תגובת הרב בראלי למאמרו הרב עמית קולא

תגובה לתגובה

א. בירור עמדתו של הרב נריה

אפתח בבירור עמדתו של סבי, הרב נריה זצ"ל. הרב קולא טוען בתוקף שאפשר לבסס את ההיתר לפנות לבית משפט על סמך מאמרו של הרב נריה. ישנו הבדל גדול בין מאמר דעה לבין פסק הלכה. בעוד המטרה של כתיבת מאמר תורני היא לפרוס בפני הקורא יריעה שלמה המכילה קשת רחבה של דעות, מאמר הלכתי בא לבסס פסיקה ולקבוע את המשקל ההלכתי של כל דעה, ומתוך כך להגיע להכרעה. היות שמאמרו של הרב נריה הופיע בעיתון 'הצופה', מסתבר שאינו מאמר הלכתי אלא הגותי, ובהקשר זה בלבד יש לבחון אותו. זאת ועוד, להבנתי, התכלית לפרסום מאמרים אלו של הרב נריה היא תגובה לפרופסור ליבוביץ אשר חלק על המושג הלכות ציבור וטען שהתורה מכוונת רק לפרט ואינה מסוגלת להוביל מדינה. כנגד זה – ולא מתוך מגמה להכשיר בתי משפט, כפי שכתב הרב עמית קולא – כתב הרב נריה שיש אפשרות מעשית לנהל מדינה על פי תורה, ואף הוציא לשם כך קונטרס מיוחד, 'קונטרס הויכוח' ירושלים, תשי"ב.

ההשערה שלי היא שהרב נריה סבר שיש איסור לפנות לבית משפט. זאת על סמך המשקל ההלכתי שהוא היה נותן לרמ"א על פני התשב"ץ, שכן ספר ה'שלחן ערוך' התקבל בכל תפוצות ישראל, ועליו מתבססת מסורת הפסיקה. במאמר הוא מביא בתחילה את דעת הרמ"א לאסור, ורק אחר כך הביא דעה חולקת. וזו לשונו:

מה דינה של קבלה זו [של ציבור הנותן סמכות לבתי המשפט – א"ב] במקום שיש תלמידי חכמים? הרמ"א פסק לאיסור על יסוד תשובת הרשב"א[1]... לעומתם ישנה דעה אחת של אחד קדמון והוא התשב"ץ.

נדמה כי אנו נחלקים בשאלה מה הוא המשקל ההלכתי שנתן הרב נריה לעמדתו של התשב"ץ. אולי מחלוקת זו חושפת בירור עקרוני יותר.

ב. כללי פסיקה

ישנו קשר ישיר בין העצמת דעתו של התשב"ץ על פני הרמ"א לביקורת הכללית על פסק רבני בית הלל. כידוע, פסיקת הלכה היא מקצוע בתורה, וכמעט שאין פרט אשר אין בו חילוקי דעות – אלה אוסרים ואלה מתירים, אלה מטהרים ואלה מטמאים, אלה מחייבים ואלה פוטרים. ובכל זאת, בהלכה היהודית המסורה מדור לדור, שאנו שייכים אליה וממילא מחויבים אליה, נוצרו כללי פסיקה מקובלים. הפוסקים המובהקים הממשיכים את שלשלת התורה שבעל פה הם אבני היסוד של הפסיקה. כיצד מזהים אותם? בודקים אצל רבני ישראל למי הם פונים בשאלות כבדות משקל (פיקוח נפש, עגונות וכדומה). רק לפוסקים אלו שמורה הסמכות להכריע בין הדעות ואף להסתמך על דעת יחיד, כפי שנאמר במשנה 'ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו'.[2] ואולם מי שחסרה לו הסמכות, אינו רשאי לפסוק על פי דברי היחיד, ועליו לבסס את פסיקתו על מקורות הלכתיים איתנים. קל וחומר כאשר מדובר בפסיקה ציבורית, ורבני בית הלל בכוונת מכוון הוציאו מנשר הלכתי והפיצו אותו בכלל בתי הכנסת במדינה.

יסודות הפסק חייבים להישען על גורמים בעלי משקל הלכתי מכריע. לכן יש לבחון את פסק רבני בית הלל במשקפיים הלכתיים ולשאול: על מי הוא מבוסס? האם תשובת התשב"ץ יכולה לבסס לפרנס פסק מהפכני כנגד גדולי הפוסקים לדורותיהם, אשר סברו שישנו איסור לפנות לבית המשפט,[3] והם ראו תשובה זו? עוד יותר מכך, הרב עמית עצמו מודה שישנה מבוכה בדברי התשב"ץ, שהרי כתב שבמקום ספק עליהם להפנות את השאלה לתלמידי חכמים. והרי אם בידם לקבוע חוקים חדשים, מה יועילו הרבנים לכך? יותר נראה שלתשב"ץ לא הייתה כוונה להחליף לגמרי את משפטי התורה, אלא לנסות לפסוק לפי הידיעה הדלה שהייתה לדיינים, ובנושאים שאינם יודעים רשאים לתקן תקנות. קהילה מקבלת עליה את עול התורה ומתקנת תקנות בנקודות מסוימות כדי להתנהל בעולם המשתנה. זהו דבר שעשו חכמים בכל הדורות בתקנותיהם, וסמכות זו מסורה אף לבני העיר.[4] אך לא כך הדבר בספר החוקים של מדינת ישראל. כאשר קמים אנשים, בונים מערכת משפטית המתעלמת באופן עקרוני ממשפט התורה ומתחילים את החקיקה מִתחילה, כאן בוודאי התורה חוגרת שק! וכאן ערכאות של ישראל הן חמורות הרבה יותר מאלה של גויים!

