תיעדוף תקציבי להגדלת אוכלוסייה יהודית בארץ ישראל

הקדמה

מדינת ישראל משקיעה לא מעט משאבים כדי לעודד עלייה ארצה. להלן תיבחן שאלת יחסה של תורה לדבר: האם השקעת משאבים לעידוד העלייה מחויבת או רק רצויה, והאם נכון שייעשה גם על חשבון תמיכה באוכלוסייה מוחלשת כלכלית שכבר גרה בארץ. כמו כן יש לבחון עידוד עלייה שעלולה להביא בתוכה לא יהודים לארץ?

א. האם צדקה כוללת מימון לקיום מצווה?

אחרונים דנו בשאלה, האם מצוות צדקה כוללת רק סיוע חומרי על מנת להתקיים כלכלית ברמה זו או אחרת, או שמא כוללת גם תמיכה חומרית לשם קיום מצוות? הבסיס לדיון הוא סוגיית הגמרא (כתובות סז ע"ב): 

ת"ר, יתום שבא לישא, שוכרין לו בית, ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה. שנאמר: די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו ח). די מחסורו – זה הבית. אשר יחסר – זה מטה ושלחן. לו – זו אשה, וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב יח).

בספרו 'משנת יעב"ץ', רצה הרב ז'ולטי להוכיח מברייתא זו, שאין חובת צדקה על סיוע לקיים מצוות. שאם היה חיוב שכזה, לא הייתה הברייתא נזקקת לפסוק להוכיח שיש לתת צדקה עבור נישואין, שהרי יש בהם מצווה. מכיוון שנצרכה הגמרא להוכיח את החיוב מפסוק משמע שיש לסייע לעני לשאת אישה משום שזה מצורכי גופו. לכאורה ניתן להקשות על דבריו, היכן נאמר בלימוד זה שהתורה חייבה להשיאו משום 'צרכי גופו', אולי חייבה בכך תורה משום שיש כאן קיום מצוות פריה ורביה? ואם כן, אפשר שדווקא מכאן נלמד החיוב לסייע לקיים גם שאר מצוות, כגון לקנות עבורו תפילין וכדומה? כך אכן כתב בשו"ת 'חתן סופר' (סי' צב) וזו לשונו: 

וזה ודאי רק משום מצוה דפו"ר, דלולא המצוה לא שייך ע"ז צרכי הגוף, וגם הובא בש"ע סי' רנ"ג בהלכות צדקה דמחוייבין להשיאו אשה, וגם מהא דקיי"ל פדיון שבויים קודם לכל הצדקות. והנה מפדיון שבויים דבש"ס אפשר דזה גרע משאר צרכי אכילה, דאמרו חכמז"ל שבויי כולהו אית ביה. אבל מסתימת הפוסקים משמע כל שבויי קודם – דאינו אלא למצוה – שלא יצטרך לחלל שבת וכדומה. 

אמנם, יש לציין, טעם החיוב 'להשיאו אשה', כדי לאפשר לו קיום מצוות פריה ורביה, אינו נראה. שהרי מצאנו שיש חיוב לא רק להשיא איש אלא גם להשיא אישה. וכך מובא בגמרא (כתובות סז ע"א-ע"ב):

ת"ר, יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסין את היתומה, ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור. יתום ויתומה שבאו לינשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. 

