שכר עדים

א. נוטל שכר להעיד - פסול לעדות

המשנה (בכורות פ"ד מ"ו) קובעת: 'הנוטל שכרו... להעיד עדותיו בטלין'.

וביאר הר"ן[2]:

שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר (נדרים לז ע"א) על 'מה אני בחנם אף אתם בחנם' [אף על פי שנטל משניהם].

דהיינו, יש פגם בנטילת שכר על מעשה שמצווה לעשותו בחינם.

1. טעם הדין

מדברי הראשונים שעסקו בסוגיה משמע שמדובר בפסול מדרבנן. הרמב"ן[3] כתב: 'קנסוהו חכמים', וכן כתבו עוד ראשונים[4] לעומתם, מהר"י בן לב[5]  מסתפק אם הפסול הוא מן התורה או מדרבנן, והוא מקשה מסברה: מדוע אין השכר על העדות נחשב מעין 'נגיעה' שפוסלת מן התורה את העד? הוא מציע שני יישובים לשאלה זו: 

1. הנוגע פסול לעדות מגזֵרת הכתוב 'קרוב', ולא משום חשש שמא ישקר בעדותו תמורת כסף.

2. שכר טרחה על עדות אינו פוסל את העד לפי התורה אלא מדרבנן, ורק שכר שנוסף על שכר הטרחה פוסל מהתורה משום נוגע.

ההשלכה שעולה מן הספק שלו על מקור הדין היא בנוגע לשכר עד שמעיד להתיר עגונה, שכן פסול לעדות מדרבנן - כשר לעדות היתר עגונה, ואילו פסול לעדות מן התורה - פסול להיתר עגונה. ובהקשר זה הוא כותב על מקרה שבא לפניו:

וכבר בא מעשה לידי באיש אחד ששלחו אותו לעיר אחרת לחפש אם ימצא אי זה עדות להתיר אשה אחת עגונה, ועשו תנאי עמו שאם יביא עדות להתיר האשה יתנו שנים אלפים לבנים ואם לא יביא עדות שיספיק להתיר האשה לא יתנו אלא אלף לבנים, והלך אותו השליח והביא עדויות מפי אחרים שלא היו מספיקים להתיר האשה אבל אמר ששמע מפי גוי מסיח לפי תומו שנהרג אותו היהודי, ואותו העדות היה מספיק להתיר האשה ונסתפקו אי סמכינן על עדות אותו השליח כיון דהוה נוגע בעדות... ועדיין אני במקום הספק אני עומד.

דברי מהר"י בן לב עוררו דיון יסודי ומסועף, ובעקבותיו דנו האחרונים בגדרי 'נוגע בעדות', הודאת בעל דין ועוד עניינים, ובהם לא נעסוק במאמר זה. באופן עקרוני, בעל 'קצות החושן'[6] סובר שפסול 'נוגע' הוא מדין 'קרוב', ונוטל שכר אינו 'נוגע' אלא פסול מדרבנן, ואילו בעל 'נתיבות המשפט'[7] סובר שפסול 'נוגע' הוא משום 'חשש משקר', וממילא גם נוטל שכר מצד אחד פסול לעדות מן התורה.[8]

בשו"ת 'משאת בנימין'[9] דן מה דינו של עד שקיבל שכר על עדות להתיר עגונה, אם העגונה סיכמה אִתו שיקבל שכר קבוע בין אם תועיל עדותו ובין אם לאו. הוא כותב שהעדות בטלה משום דין 'נוגע', וגם אם אין נגיעה, כגון אם השכר ניתן לו בין אם תועיל עדותו ובין אם לאו - העד פסול; בעל 'משאת בנימין' אינו מחלק בין פסול עדות מדאורייתא ובין פסול עדות מדרבנן. גם המהר"ם מלובלין[10] פסל עד שנוטל שכר להעיד בעדות עגונה. ה'נודע ביהודה'[11] נטה להכשיר פסול עדות משום 'נוגע' בעדות עגונה, אך למעשה לא רצה להקל נגד הפוסקים שהזכרנו. בתשובה נוספת[12] הוא מחדד את ההבדל בין נוטל שכר שפסול מדרבנן ל'נוגע' שפסול מן התורה, וגם לדבריו נוטל שכר ראוי להיות כשר לעדות עגונה.