באשר להתבססות על משפט המלך, על פניו הוא מכוון רק לענישה פלילית ולא למשפט הממוני שבין אדם לחברו, וכפי שכתב בעל ה'אחיעזר' (מכתב משנת תרצ"ח, 1938) לרב הרצוג:

בנוגע לגזילות וחבלות ושאר יסודות עונשין – כפי הנראה מתשובת הר"ן היה משפט מלוכה מיוחד לבד מבית דין הדנים על פי דין תורה, כי באמת קשה הדבר לתקנת המדינה שהגנב יפטור עצמו בכפל ומודה בקנס יהיה פטור לגמרי, ועל כורחך שבכגון זה צריכים לתקן תקנות המדינה כעין בי"ד מכין ועונשין.

ואף אם תמצא דעה שניתן להרחיבו לדיני ממונות, הרי זה רק כהשלמה לדיני התורה ולא במקומם.

ג. השבת משפט התורה למקומו

הרב עמית קולא שותף לרצון להעצים את משפט התורה:

איך פועלים לקימומו והתקדמותו של משפט התורה בחברה שלנו, מה צריך לעשות? להציב ציונים! לשמר את משפט התורה כגוף חי ומתפתח באופן ציבורי וחינוכי; להסתכל בעין טובה על עלייתם של בתי הדין לממונות, על המחקר ההלכתי המתעמק ומתפרסם, על מכוני משפט התורה המוקמים.

לאור זאת עולה מאליה השאלה: מה גרם לרבני בית הלל להידחק[5] ולהתיר פנייה לבית משפט? כיצד עולה בקנה אחד הצורך 'לשמר את משפט התורה כגוף חי' עם ההיתר הנ"ל? ובעניין הצעתו של הרב עמית קולא לקדם את משפט התורה באמצעות החקיקה בכנסת ובקיום שיח פתוח עם משפטנים – דרך זו כבר נוסתה בעבר ולא צלחה![6] אמנם החוקים הבודדים שיש להם זיקה למשפט העברי מסייעים לשמירת הצביון היהודי של המדינה, אך אין בהם מזור להתעלמות הכוללת ממשפט התורה. להבנתי, לאור הניסיון המצטבר במכון משפט לעם וכן במכונים נוספים, גולת הכותרת היא בית דין לממונות. כאשר הוא יהיה מקצועי, אמין ויעיל, מאליהן תרבינה הפניות, ודיני התורה יחזרו למקומם. בה בעת יש להנגיש את דיני חושן משפט לכלל הציבור באמצעות ספרי הלכה המתייחסים למציאות המודרנית וכן בעריכת סדנאות לבני נוער וקהילות, כתיבת חוזים על פי ההלכה וכדומה. כאשר רבני ישראל ישלבו זרועות ויעודדו את ציבור שומעי לקחם להגיע לבתי הדין, אזי התפילה שנישאת שלוש פעמים ביום בפינו – 'השיבה שופטינו כבראשונה' – בעזרת ה' תתקיים.

למעבר למאמרו של הרב עמית קולא לחצו כאן

[1].   ובהמשך דבריו כתב שאף הנצי"ב, התומים, והמהר"ל סוברים כך.

[2].   תוספות יום טוב, עדיות פ"א מ"ה.

[3].   כפי שהארכתי בהערה הראשונה במאמר איסור פנייה לבית משפט אזרחי, אמונת עתיך 110.

[4].   בבא בתרא ח ע"ב.

[5].   הקביעה של הרב קולא כי 'יש להכיר במציאות, שאין כיום משפט התורה' מקוממת ובוודאי לא מבוססת. באשר לטענה שאין לבית הדין יכולת כפייה אלא מכוח בית המשפט, אין הדבר מדויק, כי חוק הבוררות קובע את העילות המדויקות לביטול פסק בורר. לכן לבית המשפט אין סמכות לביטול הפסק אלא מסיבות חיצוניות של נוהל לא תקין כגון משוא פנים וחריגה מסמכות, אך לא על רקע של הדין המהותי – פסיקת דין על פי תורה. וכן מה שהעיר באשר למשפט הפלילי אינו נוגע לבית דין לממונות. לסיכום, משפט התורה חי, ורק מחכה לאתגרים נוספים.

[6].   'רישומו של חוק יסודות המשפט אינו ניכר', אהרן קירשנבאום, 'חוק יסודות המשפט – מציאות וציפיות', עיוני משפט יא (תשמ"ו), 117, 124 סיני דויטש, 'המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט', מחקרי משפט ו (תשמ"ח), עמ' 37-7.