יתומה אינה חייבת במצוות פריה ורביה, שהרי מצווה זו מוטלת על האיש! ולפי זה יוצא, שחיוב השאתה של אישה אינו כדי לסייעה לקיים מצוות, אלא בשביל צורכי גופה, וכך כתב גם בשו"ת 'לב אריה'. יש להוכיח כן גם מפירושו של רש"י למילים 'יתום ויתומה שבאו לינשא' שכך כתב: 'משל צדקה. דאמרינן לקמן אשר יחסר לו' – זו אשה'. כלומר הברייתא משווה את העזרה לאיש עם העזרה לאישה, לא רק ב'מטה וכל כלי תשמישו', אלא בעצם הסיוע לאפשרות הנישואין. וכאמור באישה אין זו עזרה לקיום מצווה, אלא מילוי צרכיה בעניין זה! ומכיוון שלפי רש"י, סיוע לנישואי האיש והאישה נלמדים מאותו מקור – משמע בבירור שלומדים ממנו שהחיוב הוא רק לגבי צורכי הגוף, ולא ביחס למצווה. מן המילה 'לו' למדה הברייתא שיש לסייע לעני לא רק בצרכים היומיומיים הבסיסיים, אלא שגם עצם הנישואין – שהם עניין רחב וגדול מבחינה כלכלית – כלולים בחיוב צדקה, אף שמדובר בהרחבה שמעבר לסיוע בסיסי לצורכי הגוף. ואדרבה, יש להקדים סיוע לאישה לפני צורכי האיש, מפני שבושתה של אישה מרובה מבושתו של איש, וזה דווקא משום שעושים חסד עם האישה לספק לה את צורכי הגוף, ובזה היא אכן קודמת לאיש. אלא אם כן נאמר, שמדובר כאן בחיוב לעזור לאישה בקיום מצווה כמי שאינה מצווה ועושה, אבל זה דוחק. ואכן בסוף דבריו כתב ה'חתן סופר', שאולי דין 'להשיאו אשה' הוא כדי להצילו מעבירה, ולהציל מעבירה הוא יותר מאשר לקיים מצוות עשה, שהרי על עשה אין לו לבזבז יותר מחומש, ואילו על לא תעשה חייב לבזבז את כל הונו. ולבסוף הסתפק האם יש להכניס עניין זה לחיוב צדקה כי אולי הוא רק בכלל גמילות חסד. בכל אופן מסקנתו היא שסיוע לקיום מצוות עשה בוודאי אינו בכלל צדקה, ופחות ממנה. לעומת זאת, בשו"ת 'בית שלמה' (או"ח ח"ב סי' צה, ד"ה ואשר שאל) כתב שלפעמים כופים לתת צדקה לצורך קיום מצווה, מפני שחיי עולם עדיפים על חיי שעה:

אבל לקנות תפילין וכיוצא, אף דמוטל על האב לחנכו כשהוא קטן כמבואר סוף פרק לולב הגזול, אבל בגדולתו אינו מוטל על האב. אומנם, אם האב אמוד, בודאי כופין אותו מתורת צדקה דקרוב קרוב קודם, כדאיתא בטוש"ע יו"ד סימן רכא. ואם לחיי שעה כופין, כ"ש לחיי עולם לקנות לו תפילין ושאר מצוות המוטלות עליו. ועיין תשובות חכם צבי סוף סי' ע. 

1. לרוב הפוסקים, צורכי הגוף קודמים לצורכי מצווה

מדברי ה'בית שלמה עולה שאם כופים צדקה על הוצאת ממון לצורכי הגוף, כל שכן על ענייני הרוח שבקיום מצוות. אולם מפוסקים אחרים משתמע, שעזרה לקיום מצוות דווקא נמצאת בעדיפות שנייה ביחס לעזרה בעניינים גשמיים: בשו"ת 'אבקת רוכל' (סי' ג) מסדר את הדרגות השונות בחלוקת מעשר כספים: 

א"כ אנו רואים אפילו שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה – חלקה רבי חייא לחכמים (עניים) שלא מדעת הנותן, א"כ שכרו גדול, וזהו הראשון! השני, פדיון שבויים, דכולהו איתנהו ביה. הג', ב"ח/ בח' (אולי ר"ל בחשיבות) הצדקה (והגדולה שבכולם – כשנותן לעני והוא אינו יודע). הד', להשיא יתומות או עניות. הה', לקנות ספרים לבני עניים. הו', ליתן קצתו לקרוביו, כי כלו לא יתכן וכו'.

