו מדי ערב שבת. ובספר חסידים (מהדורת הר"ר מרגליות), סי' אלף קכט, הוסיף כי 'רבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו... ולא כשאר המתים שהם חופשי מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם'. וכתב הרדב"ז, שם, כי 'גוף ואיברי הנביא או הצדיק או השלם הם כסא לקדושה עליונה, ואפילו אחר מיתתן הגוף ההוא יש בו קדושה רבה, וכל כוחות הטומאה תאבים ליכנס, אבל הנשמה הטהורה פוקדת אותה כל השנה כולה ועולה ויורדת עד שכלה הגוף ושוב עולה ואינה יורדת'. וראה גם בספר שם הגדולים לחיד"א, מערכת גדולים אות א סעי' קצט ערך רבינו אליעזר בר נתן; גשר החיים, ח"ב עמ' ריז אות ב; שו"ת עשה לך רב, ח"א סי' נב; שו"ת משנה הלכות, ח"י סוף סי' קטו; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ז סי' ו, ועוד. וראה הרב חגי לונדין, 'מוות – שום דבר לא נגמר', ידיו אמונה, תשפ"ד, עמ' 489-477.

[21].   מדרגת ה'נפש' פחותה ממדרגת ה'נשמה' – ראה זוהר, ח"א (בראשית) פרשת ויגש רו ע"א: 'תלת שמהן אינון לנשמתא כגוונא דרזא עלאה נפ"ש רו"ח נשמ"ה, נפש הא אוקמוה דאיהי תתאה מכלא, רוח איהו קיומא דשלטא על נפש ואיהו דרגא עלאה עלה לקיימא עלה בכלא כדקא חזי, נשמה איהי קיומא עלאה על כלא ושלטא על כלא דרגא קדישא עלאה על כלהו ואלין תלת דרגין כלילן בהו בבני נשא לאינון דזכאן לפולחנא דמאריהון', ועוד הרבה.

[22].   זוהר – סתרי תורה, ח"א (בראשית), פרשת לך לך פא ע"א: 'כד מית בר נש בהאי עלמא, ההיא נפש לא אתעדי מן קברא לעלמין'.

[23].   ראה גם רמב"ם שם תחילת פי"ד. וראה בספרי ממשפטי מלוכה – אחריות לאומית כשיקול פסיקה, עמ' 169 ובהערות שם.

[24].   ראה עוד שו"ת דעת כהן, סי' קצז הערה 1 – הפניות נוספות.

[25].   אין להתעלם מכך שבתנ"ך מתוארת, לא אחת ולא שתיים, שריפת מלכים אחרי מותם – ראה שמואל א לא, יב; דברי הימים ב טז, יד; שם שם כא, יט ועוד. ואולם, זה כבר הבהיר הארכאולוג פרופ' בנימין מזר, במאמרו 'מנהג שרפת המתים', קדם ב (ירושלים תש"ה), עמ' 128, כי 'בתקופת המלוכה הישראלית היתה נחשבת שרפת המתים, וכל שכן שרפת העצמות, למעשה בזיון וקלון כלפי הנפטרים'. נוהג שריפת מתים לא רווח בין יהודים, ושריפת המלכים הנ"ל הייתה אם כן יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לדעתו, זו נעשתה על רקע ייחודי – אם כחלק מהליך טיהור גופות אחרי שנטמאו בידי ערלים, ואם בשל סיבות אחרות. יתירה מזו, רגליים לדבר שהפסוקים אינם מתארים שריפת גוף אלא שריפת בשמים, כמו גם שריפת חפציו האישיים של המלך, וכל זה – לכבוד המלך. זו ללא ספק דעת חז"ל, כפי שהיא עולה מפורשות מהתוספתא (מהדו' ליברמן – שבת פ"ז הי"ח): 'שורפין על המלכים... שורפין על הנשיאים... ומה הן שורפין עליו, מטתו וכלי תשמישו' (אך ראה רד"ק שמואל א', שם; תוספות יום טוב על המשנה, פסחים ד, ט), וכך גם במקורות רבים נוספים. לא בכדי ציין הנביא עמוס (ב, א) שריפת עצמות מת כדוגמה להנהגה שלילית ביותר: 'כה אמר ה', על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שורפו עצמות מלך אדום'.