ה'נודע ביהודה' חזר וכתב[13] שייתכן שבמקרה כזה אפילו מי שפסול מדרבנן יהיה פסול לעדות היתר עגונה, מכיוון שאין זה 'פסול עדות' אלא קנס לבטל את עדותו, ואפשר לקנוס בקנס זה גם בעדות עגונה עם זאת, הוא צידד להקל, משום שבעדות עגונה אין צורך בעדות אלא בידיעה.[14]

בשו"ת 'משפטי עוזיאל'[15] נקט בפשטות שפסול נוטל שכר הוא מן התורה, בניגוד לכל הפוסקים שציינו. והוא חזר וחיזק את דבריו[16] בתשובה שכתב למי שהעיר לו (ר"ש ליברמן) על דעת הראשונים. ובשו"ת 'דברי שלום'[17] נקט כפשטות דברי הראשונים, שהפסול הוא מדרבנן אם אין נגיעה בדבר.

ב. היתרים לנטילת שכר על עדות

1. שכר בטלה

עד רשאי לקבל שכר בטלה. את לשון המשנה (בכורות פ"ד מ"ו): 'נותן לו שכרו כפועל', ביארה הגמרא (בכורות כט ע"א) שהכוונה לשכרו 'כפועל בטל', שכר בטלה על שהתבטל ממלאכתו הרגילה.

כך אפשר ללמוד גם מפירוש הירושלמי לתוספתא (בכורות פ"ג ה"ח):

אבל נותן לדיין שכר דינו ולעד שכר עדתו אף על פי שאמרו כשר לדיין שיטול שכר ולעד שיטול שכר עדתו.

וזה לשון הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א):

חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא א"ל אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא. רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע שהדו לבר נש א"ל איתא שהד עלי א"ל הב לי אגרי ותני כן נותנין לדיין שכר בטילו ולעד שכר עדותו.

לפי הירושלמי, החכם שהיה רועה שוורים ביקש שכר על ביטול זמן הרעייה כדי לבוא להעיד, ובקשתו מבוססת על דברי התוספתא.

א) עדים בטלים באופן קבוע

בעקבות דין זה כתב הריטב"א[18]:

לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל.

וכך כתב גם הרדב"ז[19] בתשובה בנוגע למתן שכר לעדי הגט, 'דעל מנת כן קבלום עליהם הצבור כיון שהם פנויים תמיד ומוכנים לזה'.

ב) שכר 'בטלה דמוכח' של עדים

הגמרא (כתובות קה ע"א) מחלקת בין שכר 'בטלה דמוכח' של דיין, דהיינו שהפסד העבודה שלו הוא ברור, ובין 'בטלה דלא מוכח' שלו. מהו דין שכר 'בטלה דמוכח' של עד?

ה'מרדכי'[20] כותב:

וכתב רבינו יצחק אור זרוע שלא יטלו עדי הגט שכר אלא אם כן שכר בטלה דמוכח כדאיתא פרק שני דייני גזירות גבי קרנא דכי היכי דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין הוא הדין לעדים, בשם רבי יהודה מפרי"ש.

בעקבותיו פסק ה'שלחן ערוך'[21] שאפשר לשלם לעדי הגט רק שכר 'בטלה דמוכח'. בעל שו"ת מהרי"ק[22] הרחיב על דין זה. ראשית, הוא מבסס את ההיתר של שכר בטלה:[23]

מי הוא ואיזהו שיטעה לומר שיתחייב אדם לבא ממדינת הים כדי להעיד עד שנאמר שהנוטל שכר על זה שתהא עדותו בטלה? פשיטא דלא גרע מדיין... כל שכן וכל שכן שכר טורחו גדול כזה שהרי דבר פשוט הוא שאינו מחוייב לבא ממדינת הים להעיד עדות...

בנוגע להגדרת הבטלה, המהרי"ק מדייק מלשון התוספתא, שדין עֵד קל יותר מדין דיין:

ולא מבעיא שכר בטלה דמוכח דשרי... אלא אפילו שכר בטלה דלא מוכח שהוא אסור לדיין מותר הוא לעד היכא דאיכא קצת טורח או ביטול, ואפילו אין מגיע לשכר שהוא נוטל על זה. וראיה... בתוספתא דבכורות כאשר הביאה הירושלמי, דמשם יש לדקדק גבי דיין לא שרינן אלא שכר בטלתו, אבל גבי עד שרי אפילו יותר מכדי שכר בטלתו, מדשינה הלשון ותפס לו גבי דיין שכר בטלנות וגבי עדות לשון שכר עדות סתם...

אם כן, המהרי"ק סובר שעֵד שיש לו טרחה או הפסד קל, זכאי לתשלום על כל הוצאותיו.

ג) מי משלם את שכר הבטלה?

בעל 'נתיבות המשפט'[24] קבע: 'אבל כשנטל רק מצד אחד אסור להיות עד, רק כשאינו נוטל רק שכר בטלה דמוכח'.

בשו"ת 'אגרות משה'[25] מתבאר שה'נתיבות' דיבר רק על עד שמקבל שכר כדי לראות עדות (ראה סעיף 3), ואם הוא לוקח שכר 'בטלה דמוכח', מותר לו לקחת אותו רק מצד אחד.

לעומת זאת, בעל 'ערך ש"י'[26] ובעל שו"ת 'מנחת יצחק'[27] הבינו שה'נתיבות' סובר שאין הכרח ששכר בטלה יינתן משני צדדים. וצריך עיון בהבנת סברתם, שכן לדעת ה'נתיבות', עֵד שמקבל שכר מצד אחד פסול מן התורה משום 'חשש משקר', ומדוע אם השכר הוא שכר בטלה - אין חוששים לכך? נראה שהם מסתמכים על החילוק השני של המהר"י בן לב ולפיו בשכר בטלה אין חשש שקר, אלא רק בשכר עודף מעבר לשכר בטלה והיות ורבנן לא אסרו שכר בטלה מותר לקחתו גם מצד אחד בלבד.

2. שכר טרחה

הט"ז[28] מחדש שאם העדות מטריחה את העֵד, הוא רשאי לדרוש שכר על עדותו:

במקום שיש לו טירחא יכול ליטול שכר על ההליכה. וראיה דאמרינן סוף פרק האיש מקדש [קדושין נ"ח ע"ב], הנוטל שכר להזות מי חטאת דההזאה פסולה, ואמרינן שם  דמכל מקום שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול, דלא רמיא עליה האי טירחא, ובהדיא מדמה לה התם נוטל שכר לדון ולהעיד לנוטל שכר הזאה, משום הכי יכולים ליטול שכר טירחת ההליכה, ואין זה בכלל מה אני בחנם כנלע"ד.

דהיינו, על המצווה להעיד אסור לגבות תשלום, אך הטרחה אינה מצווה, ולכן אפשר לגבות עליה תשלום. המקור לדברי הט"ז הוא הדין שמותר לגבות שכר על הבאת אפר פרה אדומה, על אף שאסור לגבות שכר על ההזאה עצמה. עם זאת, מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א[29] העיר שיש לחלק מסברה ולומר שהבאת האפר אינה חיונית, ואילו עֵד מוכרח לבוא לבית הדין ולהעיד, אך הוא גם מציין שהרמב"ן[30] כתב במפורש כדברי הט"ז על שכר הבאת אפר הפרה: 'דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה וכן לענין עדות ודין כהאי גוונא שרי'. ורבי עקיבא איגר[31] ציין שכך כותב הריטב"א.[32]

אך יש מקום לומר שכוונתם של הרמב"ן והריטב"א במילים 'כהאי גוונא' היא למקרה שדומה למקרה שמתואר בדברי הרשב"א שמובאים להלן על מי שמוזמן לבוא ולראות עדות, ומצאתי שכך הבין בעל 'נתיבות המשפט' את דבריהם בחיבורו 'תורת גיטין',[33] וזה לשונו: 'נוטל שכר לילך ולראות את העדות דשרי דדמי לשכר הבאה ומילוי'. גם ב'מחנה אפרים'[34] מובאת מחלוקת בעניין זה בינו ובין הרב שמחה הכהן: ה'מחנה אפרים' סובר ש'אם צריך לילך למקום רחוק', אפשר לקחת שכר על הטרחה, ואילו רבי שמחה הכהן סובר שבגלל החיוב להעיד אסור לקחת שכר טרחה.[35]

מכך שהפוסקים לא כתבו בפשטות בעניין עדי הגט, שהטעם לנטילת השכר הוא הטרחה שטרחו, לכאורה משמע שלא קיבלו את ההיתר ליטול 'שכר טרחה'. אך אפשר גם לומר שכוונת המתירים ליטול שכר על הטרחה הוא דווקא כשיש טרחה ניכרת, וכדברי ה'מחנה אפרים' על מי שבא ממקום רחוק.

א) מי משלם?

לפי דברי 'נתיבות המשפט', נראה ששני הצדדים צריכים לשלם, מכיוון שאם רק צד אחד ישלם, הוא יהיה 'נוגע' בעדות, והדבר תלוי במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל.

3. נטילת שכר לבוא לראות עדות

הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' יא) קובע:

נראה לי, שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהן מצווין להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכרו לדון, שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר לילך ולהיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי.

כלומר, החובה להעיד בחינם מוטלת על מי שכבר נעשה עד ולא על מי שעדיין לא נעשה עד. ה'בית יוסף'[36] הביא תשובה זו, והיא נפסקה ברמ"א:[37] אדם שמתבקש לבוא לראות עדות יכול לדרוש על כך שכר. אם כן, שכר זה ניתן על הסכמת אדם לראות דבר ולא על הדרישה מאנשים שנעשו עדים מאליהם למסור עדות. כך הכריע גם הרדב"ז[38] בנוגע לעדי קידושין. המהר"ם מלובלין[39] סמך על היתר זה כדי להתיר לקבל את עדותו של מי שנשלח תמורת שכר למצוא אדם ולהעיד על פטירתו. בספר 'ערוך השלחן'[40] כתב שזהו עיקר הטעם שעליו סמכו עדי הגט כדי ליטול שכר:

אמנם באמת עיקר ההיתר הוא דהא אינם מצווים לילך ולראות העדות... ולכן מפני שמזמין אותם שילכו לחתום על הגט ולהיות עדי מסירה יכולים מפני זה ליקח שכר כמה שירצו וכן כתבו כמה גדולים...

וכן הוא ב'תוספות יום טוב',[41] ב'שלחן ערוך הרב'[42] ובמקורות נוספים.

א) היקף השכר

מדברי הב"ח[43] משמע שיש היתר ליטול שכר הליכה וטרחה, ולכן הוא גם התיר לדיין ליטול שכר הליכה מעיר לעיר. וכך קבע גם בעל 'גט פשוט':[44] העדים אינם יכולים לקבל יותר משכר הטרחה; גם מדברי מהר"י בן לב שהובאו לעיל מוכח שתשלום שכר מעבר לשכר הטרחה אסור מן התורה.[45] ב'פסקי דין רבניים'[46] דייקו מדברי הפוסקים, שאם הותנה שהשכר יינתן למי שהלך לחפש עדות גם אם לא יצליח בחיפושיו, וממילא אין סיבה לחשוש ל'נגיעה', מותר גם לקבוע שכר גבוה הרבה יותר משכר הטרחה.

ב) שיטת הרמב"ם

יש לציין שהרמב"ם בתשובה לא הסתמך על היתר מעין זה, למרות שהשואל הזכירו. הרמב"ם[47] נשאל על מלמדי תינוקות שהולכים להעיד עדויות בתשלום, ומשמע שהתשלום הוא על עדויות יזומות, וזה לשון תשובתו:

הדבר ברור שאסור ליקח שכר על עצמה של עדות אבל סופר שהוא עד שלוקח השכר על כתיבת השטר נוטל שכר לא על העדות ואלו מלמדי תינוקות שבאלו הימים כמה בטלות מבטלים בכל יום בדברים בטלים ותמיד הם עוברים והלואי שלא יבטלו מלאכתם אלא להעיד בלבד בחנם.

לכאורה, מדבריו משמע שהוא מתנגד לקבלת שכר על עדות יזומה.

ג) מי משלם?

'נתיבות המשפט'[48] מדגיש שההיתר לקבל שכר על העדות הוא אם השכר ניתן משני הצדדים - אלא אם כן הוא שכר בטלה[49] - והוא מוסיף שזו גם דעת בעל 'גט פשוט'.[50]

4. עדות בשכר בדיעבד

הרדב"ז[51] דן בשיטת הרמב"ם. תחילה הוא מסיק מתשובתו, שהרמב"ם חולק על הנאמר בסעיף 3 לעיל וכפי שציינו שם, אך הוא גם מדייק מדבריו שהעדות אינה בטלה ושהאיסור הוא רק לכתחילה:

וטעמו של דבר דבשלמא דיין ימצא דיינים אחרים שידונו בחנם אבל מה יעשה מי שאין לו אלא עד זה ואינו רוצה להעיד בחנם - יפסיד את ממונו?

בהמשך דבריו דן הרדב"ז בהשמטת ההלכה מ'משנה תורה', והוא מסיק שלפי דעת הרמב"ם יש שלוש אפשרויות של קבלת שכר על עדות, ושלושתן אכן מופיעות ב'משנה תורה':

א. שאם אמר אדם לחבירו תבוא ותהיה עד בדבר פלוני כיון שעדיין לא נתחייב בדבר הרשות בידו להיות נמנע עד שיתנו לו שכרו ודבר זה לא הוצרך לכתוב, ובהכי לא איירי מתניתין.

ב. ואם היה יודע לו עדות ואמר לו בוא והעידני ואם יקבלו עדותך אתן לך כך וכך ואם לא יקבלו לא אתן לך הרי זה נוגע בעדות ועדותו בטל...

ג. ואם אמר תבא ותעידני ואתן לך כך וכך בין יקבלו עדותך בין לא יקבלו הרי זה אסור אלא חייב לקיים מצות עשה בחנם שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, וכתבה הרב ז"ל פ"א מהלכות עדות, ואם לא רצה להעיד בחנם ועבר על עשה מה יעשה זה ואין לו עד אחר, ולפיכך אם יטול שכרו אין עדותו בטלה אלא שביטל מצות עשה, והיינו שלא כתבה הרב ז"ל לא בחיבור ולא בפירוש המשנה.

לסיכום, הרדב"ז קובע לשיטת הרמב"ם, שאם העד התבקש לבוא להעיד - מותר לו לקבל שכר וכפי שהזכרנו בסעיף הקודם. ואם העדות רגילה, והעד כבר ראה דבר מה בלא לתאם מראש, ובעל הדין נותן שכר על העדות: אמנם אסור לעשות כך, אך העדות אינה בטלה אם אין 'נגיעה' - כגון: התחייבות לשלם גם אם העדות לא תתקבל - מכיוון שלדעתו הרמב"ם סובר שיש איסור ליטול שכר על העדות, כי יש מצווה להעיד בחינם, אך העדות אינה מתבטלת בנטילת השכר. עם זאת, מסתימת ה'שלחן ערוך' והפוסקים שלאחריו משמע שאין הדין כשיטה זו, אלא שאם ניתן שכר על העדות, העדות בטלה גם בדיעבד.

5. תשלום על הפסד

בנוגע לתשלום לעדים שחתומים על הגט, מהרז"ך[52] כותב שני טעמים מדוע מותר להם לקבל שכר, ויסודם הוא מעין פיצוי על הפסדים שנגרמים לעדי הגט:

מהר"ר ז"ק דהיה רגיל להתנות עם העדים שאם יקלקלו הגט בחתימותיהן ישלמו השכר לסופר שיכתוב אחר ומעכשיו מותרים ליטול שכר החתימה. ועוד טעם אחר דמפסידין בחתימתן שאסורים לישא הגרושה לכן צריכין ליתן להם שכר ועל כן היה מחזיר אחר עדים שלא היו כהנים כי כהן בלאו הכי אסור.

והרמ"א הוסיף: 'וכן נוהגין'.

מכאן יש ללמוד שאם  העד יפסיד מן העדות, מותר לפצות אותו על ההפסד.

6. שכירות בהבלעה

ב'סדר הגט'[53] הציע דרך נוספת לשלם לעדי הגט: 'דיש רבוותא נוהגים לשכור הרב והרב ישכור העדים ע"י הבלעה'. עם זאת, צריך עיון בהבנת טעם ההיתר, ואכן הרמ"א לא הזכירו בהגהותיו ל'שלחן ערוך'.

7. שכר לאחר העדות

בספר 'תפארת יעקב'[54] חידש שמותר לשלם לעד לאחר העדות, בניגוד לתשלום לדיין. אף על פי כן, נראה שתשלום זה מותר רק אם התשלום לא הובטח לעד מראש, וכך משמע מדברי 'תרומת הדשן'.[55]

8. עדים פסולים

אם הוזמנו עדים פסולים, ויש להם נאמנות מכוח תקנה או בתור חלק מאומדנא, יש להסתפק אם עדים אלו יכולים לקבל שכר על עדותם, שכן הם פסולים בלאו הכי. לכאורה, ספק זה תלוי בשאלה אם נטילת השכר יוצרת חשש לשקר נוסף, ובעדים שפסולם הוא רק משום גזרת הכתוב - יש לכך משמעות, ולכן ראוי להקפיד גם במקרים אלו שהשכר יינתן על ידי שני הצדדים. עם זאת, נראה מדברי ה'נודע ביהודה'[56] המובאים לעיל בנוגע לעדות עגונה, שהואיל ואין זו 'עדות' אלא אומדנא, יש מקום לומר שמותר לעד לקבל שכר רק מצד אחד.

9. שכר על כתיבת השטר

ב'תורת גיטין'[57] חידש טעם נוסף להתיר לעדי הגט ליטול שכרם: הם אינם חייבים לכתוב שטר אלא רק להעיד בעל פה, ולכן הוא גם למד שעדים שחותמים על שטרי מקח והלוואה יכולים לבקש שכר על חתימתם, וה'חתם סופר'[58] הסכים לדבריו. עם זאת, בעל 'משפט ערוך'[59] השיג על היתר זה ממקור במסכת גיטין (עא ע"א): מן הגמרא משמע שאילֵם חייב להעיד בכתב על הצד שכשר לעדות, שכן הוא אינו מעיד בעל פה, ומשמע שיש גם מצווה להעיד בכתב, ולכן בעל 'משפט ערוך' כתב שצריך עיון. לכאורה אפשר ליישב את קושייתו כך: המצווה להעיד בכתב היא רק אם זו האפשרות היחידה להעיד, אך מי שיכול להעיד בעל פה אינו חייב להעיד בכתב, וכן מצאתי שכתב ה'חתם סופר' בתשובה שהוזכרה לעיל.

ג. יישומים מעשיים

1. חוקרים פרטיים

שאלת החוקרים הפרטיים עלתה בחריפות בבתי הדין הרבניים.

ב'פסקי דין רבניים'[60] דן בית הדין הגדול בפסק דין של בית הדין האזורי, שפסל חוקרים פרטיים מדאורייתא, משום שהם נוגעים בעדותם. הרב יוסף שלום אלישיב כותב שיש לברר בנוגע לשכר אם לחוקרים הייתה הנאה מחשיפת הנדרש, שכן הם חסכו לעצמם שעות עבודה שהיו צריכים לעשות אם לא היו מוצאים את מבוקשם, וגם במקרה כזה ההשלכה היא על בעל המשרד ולא על עובדים שכירים שמקבלים משכורת קבועה. הוא מאריך בנוגע לרווח מן החשיפה שתגדיל את המוניטין ודוחה את החשש. במקרה זה הם גם כמובן מקבלים שכר בטלה דמוכח לילך ולראות עדות ולא יותר מהנדרש לכך, ואז הם רשאים לקבל שכר מצד אחד.

ב'פסק דין רבני' אחר[61] בית הדין הגדול ממשיך להתעמק בסוגיה ומחזק את דבריו נגד השגות דייני בית הדין האזורי; כך גם נוקטים להלכה הרב אליהו בקשי דורון[62] ובעל שו"ת 'דברות אליהו'.[63]

הרב שלמה דיכובסקי[64] דן בחוות דעת מומחה שניתנה בשכר, וכותב שניתן להכשיר מומחה שמוזמן רק על ידי צד אחד, אך הוא מוסיף שמקובל שלא לקבל חוות דעת כזו בפועל, שכן היא עשויה להיות נוטה לצד המזמין. בהקשר לדין זה, יש לצרף גם את מה שכתבנו לעיל על מומחה שאינו מובא בתור 'עד' אלא בתור גורם מקצועי, ולכן יש מקום לומר שהפסול 'נוטל שכר' אינו שייך לגביו, וכפי שכבר הזכרנו דין זה בנוגע לעדים פסולים על פי דברי ה'נודע ביהודה'.[65]

 2. עדים המבקשים שכר טרחה

פתחנו במקרים המצויים, ובהם כל צד מביא את עדיו, ואלו מבקשים לכל הפחות שכר בטלה על יום עבודה ונסיעות, ולעתים גם שכר טרחה על העדות עצמה. ולפי מה שהתבאר עולה שמן הדין יש לחשוש לשיטת 'נתיבות המשפט' ולהקפיד ששכר העדים יינתן במשותף על ידי שני הצדדים. עם זאת, יש מקום לצדד ששכרם יינתן על ידי צד אחד מכמה סיבות: 

1. במקרים רבים מדובר בעדים פסולים, ועל כן יש לצדד להקל מתן שכר מצד אחד בלבד.
2. יש גם להוסיף שאם הצדדים מסכימים שהשכר ישולם על ידי כל צד לעדיו שלו, זכותם לעשות זאת, כמו קבלת עדים פסולים, ועל כן כדאי לוודא שהצדדים מסכימים בעניין זה.[66]
3. יש גם לצרף את העובדה שלא ברור שעדותם תועיל, ושהם מקבלים שכר בכל מקרה, ואם הם דורשים רק שכר 'בטלה דמוכח' (ואולי אפילו שכר 'בטלה דלא מוכח', על פי המהרי"ק), הם יכולים לקבל את שכרם רק מצד אחד (לפי הבנת חלק מן הפוסקים בדעת 'נתיבות המשפט').