רואים מדבריו, שקניית ספרים לבני עניים נמצאת בעדיפות נמוכה יחסית, ומסתבר שהסיבה לכך היא שזוהי עזרה לקיום מצווה ולא מצורכי הגוף. מוכח אם כן שאין ללמוד כאן קל וחומר מעניינים גשמיים לרוחניים. כמו כן, כתב ה'חת"ם סופר' (קובץ תשובות סי' מו) על עניים הרוצים לעלות לארץ ישראל ולהתפרנס שם מן הצדקה, וזו לשונו:

ועוד אני אומר, עניי ארץ ישראל – הם הדרים בה מעולם או המתיישבים שם בעשרה והענו שם, אז מחוייבים להקדים פרנסתם לעניי מדינה אחרת. אבל עניים הנוסעים מחו"ל להתיישב שם ויודעים שאין להם כדי חיותם, רק סומכים על הצדקות המובאים שם ממקומות אחרים, אין אנחנו מחוייבים להקדימם לעניי חו"ל, כי אף על פי שישיבת ארץ ישראל מצוה ושקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה יב כט), מ"מ הגע עצמך אם לפנינו עניי מחוסרי לחם וכסות, ועני אחד רוצה לזכות במצווה ואפילו תפילין וציצית ולולב וכדומה, פשוט שהחסירי לחם קודם למצוותו של זה. והכי נמי, עניי חו"ל הצריכים פרנסה – למה נקדים את זה כדי שיוכל לקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל, וכי על עניי חו"ל מוטל לעזרו ולסייעו לקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל? 

גם מדבריו מבואר אם כן, שאין סברה של קל וחומר לזכות לחיי עולם יותר מחיי שעה. בשל כך, פרנסת עניי חו"ל קודמת לסיוע ממוני לאלה המעוניינים לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. כך כתב גם בשו"ת 'אגרות משה' (חיו"ד סוף סי' קמא):

ופירוש המדרש רבה נשא דאמר רבי תנחום ב"ר אבא, מי שאין לו בית ועושה מזוזה', (שעל זה אמר הקב"ה: 'זה הקדים וקיים מצוותי עד שלא נתתי לו לקיימן, צריך אני לשלם' וכו'), נראה פשוט שהוא הדר בפונדקאות בכל פונדק רק איזה ימים ועושה מזוזה לזכר המצווה כדעשו מונבז ובית מליון, וכן הוא בעושה ציצית ואין לו טלית אלא שהולך בטלית שאולה פחות משלושים יום, דאם דר שלושים יום בבית, וכן בטלית אחר ל' יום, הרי חייב מדרבנן! דלא מסתבר לפרש בעושה מזוזה וציצית בבתי אחרים ובטליתות אחרים, שלא שייך כלל למצוות המזוזה והציצית! וגם מצד מצוות צדקה, הא אין עיקר מצוות צדקה אלא בענייני אכילה ושתיה ומלבושים, ולא בקניית דברים הצריך למצווה, חוץ מד' כוסות בלילי פסחים ונר חנוכה, וכן לשלם שכר למלמד לבני עניים, חולה, וליתן מעות לעני לקנות תפילין ומזוזה וציצית – אינו עניין צדקה, אלא דבר גדול הוא במה שעושה – שיוכל העני לקיים מצוות ה'. ונמצא שגמ"ח דנקט תחילה הוא יותר עדיף מגמ"ח דנותן לאחרים שיקיימו המצוות, לכן יש לפרש דהוא כשעושה מזוזה וציצית אף כשפטור כדי שיהיה לו זכר למצווה. ול"ד למוהל בנים של אחרים שיש לו מצוה גם כשמל בנים של אחרים, וכן משאיל ספרים לאחרים ללמד בהן, הוא מצוות צדקה כדאיתא בכתובות דף נ'. אבל למצוות אחרות – אף החמורות כתפילין, הוא ודאי גמ"ח, אבל לא כגמ"ח לצרכי הגוף. 

2. ראיות מן התלמוד אם יש חובת צדקה לקיום מצווה של העני

ראיה נוספת לכך שחיוב צדקה הוא דווקא בדברים הנוגעים לצורכי הגוף, הביא הרב ז'ולטי מההשוואה בין מצוות כיבוד אב ואם למצוות אחרות, כפי שמובא בירושלמי (פאה פ"א ה"א): 

תני רשב"י, גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכיבודו. נאמר 'כבד את אביך ואת אמך', ונאמר 'כבד את ה' מהונך' וכו', מה אתה מכבדו ממה שיחננך – מפריש לקט שכחה ופאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים, אם יש לך – אתה חייב בכל אלה. ואם אין לך – אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם – בין שיש לך הון בין שאין לך הון – כבד את אביך ואת אמך, ואפילו את מסבב על הפתחים. 

מבואר, שלצורך קיום מצוות אחרות כמו קניית לולב שופר תפילין וציצית – אין אדם חייב לחזור על הפתחים לשם קיומן, וממילא גם משמע שאין חיוב לתת צדקה עבור קיום מצוות אלו. ה'ביאור הלכה', תמה על דברי הירושלמי הנ"ל שאינו מחויב לחזור על הפתחים לשם קיום מצוות ממה ש'קיימא לן' שעל נר חנוכה וארבע כוסות חייב לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצוות מדרבנן. ואם כן לכאורה כל שכן שיש לחייבו לחזור על הפתחים עבור מצווה מדאורייתא כגון תפילין!? ואפילו אם תאמר שזה משום פרסומי ניסא, מה נענה על החיוב לחזור על הפתחים כדי לקנות שמן עבור הדלקת נרות שבת וכפי שפסק הרמב"ם ומובא ב'שלחן ערוך', שאין בכך משום פרסומי ניסא, ולכאורה יש סתירה בזה לדברי הירושלמי הנ"ל. הרב ז'ולטי הציע להבחין בין דברים הנוגעים לצורכי הגוף ובכלל זה מצוות הדלקת נרות בשבת שהיא 'עיקר סעודת שבת', ולכן על האדם להיות מוכן לחזר על הפתחים, מפני שחייבים לספק לו צורך זה מדין צדקה, ובדומה למה שנאמר בעניין ארבע כוסות במשנה פסחים (פ"י מ"א), על גבאי צדקה: 'ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי', כיוון שגם הם שייכים לקטגוריה של צורכי הגוף. אולם באמת בנרות חנוכה, אין שום עניין לקחת מן הצדקה, כיוון שהם לא מצורכי הגוף. אלא שעדיין יש להבין את מה שפסק ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' תרעא סעי' א): 'צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק'. כי לכאורה משמעות הביטוי 'שואל' היא שואל על הפתחים, וכך אמנם הבין הגר"א שלמד זאת ממה שהבין בארבע כוסות, וכן סבר ה'משנה ברורה'. אלא שהרב ז'ולטי ביאר את המילה 'שואל' לא במובן שאילה על הפתחים, אלא במובן שהוא לווה כסף על מנת לקנות שמן לנרות חנוכה או את השמן עצמו, אבל לא נאמר כלל שחוזר על הפתחים. מאידך גיסא מן הגמרא בכתובות (נ ע"א) לכאורה נראה שיש חובת צדקה גם לסיפוק צרכים רוחניים:

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג); וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. רבי שמואל בר נחמני אמר, זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד (שם קיב, ג): רב הונא ורב חסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים.

בסוגיה זו מצאנו כמה מיני צדקה, כשחלק מהם הוא זיכוי אחרים במצוות, כגון מי שמלמד תורה, ומי שמשאיל תורה נביאים וכתובים לאחרים. יתרה מזו, הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י הט"ז), בפרשו את עניין הזן את בניו ואת בנותיו הקטנים – שם דגש על הערך הרוחני שיש בו, יותר מהערך החומרי: 

הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות. וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג שנאמר 'אז תקרא וה' יענה'.

3. נתינת צדקה לקיום מצווה אינה חובה גמורה

נראה, שאין חיוב גמור לסייע לקיום מצוות מדין צדקה כמו סיוע לצורכי גופו, אלא שיש בעניין זה של סיוע למצוות משום מעלה גדולה (וכמו שהבינו ה'אבקת רוכל', ה'חת"ם סופר' והרב משה פיינשטיין שהבאנו לעיל). הא ראיה, שהוא לא נלמד מן הפסוק בתורה, אלא מפסוקים בתהלים. בהקשר זה יש לציין, שה'ביאור הלכה' (סי' לז ד"ה קטן) פסק שיש לתת צדקה לשם קניית תפילין למי שאין לו: 'אם איש עני הוא – כל ישראל חייבים בזה וכמו שכתב בפרי מגדים ס"ק ד' דהיינו לקנות לו תפילין'. וב'פרי מגדים' כתב: 'אם הוא י"ג שנה, איזה חיוב יש על אביו, דאיש בפני עצמו הוא. ואם הוא עני – כל ישראל מצויין (מצווין?) להחיותו'. אמנם קיצר ה'פרי מגדים' בלשונו, אבל אפשר לדקדק שכאן מדובר במצווה שקיומה 'מחיה' את העושה. ואכן יש צער גדול למי שאין לו תפילין ונאלץ להתפלל ללא תפילין או לשאול מאחרים. ואפילו אם נאמר שתפילין הן בגדר 'מחסרו אשר יחסר לו', הרי בגמרא (כתובות סז ע"ב) הובאו שתי דרשות מפסוק זה: א) 'לו – זו אשה'. ב) 'אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'. אז האפשרות לשאת אישה, היא מילוי חיסרון בצורכי גופו. ואילו חיסרון תפילין דומה יותר לעניין השני, שיש בו חיסרון בכבודו. עם זאת, פסק ה'משנה ברורה' (סי' כה ס"ק ב) שאין אדם מחויב לחזור על הפתחים לשם כך, וזו לשונו:

מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין – אין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנותן. אבל מי שידו משגת אך סומך על מה ששואל מאחרים אחר שיצאו בהן, כתב הב"ח דענשו גדול. 

וכתב ב'שער הציון' שבספר 'עולת תמיד' למד שאין מחויב לחזור על הפתחים עבור ציצית ותפילין, מהירושלמי. ראיה זו גם הביא בשו"ת 'לב אריה'. ונראה מכל הנ"ל, שכמעט לכל הדעות, צדקה לשם קיום מצוות אינה כצדקה לצורכי גופו, ומשום כך לא מצינו חיוב על גבאי צדקה לדאוג לכך, ולכן אפילו אם נאמר שיש בזה חיוב כלשהו, מכיוון שאינו חיוב גמור כצדקה רגילה – אין מוטל על אדם לחזור על הפתחים לשם קיום המצווה, כי אין לו זכות בסיסית לצדקה בזה, אלא שאם מישהו נותן לו, מקיים הנותן מצווה. מסתבר שזה דומה לכך שלא יבזבז אדם יותר מחומש שמא יצטרך לבריות לקיום מצווה, אף שבשביל צורך הגוף אין מגבלות בהוצאות שאדם מוציא, כי זה מזכותו הבסיסית של אדם, לקיום מצוות הוא מוגבל בהוצאות שמעבר לחומש מנכסיו. באחרונים נאמרו עוד טעמים נוספים לשוני בין דין צדקה לצורכי הגוף ובין צדקה לצורך קיום מצווה. בספר 'אהבת צדקה' לרב א"מ אבידן כתב, שבצדקה לקיום מצווה, מקיים רק מצוות עשה, כי יש לומר שזה בכלל 'די מחסרו'. אבל איננו נכלל במצוות לא תעשה של 'לא תאמץ את לבבך'. לכן אין כופים לצדקה על קיום מצוות, ואין זה אומר דבר על החיוב עצמו, או אם חייב העני לחזור על הפתחים בשביל כך. ובשו"ת 'לב אריה', וכן בספר 'נקדש בצדקה' לרב נפתלי צ"י בר אילן כתבו, שהטעם שלא חוזר על הפתחים לשם קיום מצווה, הוא משום שלא הצריכוהו להתבזות עד כדי כך, כמו שלא הצריכוהו להוציא יותר מחמישית מממונו לשם קיום מצווה. אבל, לדעת הרב בר אילן בספרו 'נקדש בצדקה', על האדם לבקש מגבאי צדקה סיוע, שהרי אין בזה אותה השפלה שיש בחזרה על הפתחים. 