[26].   ועוד כתב שם: 'ואף על פי שאין מעצור לפני הקדוש ברוך הוא כל יכול לקבץ כל החלקים הפזורים גם ע"י שריפה, וכל הקדושים שנשרפו באש ודאי יזכו לתחיה, וכמו שהאריך בזה הרמב"ן בשער הגמול, מכל מקום כל מה שמצאנו ע"פ התורה, ואפילו ע"פ מנהגי ישראל קדושים, לחזק את האמונה, אפילו כדי לקרב את הציור אל הלב באופן יותר מורגש, ג"כ אסור לשנות ממנו'.

[27].   ראשי תיבות: אמת וצדק באנו על החתום.

[28].   'נאום הק' אברהם יצחק הכהן קוק, ונאום צבי פסח פראנק, ונאום אליהו בה"ר שלמה ראם, ונאום ירוחם פישל בערינשטיין, ונאום שמשון אהרן פולונסקי, ונאום יוסף גרשון הורוויץ, ונאום משה פריצקער רב מברדיטשוב, ונאום חיים שלמה גולובנציץ, ונאום יוסף מ' הלוי ס"ט, ונאום שלמה נתן קאטלער שהי' האב"ד דלוקניק, נאם יעקב קלמנס מלפנים האב"ד במוסקווא, ונאום חיים העליר בהגאון הצדיק הרי"ל ז"ל'. וראה מיכאל ויגודה, 'לשרפת גופות בהלכה ובמשפט', פרשת שבוע, פרשת אמור תשס"ו גיליון 250.

[29].   שו"ת מלמד להועיל, ח"ב יו"ד סי' קיד; שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' קכג; גשר החיים, ח"א פט"ז סעי' ט; שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' עב; כל בו, אבלות עמ' 54; שו"ת בנין אב, ח"ד סי' סה; קונטרס חיי עולם; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"א, כרך ב, עמ' 505, הערה 24א ועוד.

[30].   כן תצוין עוד סוגיה שהסתעפה – במידה מסוימת – מאותה תפישה: מה דעת ההלכה על הסתכנות לצורך חילוץ גופה. בהקשר זה, נמנו וגמרו הפוסקים, שאם הדיון היה מתמצה רק במעמדו של גוף האדם אחר מותו, לא הייתה נפסקת חובת הסתכנות. אלא שנושא זה כורך איתו גם היבטים נוספים: הן פגיעה מורלית באומה כולה – לוחמים ואזרחים כאחד, הן חשש 'מסחר' האויב בגופות החללים, ואלה כבר מהווים שיקול שלדעת חלק מהפוסקים מצדיק הסתכנות. דיון בכל הנ"ל, ראה שו"ת משיב מלחמה, ח"ג עמ' יב-טו, ע, קנד-קנה, ריט ועוד; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סי' סט; דרכי חסד, עמ' קיח-קכד; הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'מצות קבורה במקום פיקוח נפש', המעין מד [ד], תמוז תשס"ד, עמ' 76; הרב גד נבון, 'מניעת עגונות מלחמה', נעם, יט (תשל"ז), עמ' סא-קו; הרב יצחק מאיר, לא בחיל ולא בכח, עמ' 64-38; הרב יעקב אריאל, 'חללי צה"ל בשבי האויב', תחומין, כרך כה, עמ' 419-415; הצבא כהלכה, עמ' קצד-קצו; הרב יהודה זולדן, 'נטילת סיכון לשם הבאת חללי מלחמה לקבורה', שבות יהודה וישראל, עמ' 358-345; הרב מרדכי הלפרין, 'פינוי חללים בשבת' תחומין, כרך כב, עמ' 107, 111; הרב צבי רייזמן, רץ כצבי – איש מלחמה, סי' יג; הרב שלמה רוזנפלד, 'סיכון חיילים בחילוץ חללים בשבי האויב', ידיו אמונה, תשפ"ד, עמ' 299-279, ועוד. עוד סוגיה שמשתלשלת גם היא מאותה תפישה, היא קצירת זרע מחלל, לשם הפריה. לעניין זה ראה: הרב יגאל שפרן, 'אבהות לאחר מיתה', תחומין כ, עמ' 352-347; הרב אשר וייס, 'הזרעה מלאכותית לאחר מיתה', בית הלל י (תשס"ב), עמ' עג-עד; הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'על תרומת ביציות, פונדקאות, הקפאת זרעו של רווק, ונטילת זרע מן המת', ספר אסיא יג (תש"ע), עמ' 111; הרב יעקב אריאל ואחרים, 'הפרייה לאחר המוות: היבטים משפטיים והלכתיים', הרפואה 139 (נובמבר 2000), עמ' ט–י; הרב מרדכי הלפרין, 'גמילות חסדים עם המת וקיום מצוות פרו ורבו', רפואה מציאות והלכה, ח"א סי' כז, ושם בהערות 8א, 37, מדברי הרב אביגדור נבנצל; הרב אברהם שטיינברג, 'מיהו אב בימינו?', תחומין לב, עמ' 355; הרב שמואל דוד, 'תשובות בעל פה של הרב אהרון ליכטנשטיין', צהר מ (תשע"ו), עמ' 32; הרב יובל שרלו, 'שימוש בזרעו של מת - נייר עמדה', צהר תשע"ז, ועוד.