ב. מצווה ציבורית עדיפה מצדקה וממצוות אחרות

ככלל, ראינו, שאינה דומה המצווה לסייע לשמור מצוות, לחיוב הסיוע לצורכי הגוף. למרות שבוודאי יש בזה משום גמילות חסד, ולכן לעניין חובת הסיוע להעלות יהודים לארץ על מנת לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל נראה שהיא אינה חשובה כצדקה לתושבי הארץ, מה גם שביושבי הארץ יש משום 'עניי עירך קודמים'. אולם, מן ההלכה שלהלן נראה שאם מדובר בקיום מצווה ציבורית – המשוואה משתנה מן הקצה אל הקצה! כך פסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רמט סעי' טז): 

יש מי שאומר, שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה. ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה, או לחולים עניים עדיף ממצות בית כנסת.

הלכה זו מבוססת על הירושלמי (פאה פ"א ה"ט ט ושקלים סוף פ"ה):

רב מחוי לרב תרעא לבי כנישתא דקא בני. אמר, כמה ממון שקעו אבותי במקום הזה! אמר ליה, אדרבא, כמה נפשות שקעו אבותיך במקום הזה. וכי לא הוה תמן בר אנש דיליף באורייתא, או חולים המוטלים באשפה?

ודייק המהרי"ק, שדווקא תלמידי חכמים עניים וחולים עזובים הנצרכים ביותר – עדיפים מבית הכנסת. אבל צדקה רגילה נדחית מפני בניין בית הכנסת. אמנם הגר"א כתב שלפי גרסת הירושלמי שבידינו, שאין בה את המילים האחרונות על 'חולים המוטלים באשפה', אין מוכח שבניין בית הכנסת קודם למצוות צדקה, והוסיף שגם לגרסת התשב"ץ שהביא המהרי"ק יש לומר כך. וכן סבר הגר"א להוכיח מדברי התוספות, שצדקה עדיפה מבניין בית הכנסת. אולם מכל מקום ברור, שיש בבניין בית הכנסת משום מצווה ציבורית, וגם לשיטתו יש לומר שאמנם אינם מחויבים במצווה הציבורית יותר מצדקה, אך מכל מקום, יש רשות לאנשי העיר להעדיף את בניין בית הכנסת על פני צדקה, ואפילו אם יהיה בזה משום הפסד לעניים. ויש ללמוד כן מן הברייתא (בבא בתרא ח ע"ב) שכך נאמר בה:

תמחוי לעניי עולם, קופה לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו.

אמנם לדעת הר"י מיגש, ולדעת ה'יד רמה', מותר לשנות רק לצורך עניים, אבל שלא לצורך עניים אסור מפני 'גזל עניים', אולם לדעת ר"ת מותר לשנות לכל צורך הרבים וכך כתבו התוספות (בבא בתרא ח ע"ב ד"ה ד"ה ולשנות לכל מה שירצו) בשמו:

הכא שבני העיר [ולא רק גבאי] משנים אותה – שאני. לפיכך, מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, ואפילו באה ליד הגבאי. וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם. 

וכך נפסק להלכה ב'טור' וב'שלחן ערוך'. והרא"ש קבע שמשבאה הצדקה ליד גבאי, אמנם אסור ללוותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה מותר 'אפילו לא יפרענה עוד', כך שלדבר מצווה, אין שום מגבלה על העברת הכסף למטרה אחרת. ובהמשך דבריו כתב, שאין ראיה שאסור לשנות את מטרת הצדקה ממשנת שקלים (פ"ב מ"ה) האומרת: 'מותר עניים לעניים, מותר שבויים לשבויים. מותר עני לאותו עני, מותר שבוי לאותו שבוי', שכן במשנה זו מדובר על מטרה נקודתית:

דהתם לא איירי במעות של קופה, אלא על ידי מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון מלבושים, או שבאו שם עניים הרבה דומיא דשבויים. ובהא הוא דאמר דמה שהגבו לשמם, לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים. אבל בני העיר שעשו קופה בסתם – לדעתם עשאוה, ולשנותן לכל מה שירצו, ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם, יגבו פעם אחרת. 

וכל שכן כאשר מדובר בקופה ציבורית של עיר שמראש לא נקבעה למטרה מסוימת, או במקרה דנן – של מדינה – שאין להגביל אותה בהוצאותיה, ובוודאי כשמדובר בקיום מצווה. ואף שכאן יש סיכון לפגיעה בעניים הזקוקים לצדקה, יש רשות למדינה לעשות כן, ואף יש בזה מצווה רבה הנוגעת לעצם קיומנו.

ג. העלאת יהודים הכרוכה בהעלאת נכרים

ברור שבבניית בית כנסת יש משום צורך מצווה לציבור, אלא כפי שראינו יש שאלה האם מצווה ציבורית עדיפה מצדקה. בדומה לזה מצאנו את תקנת רבי יהושע בן גמלא, שהיא תקנה של מימון מצווה ציבורית, הבאה אף על חשבון עדיפות מצוותית, וכך הובא בגמרא (בבא בתרא כא ע"א): 

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך. דאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש? ולמדתם אותם (דברים יא, יט), ולמדתם אתם! התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב, ג). ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

המצווה הבסיסית היא שהאב ילמד את בנו, וגם 'מצוה בו יותר מבשלוחו'. אלא שיש גם צורך ללמד יתומים שאין להם אב. ומשום כך התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ואז החלו האבות לשלוח אליהם את בניהם, ואגב בניהם ילמדו גם יתומים שאין להם אב. ומתוך אינטרס ציבורי של מצוות תלמוד תורה לכולם, שינו את כל מנגנון הלימוד לציבורי גם על חשבון המצווה העיקרית שהאב עצמו ילמד את בנו, והאבות של אלו שאינם יתומים מממנים אף את לימודי היתומים. וכולם מחויבים בקיום מצווה זו. אי לכך, יש מקום לומר בענייננו שיש עדיפות להעלות עולים יהודים אפילו אם הדבר כרוך גם בהעלאת נכרים (אם כי בוודאי שיש למעט בזה ככל הניתן). 

מסקנה

לכן, לענייננו, נראה שבהגדלת האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל – לא רק העולים עצמם, אלא גם הציבור כולו מקיים ומחזק את מצוות יישוב ארץ ישראל. ואם כן, יש לתת למצווה זו עדיפות תקציבית. נראה אם כן, כי בשל האינטרס הציבורי הכללי, מוטל על הציבור כולו - לדאוג לקיום המצווה הציבורית של יישוב ארץ ישראל ביהודים, גם אם יש בקיומה ויתור על רכיב מסוים. ובוודאי שהדבר מחייב, אם יש פיקוח נפש גשמי או רוחני. כמו כן, לרוב, עלייה מועילה לכלל החברה לטווח הארוך גם מבחינה כלכלית.