[31].   שו"ת נובי"ת, יו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס, יו"ד סי' שלו; שו"ת בנין ציון, ח"א סי' קע-קעא; שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד סי' שמז-שמח; נחל אשכול ב, עמ' 117 ואילך; שו"ת מלמד להועיל, יו"ד סי' קח; חזו"א, יו"ד סי' רח ס"ק ז; עמוד הימיני, סי' לד; גשר החיים, ח"א עמ' ע-עג; שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב סי' קנא; רי"י ויינברג, תחומין, כרך יב, עמ' 384-383; ר"ש גורן, תורה הרפואה, עמ' 80 ועמ' 209 ואילך, קוי אור (מרגליות), עמ' סד; שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו יו"ד סי' יט; משפטי עוזיאל, ח"א יו"ד סי' כח; שו"ת שבט הלוי' ח"ח סי' רס, ועוד, וראה נשמת אברהם, יו"ד סי' שסט, ואנציקלופדיה הלכתית רפואית, הנ"ל, כרך ה ערך 'נתוח המת', טורים 577-563. וראה סיכומי דברים בספרי ממשפטי מלוכה, הנ"ל, ושם על השאלה אם 'אחריות המדינה' לאזרחיה מהווה טיעון לשינוי הלכתי.

[32].   החת"ס, יו"ד סי' שלו, אף ראה בנושא זה של ניתוחי מתים, ביטוי תמציתי ומזוקק של הפער התפישתי שבין ישראל ובין אומות העולם ביחס למעמד גוף המת: '... כל העכו"ם חושבים [כי] בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות, על כן קוראים הרוח (זעליג) והגוף פגר (געקערפערט) שהוא כולו גוף (קערפער), ועל כן מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו, ועל כן מותר בהנאה, ואין עכו"ם במותם קרויים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם. אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער), כי גם בגופו שהיה נרתיק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה, ונוהגים בו כבוד, ואומרים עליו קללת אלקים תלוי ע"ד רמב"ן פרשת ויצא שרמזתי... על כן אסור בהנאה, וממילא מטמא...'. על הפער, ראה גם את דבריו של הראי"ה קוק, אורות הקודש, ח"ב עמ' שפ: 'המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם...', ושם עמ' שפו: 'המוות – מום הוא ביצירה... חרפת עם הוא לנו...', ושם עמ' שפה ועוד; וראה הרב שמעון כהן, 'למהותם של החיים והמוות בישראל', פאר מקדושים, באר שבע תשפ"ד, עמ' 172-157.

[33].   על מעמדם הייחודי של הרוגי מלחמות ישראל, ראה מאמרו של הרב רפאל וסרטיל, 'במעלות קדושים – מעמדם הנשגב של חללי מערכות ישראל', פאר מקדושים, שם, עמ' 377-338; וראה שם עמ' 119-94.

[34].   ע"פ שמואל ב יד, יד.

[35].   ירמיהו לא, טז.

[36].   וראה איכה רבה (בובר), ב ד: 'כרם גדול היה לאדריינוס מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טבריא לצפורי, והקיפוה גדר מהרוגי ביתר מלא קומתו ופישוט ידים ורגלים, ולא הבאישו ולא הסריחו ולא נגזר עליהם שיקברו עד שעמדה מלכות אחרת וגזרה עליהם קבורה'; וראה ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה.